לפני תשע שנים, בתום שנת לימודים נוספת בחייה, זכיתי לפגוש את הרבנית רבקה שפירא זצ"ל לראיון מיוחד ושיחה שנחרתה בראשי עד היום.
כעת, בקריאה חדשה של הדברים, אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה לה לומר לו היינו נפגשות כמה שנים מאוחר יותר – על מגפת הקורונה, על השסע החברתי סביב מחלוקת הרפורמה המשפטית, ועל המלחמה הקשה והאבדות הכואבות כל כך שאיבדנו בשלוש השנים האחרונות… בוודאי הייתה מסתכלת על הכל במבט מרומם, ומדברת על העוצמות שהתגלו בעם, בחזית ובעורף, בימי המלחמה, על הפלאים שמתרחשים בתנופת ההתיישבות הנוכחית ועל הצימאון האדיר לאמונה.
באותם ימים, הבינה המלאכותית ונפלאותיה אפילו לא היו חלק מהדמיונות שלנו. עיתונאים היו יושבים ומקליטים שיחה, לאחריה מתמללים אותה ואז עורכים, מדללים, מדייקים, מעניקים כותרות ומייצרים סדר קוהרנטי בדברים.
במלאכת קודש ניגשתי לאותה שיחה חופשית, בררתי ודייקתי, כתבתי ומחקתי. השתדלתי להישאר נאמנה למקור ואף הבטחתי לרבנית, שמאוד לא התלהבה להתראיין ולהביא עצמה לקדמת הבמה מכיוון שחייתה בתודעת צינור מוחלטת, שהכתבה תובא לפניה לאישור והיא תוכל לתקן.
התיקונים אכן בוצעו, אך יומיים לאחר ששלחתי אליה את הגרסה הסופית ביותר היא התנצלה, לקחה צעד אחורה ונמלכה בדעתה שלא לפרסם את הכתבה.
בזמנו חשנו במערכת עוגמת נפש והפסד אמיתי שלא להוציא לאור את הדברים. כעת, משנפטרה מהעולם למצער, אנו מביאים כהווייתו את אותו ראיון גנוז, ומבקשים שהדברים יהיו לעילוי נשמתה. ולו קורא או קוראת אחת יזכו להרהורי תשובה ממנו – תעמוד הזכות הזו לרבנית.
יהי זכרה ברוך.
ענבל וייס, ירושלים תשפ"ו
הרבנית רבקה שפירא קושרת לראשה כתרים רבים, רובם חלוציים, כמי שייסדה לצד בעלה את מדרשת שובה לבנות והייתה ממקימי היישוב עפרה בחבל בנימין, ובעיקר כמי שהעמידה דור של מבקשי ומבקשות ה'. תלמידיה הראשונים הם ילדיה, ממשיכי דרכה, כל אחד בכיוון המיוחד לו, האמונים על פיתוח תורת חסידות ארצישראלית רלוונטית ומתחדשת.
אני נפגשת איתה מתחת לעץ התאנה שמחוץ לביתה, באחד מימיה האחרונים של שנת הלימודים במדרשת שובה בה היא עדיין מלמדת (ואף ניהלה אותה עשרות שנים) כדי לשמוע על האבולוציה של הרוחניות במגזר הדתי, מאז ועד היום.
ביקשנו קומה חדשה
הרבנית שפירא נולדה בקיבוץ 'מחנה ישראל' של פאג"י (לימים קיבוץ דברת) שהוריה, עולים מהונגריה, היו ממקימיו. כבר מינקות ספגה הרבנית אווירה חסידית בביתה, כצאצאית לשושלת אדמו"רי רוז'ין. זכורים לה מהבית ניגונים ואווירה של חיבור והעמקה – שורשים שננעצו בה והתפתחו מאוחר יותר לעולם עשיר וגדוש בהוויה חסידית.
המשפחה נדדה לעפולה, שם סיימה רבקה את לימודיה התיכוניים בבי"ס דתי והמשיכה ללימודי היסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית. באותה תקופה (שנת תשי"ח), היא חיפשה משמעות עמוקה לחיים ומענה רוחני לנפשה הצמאה. כך נחשפה לחוברות הראשונות של 'רשפים'.
"כתב העת הזה עסק בחברה הישראלית מתוך מבט של מעוף ומנוף, והחוברת כולה הייתה כתבים חיים מאוד שלא הכרתי לפני כן. אם לסכם את מהותם, זו הייתה 'עבודת ה' לאור מציאות ארצישראלית מתחדשת'. כשקראתי את החוברות הייתי בהלם. מהופנטת לחלוטין. זה תפס אותי מאוד", היא מספרת.
מאחורי אותן חוברות עמדו מי שכינו עצמם 'חבורת שלהבת' שתוך זמן קצר הפכה לדומיננטית מאוד בחייה. בהמשך היא נישאה לרב משה, מחברי החבורה. דמות משמעותית נוספת באותה חבורה היה הרב עדין שטיינזלץ.
"בין משה אישי לרב עדין התפתחה חברות נפש מביה"ס מעלה בירושלים, כבר מכיתה ג'. למרות שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, זו הייתה חברות של נשמות שכבר מגיל צעיר הרגישו חיבור וקשר מיוחד. גם בשנים בהן היינו רחוקים ובמהלכן לא דיברנו ולא שמרנו על קשר רציף עם הרב עדין ורעייתו שרה, תמיד הרגשנו קשורים בלבבות, גם מרחוק. את מדרשת שובה שלנו ואת ישיבת ההסדר בתקוע, יצא שהקמנו יחד באותה שנה ללא תיאום מראש, וכמו ידענו כולנו שהנה, הגיע הזמן ליישם את המהפכה החסידית בפועל".
במהלך השנים לימדה הרבנית בתיכונים בעפולה ובתל אביב. בהמשך עברו בני הזוג לכפר פינס וחינכו את המחזורים הראשונים של האולפנה. כעבור ארבע שנים עלו לירושלים והמשיכו לעסוק בחינוך: היא לימדה בתוכניות לנוער ומבוגרים והרב משה לימד במכללה. לגרעין עפרה הם הצטרפו כתשעה חודשים לאחר הקמת היישוב, ולפני 33 שנה הקימו את מדרשת שובה ללימודי יהדות לנשים.
"הרקע למהפכה הרוחנית שביקשנו לחולל באמצעות אותה חבורת 'שלהבת' לפני כשישים שנה, הוא הרקע של המדינה שלנו. בהתחלה המשימות בה היו יותר קיומיות ובסיסיות ביותר – להילחם בבריטים, להקים מדינה. הקומה הנוספת שביקשנו לבנות, הייתה של עומק ותוכן. היינו אגב חלק מדור שלם כזה שחיפש מענה של רוחניות, אחרי שכבר היה בניין ועמדנו במשימת גירוש האנגלים. החברים בחבורה הרגישו שהם מחוללים כעת את המהפכה התרבותית-רוחנית של הדור. הם הפיצו את החוברות בכל מקום ושלחו אותן למובילי דעת קהל. השיא היה כשקיבלנו מענה ממרטין בובר שקרא והתפעל מהדברים".
העולם הדתי השתנה
כשאת מתארת את התהליך הזה, זה לוקח אותי למה שאולי עובר על צעירים דתיים היום. פעם האנרגיות היו מופנות למשימות של התיישבות, והיום נראה שיש תנופה דווקא בתחום הרוחני-חסידי.
זה נכון. הבנים שלי הגיעו ממשימות התיישבותיות ביהודה ושומרון, ומתוך המשימות האלו הם חיפשו משמעויות רוחניות ופנו לאפיקי עשיה בתחומים רוחניים יותר. למעשה זהו תהליך טבעי. כל תהליך של בניית בנין מבקש לו קומות עליונות לאחר שאבני היסוד מונחות. הוא מבקש לצמוח ולגדול יותר ויותר. הקמת הישובים בשומרון והמשימות הלאומיות היוו בסיס של עשיה שעל גביה התבקשו גם עולמות רוחניים חדשים בסדר גודל כזה.
הרגשתם מהפכנים אז? הייתם מודעים לכך שאתם מחוללים שינוי?
הרגשנו מיוחדים ומשמעותיים, אבל היקף הפריצה וגודל ההשפעה היה מתנה. זה משהו לא יאומן. פריחת החסידות היום מקבלת עוד צורות, משקלים שונים וגוונים. לא שיערנו עד כמה המציאות תתהפך. הרגשנו וידענו שמשהו גדול וחי קורה במציאות, אבל באמת תופעת החסידות והרוחניות כולה יצאה מפרופורציה מבחינת מה שחשבנו.
בזמנו גם רצינו להקים ישוב של עובדי ה'. לצערנו זה לא קרה אבל רבים אחרינו הגשימו את החלום, וחלומות דומים, וממשיכים לפעול במציאות ותורת החסידות היום כה נגישה לכל דורש. זכינו שבננו הרב יהושע הקים את הישיבה ברמת גן, ואני עוד זוכרת שבמרכז הרב לא נתנו לו להעביר שיעורי חסידות…
איזו מהפכה הייתם עושים היום?
משיח. היינו מביאים את המשיח.
צריך לכונן את מלכות ישראל כתיקנה, מלך עובד ה' שדואג לעמו, כמו מלכותו של דוד המלך שהיה צינור לגמרי. אני מתפללת על גאולה שלמה לעולם כולו, כיוון שאני לא חושבת שלעם ישראל תהיה גאולה בנפרד. הגאולה חייבת להיות בפן יהודי שכולל בתוכו את כל אומות העולם והמחויבות שלהם.
איך החברה שסביבכם קיבלה את חבורת שלהבת?
האמת היא שלא התקבלנו. עד היום מכנים אותנו 'רחפנים', אבל במציאות, החסידות היום הרבה יותר מצויה מאשר הייתה כשהתחלנו.
הייתה דואליות גדולה תמיד בין כל החיבורים של רוח וחומר, קודש וחול, פנימיות התורה ופשט המקרא. העולם הדתי היה אז מאוד הלכתי, למדני, שמרני, ולא היה הרבה מקום לרגש וחיות. זה היה חידוש. היום נפרץ קצת הסכר של ההגדרות השבלוניות שהיינו חייבים להתאים להן בעבר, אבל אתה עדיין חייב לדייק עד כמה אתה בקשר עם החברה החילונית ומה הקשר שלך לחברה החרדית ואיפה בדיוק אתה נמצא על הרצף. החברה הדתית כבר שנים משלבת בין העובדה שכולם דתיים בביתם, אך יכולים במקביל לחיות עם החברה החילונית שבחוץ. כמי שגדלה בחברה מעורבת אני יודעת שלכל דבר יש מחיר.
השאלות שכבר אז שאלנו את עצמנו מהדהדות עד היום בציבור הדתי-אמוני: איך בונים עולם פנימי, עולם עמוק, בו עבודת ה' היא חלק בסיסי בחיים ומתוכו יוצרים את הקשר עם אלוקים, עם ההלכה, ובלי שהקשר ייעשה על ידי התפשרות.
הייתה בציבור מציאות סכיזופרנית. מצד אחד חששו שילדים לא יהפכו לחילונים, מצד שני הייתה בינוניות גדולה. משפטים כמו "אל תביא לי עוד רעיונות גדולים ורבנים כאלו, תעשה כמו שראית בבית, מה, אנחנו לא דתיים?" היו דבר שבשגרה. אחוז גבוה רצה לשמור על סטטוס קוו בכל עניין תורני"
זה נשמע כמו המציאות היום… גם היום ישנו פלח רחב במגזר הדתי שמדבר כך.
כל דור בונה מחדש את הגדרותיו. יש מגמות ותמורות כל הזמן, בכל מגזר. האתגרים גדלים בהתמדה והניסיונות מקבלים צורה שונה בכל תקופה. כולנו עוברים מסעות של געגועים. הנפש מתגעגעת מאוד וצריך תפילה שנדע לחפש נכון.
עולם התורה הפך בימינו להיות דומה לעולם האקדמי. מלא בהישגיות, והאגרסיביות גדלה. גם הפמיניזם הכניס הרבה אתגר, אני רואה כיצד בחורים נכנעים לתכתיבי צניעות של בחורות שפשוט 'קובעות עובדות בשטח' והבחורים צריכים להכיל את זה ולהתפשר. ה'לייטיוּת' מחפשת עצמיות, הגדרות ייחודיות לכל זרם. הדתל"שים, הקיימים גם הם בכל חברה, מייצגים מגמה של חיפוש וצימאון אדיר. העולם היום פתוח ומאוד מאפשר, וזה משהו שהגדיל את תנועת החיפוש ואת מסעות הנפש שעוברים צעירים.
את מרגישה את התנועה הזו גם על בנות במדרשה? במבחן התוצאה נראה מבחוץ שהמחויבות להלכה לא עולה בקנה אחד עם החוויה הרוחנית העמוקה שהן עוברות כאן.
יש מתח בין עבודת ה' גבוהה מאוד מצד אחד לבין חיפושים שונים בחיים, בחברה, בבית. הבנות כאן עוברות תהליכים והתמודדויות חזקות, ואני נדהמת לשמוע שוועה ואמונה מהמקומות הכי לא צפויים. הן מגיעות עם כיסופים גדולים, ואני רוצה לתת להן בעירה חיובית לקודש, תורה רלוונטית, עם כוח מתלהב וחי. זה נכון שיש בדור הזה הרבה חירות ועצמיות, אפילו הרבה יותר מדי. קשה לעמוד מול הבנות, וחשוב לא להרחיק ולא לפתח אנטי, רק לקרב, לחבק, להקשיב, לאהוב ולהאהיב עליהן את התורה, את עצמן. כל הצוות בשובה מגויס לתת לבנות 'לב', והן מרגישות את זה. כשתלמיד מרגיש חום וקשר, נוצר חיבור כלפי המורה. יש כנות, וכנות מאפשרת לי להבין מה אני רוצה ללא מסכות.
נגעי ובעיקר פגעי הטכנולוגיה היום הם אדירים ונוגעים בתוך הבתים פנימה. זה יוצר מציאות לפיה אין מספיק אהבה ואז מחפשים אותה בחוץ.
יש גישה חינוכית רווחת שאומרת – "אל תתערב, תן לילד לחיות, אל תיגע בפרטיות שלו" אבל חז"ל כבר לימדונו ש"אוהבו שיחרו מוסר". אם אתה אוהב את הילד שלך, אתה חייב ללמדו מוסר. אומנם בשפה של הדור הזה, אבל מרחב לצד גבולות הוא קריטי, ויחד עם זאת, כשיש גבולות צריך לבחון אותם כל העת. נטיעת פחד היא דבר מסוכן, אבל יראה – חייבים להכניס יותר. מתוך יראת ההורים תתחזק גם יראת השמיים. הכלל שלי בחינוך הוא – 'להיות מעורבים בצורה ערֵבה'.
על חינוך ילדינו
נראה שב"ה כמי שגם העמידה צאצאים שכולם הולכים בדרך התורה והמצוות, הצליח לך החינוך. איך מחנכים היום?
אסור שיהיה יובש בחינוך. דבר יבש – נובל, צריך להשקות ולטפח את ערוגות הגינה כל הזמן. לכל ילד התמונה המסוימת שהוא מביא איתו וצריך לראותה נכוחה. אני סבורה שהיום חייבים לתת מקום לדרכים של הילדים ולדעת שהחלק שלנו בעיצוב הילדים הוא להכיר בנתון – המסלול האלוקי שהקב"ה נתן לו ואנחנו לא נחליט מה הייעוד שלו. אלו רמזים שעליו ללמוד מהבריאה ואנחנו מכוונים אותו ככל האפשר. תתפלאי, אך גם לנו היו שלבים לא קלים עם הילדים בגיל ההתבגרות. יש לנו גוונים רבים בתוך ילדינו, וב"ה זכינו שכולם נמצאים בתוך עולם התורה.
משה אישי נוהג לומר ש-95% מהחינוך זה סייעתא דשמיא וחמשת האחוזיפ הנותרים הם תפילות… אולי זה קיצוני אבל יש בזה משהו חזק.
אבות רבים ממעיטים בחשיבות עצמם בחינוך הילדים ומפקידים את האמא על המשימה. הם אינם מבינים שהילד מקבל הכי הרבה מאביו ומספיק שישתדל להיות יהודי טוב ואבא נוכח. האיש שלי זרם מאוד עם הילדים ועם רצונותיהם, הם למדו יחד לאורך השנים הרבה מאוד תניא, כתבי הרב קוק וברסלב, והעיקר שלמדו יחד.
שעות אבא זה מתנה! האבות חייבים להיות נוכחים היום בבית ובמיוחד בחינוך הבנים. כל אדם ימצא מה שטוב לו לעשות בשעות האלו. אפשר לצאת איתם לטבע, ללמוד, לבלות, אך העיקר לתת על כך את הדעת, להיות שם בשבילם. אנחנו טיילנו הרבה עם הילדים סביב הבית, שרנו ביחד, חווינו. חינוך אלו לא המסרים שאתה מעביר, אלא איך אתה חי, מה אתה חי? מסר הוא דבר מאולץ – ההורה חושב 'איך אני אחנך ל…'. הפסיקו להעביר מסרים. התחילו להיות בעצמכם!
בשנים האחרונות אני כבר לא עסוקה בלהגיד כלום אלא רק בלהקשיב. זה דור מלא חוויות! יש לילדים כל כך הרבה מה לספר. הקשיבו להם. הקשיבו לחוויות של ילדיכם, של נכדיכם. זה דור שלא פחות מ'והשיב לב אבות על בנים', זקוק ל'לב בנים על אבותם' ויש לנו מה ללמוד מהם. יש לבנים מטען שהם מביאים איתם ועלינו להיות פתוחים לראות את זה.
אולי תני חיזוק לאבות, איך הם יהיו מודל חינוכי?
חייבים לעבוד את ה' בכל הלב. ממש ממש עם כל הלב, כי ילד מרגיש את זה. הכנס 'בכל לבבך' נולד כי יש הבנה שעבודת ה' לא נוגעת בחיים, והיום בלי חסידות אי אפשר. התורה היא דבר חי וצריך להכניס אותה למציאות היומיומית.
רשב"י הוא ההתחלה, הוא הביא לעולם משהו חדש-ישן והגדיר אותו בארבע מילים – "אנן בחביבותא תליא מילתא". התורה חייבת להיות חביבה, מחברת, נטועה בלב. צריך ללמוד עם ניגון, עם ניגון של הלב. אסור לתת ללימוד לעבור על ידינו. אנחנו צריכים להתחבר אליו. הניגון מעלה אותנו. בעזרת הלימוד 'נוגעים במוח' והשלב הבא אחרי הלימוד הוא התפילה והדביקות, שמעלה גם את שאר הגוף לדרגות עליונות. ומי שלא טעם לימוד עם הלב, לא יודע מה הוא תענוג.
עולם השירה התפתח היום מאוד וכולם נוהים אחר שירת הנשמה הזו, מחפשים משמעות. עולם החומר הוא מטביע וקשה. החומר נותן אחיזה חזקה והמוזיקה נוגעת בגעגוע. אם רק היו לומדים כך בישיבות…
רווקות, נשיות, פמיניזם, גאולה
כמי שמחנכת בנות כבר עשרות שנים, איך את מתמודדת עם קשיי הרווקות ועם המסעות הארוכים הללו?
מבחינתי זהו כאב אחד גדול. העניין בנשמתי ממש ואני חושבת על תלמידותיי המחפשות כל העת. אנחנו מנסים ללוות, לתת תקוות וכמובן לנסות לשדך.
ירדתי מזמן מהאשמות. המפתחות הם בידו של הקב"ה. יש אומנם מה לעשות כדי להתקרב למפתחות שלו – תפילה, צדקה, אמונה, תקווה והשתדלות. אלו דברים חשובים שאסור להמעיט בערכם. אני מפצירה בתלמידות – תנו צדקה למען המטרה הזאת ולמענה בלבד.
אני גם אומרת להן: אם יצאתן פעמיים – אל תמהרו לסיים את הקשר, כי זה סימן שחן ראשוני היה שם, אז תנסו עוד קצת. אל תתנו לדברים טובים להיגמר מהר. תלמידות מספרות לי שהן מסיימות קשרים בטלפון. זה לא מכובד, תיפגשו ותדברו על זה. תאחלו דברים טובים אחד לשני, תסיימו עם משהו שנתתם לקשר הזה.
ליווי במהלך הקשר זה דבר חשוב מאוד. כמה מילדיי עוסקים בליווי זוגות – בלי קשר לעבודתם, אלא כשליחות מתוך הבנה עד כמה הדבר חשוב. כשקשרים נגמרים והם היו מלווים, התהליך עבר נכון יותר והזוג לרוב למד מכך משהו להבא, לקשר הבא ולחיים. אין ספק שצריך סייעתא דשמיא גדולה.
את חושבת שרוחות הפמיניזם אשמות במצב?
ללא ספק הפמיניזם שיבש את הדעת. בנות לא רואות את המתנות שגברים מביאים איתם. הרבה בחורים היום 'מורידים את ראשם' ומוכנים לספוג אישה דעתנית, ובנות לא מספיק מעריכות את זה. המבחר הוא אינסופי, האפשרויות אינסופיות, ובנות הגיעו למצב בו הן שואלות את עצמן 'בשביל מה אני צריכה את זה'?
פעם הייתי אומרת להן: 'אז אל תתחתנו, עזבו', ובנות היו מזדעזעות. היום אני בכלל לא יכולה להגיד את זה, כי יש באמת תפיסה רווחת כזו – 'אז מה יקרה באמת אם אני לא אתחתן'?
אני מנסה להטמיע בהן הבנה שהיחס בין איש לאישה דומה לספירלה. האישה היא הסליל, המנסה לעלות יותר גבוה כל הזמן. האיש הוא העמוד הפנימי שמחזיק את הספירלה. ואיך הספירלה תפעל לולא העמוד הפנימי?
אם בנות תדענה להעריך עד כמה העמוד הפנימי הזה מעניק מעוף לאישה, הם ירוויחו יחד עוצמות גדולות וילמדו עד כמה הם מסוגלים להעיף אחד את השני.
נשים גדלו מאוד מבחינה תורנית בדור האחרון, מה זה יצר?
יש כוח נשי תורני מדהים בעולם, ואגב למהפכה הזו אחראי הרבי מלובביץ', שהיה הראשון להגיד שלאישה יש שליחות מצד עצמה ושהיא לא רק 'אשתו של השליח'. זה דור של עבודה משפחתית – זוגות יוצאים לשליחות. הזוג יחד חייב ליצור ולעשות דברים בגוון המיוחד שלהם. על זוגות לחפש תרומה משפחתית שלא מוחקת את אחד מבני הזוג.
נשים מצאו להן מקום בעולם ללמוד, והחסידות תרמה לכך הרבה מאוד, אבל צריך להיזהר שזה לא יבוא על חשבון האיש ושהתפקידים לא יתחלפו. לעיתים נשים חשות שהן כבר יכולות להיות משפיעות ללא בעליהן וזה מסוכן.
הרבה זוגות מחפשים מה ללמוד יחד, וכל אחד נוטה למשהו אחר. אני אומרת – כמה מדהים ללמוד יחד חסידות, זה יחבר בין בני הזוג לעשיה ולהשפעה על סביבתם. כך ניצור מודלים של זוגות עובדי ה', משפחות עובדות ה'.
אך לחזור למה שאמרת, בסופו של דבר את סבורה שנשים התרחקו מתפקידיהן?
יש מציאות חדשה בעולם, ללא ספק. אפשר לראות את זה בצורה פשוטה ועניינית כשהורים וסבים מארחים נכדים נשואים והם מופתעים ממערכות היחסים. פעם אבא לא היה קם מהשולחן כל הארוחה, ואילו היום האבות שותפים פעילים מלאים בגידול הילדים. יש בכך קריאת תיגר על המציאות. צריך להתנהל בבית לא מתוך מקום 'שוויוני' אלא ממקום של שותפות. משימות משותפות – איך מתנהלים יחד בבית ואיך משמרים את המיוחדות שיש לכל אחד. זה נכון גם בבית אבל גם במקומות העבודה. יש היום מאבק גדול על תפקידי נשים. דוגמה לכך זה הסיפור על מינוי מנהלת, אישה, לבית החולים שיבא, מאחר שמשרד הבריאות קבע שרק גבר רופא יוכל לנהל בית חולים. העניין נמצא בדיון ציבורי ומשפטי.
חשוב לא לאבד את התפקידים הטבעיים וכוחות הנפש של כל אחד. צריך לבנות יצירה חדשה יותר משלבת ופחות בועטת.
איך את רואה את המציאות בהיבט הזה בעוד חמישים שנה?
אני מקווה שהשיח יהיה איך ליצור יחד דברים ולא 'איך נהיה שוות לגברים'. המשכיות המאבקים לדעתי היא המבשרת דווקא את הקבלה וההפנמה שכל איש או אישה צריך לבצע את ייעודו בחיים על פי כוחות חייו. כשאני חושבת על העתיד הגאולי, אני רואה אנשים שיחד משפיעים ויוצרים ועושים. זה יכול לקרות כהרף עין, גם מחר.
הרב יצחק גינזבורג מדבר על כך שאברהם אבינו הלך לבד לעקוד את יצחק – עם החמור ושני הנערים. שרה מרחוק מלווה אותם, מהמקום שלה. גם אצל משה רבינו עם ציפורה רואים דבר דומה – ציפורה רוכבת על החמור ומשה הולך לצידה. אך לעתיד לבוא הם יצעדו יחד ולא יצטרכו להיפרד בגלל נבואתו של האיש. לעתיד לבוא תהיה הליכה משותפת, השליחות תלך יחד, ואני תפילה שנגיע למציאות האחדותית הזו, עוד היום.
אחר מיטתה של הרבנית רבקה שפירא זצ"ל
דוד הלל, עמונה-עמיחי
יום שישי, צהריים. אני פוסע במרכז המסחרי בעפרה לכיוון המכולת והנה לעומתי הרבנית רבקה שפירא.
התכווצתי קצת. ידעתי שהיא תרצה לדעת מה קורה עם העריכה של "פניני שפת אמת" של ר' משה, "האיש שלה" כמו שהיא קראה לו. הייתי באמצע העריכה של הספר אבל התמהמהתי ודחיינתי (אז, לפני עשרים שנה, עוד לא הייתה המילה הזו, אבל הדחיינות עצמה כבר הייתה).
כצפוי, רבקה שאלה "דוד, איך מתקדם הספר של משה?"
גמגמתי משהו על קשיים בלו"ז ושאני צריך לשנס מותניים ולעבוד. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה "אני מרגישה שיש פה משהו מעבר. שמשהו מפריע לך בספר. אולי נדבר על זה?"
היא צדקה, באמת היה משהו שהפריע לי, שלא היה קשור לקשיים טכניים. איך היא ידעה? אין לי מושג.
ואז קרה דבר מדהים, כבמטה קסם. בתוך רגע לא הייתי מסוגל עוד להתחבא, גם אם רציתי. ובאותו רגע ממש הרגשתי שאין שום צורך להתחבא, כי היא תקבל אותי, עם כל מה שאומַר.
אמרתי מה שאמרתי, ונפרדתי ממנה ברגליים קלות ובלב משוחרר יותר. אחרי זמן לא רב הסתיימה העבודה על אותו כרך, שאחריו היו עוד רבים. אני חוזר מדי פעם אל הזיכרון הזה, מנסה לפענח את החידה. איך היא עשתה את זה? איך היא הצליחה למוסס לי את ההגנות והפחדים בכזו קלות ונעימוּת? איך היא הצליחה להיות רכה ונוקבת בעת ובעונה אחת? פלא.
זכיתי להיפגש הרבה עם רבקה. בתחילה סביב הספרים של הרב משה, שהיא דחפה את הוצאתם ביד רמה. ולאחר מכן סביב הספר שלה, "שניהם כאחד: איש ואשתו בפרד"ס החיים". חמדת שני כתבה אותו, ואני התבקשתי לערוך ולעמד. זה ספר נפלא בעיניי. רבקה שאפה ללמד את העולם על הבדלי המהויות בין איש לאישה, אבל לא להישאר במישור של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" אלא לחצוב את זה מעומק פסוקי התורה, המדרשים, החסידות. זה ספר של אבחנות דקות ורגישות במערכות יחסים, בזוגיות שמקיימים ביניהם הבורא והבריאה, השמש והלבנה, הזמן והמקום, ואפילו הזית והגפן – ואיך היא משתקפת בזוגיות שבין איש לאישה ומלמדת עליה.
כמעט תמיד הייתי יוצא מהמפגשים איתה בתחושה של התרוממות רוח. של לב מתרונן. היא התייחסה אליי – צעיר ממנה בארבעים שנה, כן? – כ"מאן דאמר" שדעתו ממש נחשבת בעיניה. ובד בבד היא לא ויתרה על דיוק מקסימלי – במילים, בציורים, בכל היבט של העיצוב של הספר. כמה עבדנו על הציורים של אילה אופיר כדי שיקלעו בדיוק, ויונחו בכריכה ובשערים באופן המתאים ביותר.
סוגיה שחרזה את כל העבודה איתה הייתה גילוי וכיסוי. מצד אחד היה לה מה לומר לעולם, מצד שני היא היססה מאוד והתלבטה הרבה לפני שהסכימה לפרסם משהו. בספר שלה היה אפשר לכתוב חלק מהדברים בצורה מפורשת יותר, והיא לא רצתה. היא האמינה שמי שיבין יבין גם ברמז, ומי שלא – יבין כשיהיה מוכן לכך.
גם אחרי שיצא הספר היא לא הסכימה לעשות לו פרסום ושיווק כנהוג. עצם הוצאת הספר הייתה לה חשיפה מספיק קשה (והיא התלבטה גם על סף ההגשה לדפוס!) ולשווק את הספר היה בעיניה כבר מעשה ממש לא צנוע.
במאמר החותם את הספר, סוד הצניעות (בעריכת צביקי הירש), היא כותבת "צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר".
הזוגיות המופלאה שלה עם ר' משה הייתה נוכחת בכל מה שעשתה. היא סיפרה עליו, הביאה דוגמאות מוויכוחים שלהם (היא אחזה שריב זה דבר טוב לבני זוג), ובאופן כללי הייתה בדו שיח מתמיד איתו – בחייו בעולם הזה, וגם בחייו בעולם הבא.
היא נפטרה כבת 91. ואיכשהו נערות בנות 18, תלמידות מדרשת שובה שהקימה, הרגישו שהיא הכי מבינה אותן בעולם. הייתה בה רוח נעורים, אפילו שובבות, וכמיהה בלתי פוסקת להתחדש. מתניה בנה סיפר בהלוויה שמעולם לא לימדה את אותו שיעור פעמיים. לפעמים אנשים מבוגרים מרגישים שכבר ראו הכול, שאי אפשר לחדש להם, אבל היא תמיד התעניינה אצלי אילו ספרים חדשים יש בעולם, והייתה מבקשת, אם לא קשה, שאדאג לה לעותק. הייתה בה ענווה בלתי נתפסת. אני זוכר כמה הייתה מופתעת שהרב גינזבורג כתב מכתב ברכה לספר שלה. היא באמת לא חשבה שהיא ראויה לזה.
והיה לה עוד מה לחדש לעולם. לפני כמה חודשים אמרה לאשתי שיש לה מחשבות לכתוב ספר נוסף, ושהיא מתלבטת איך לעשות את זה. היא אהבה כל כך פסוקים, ומילים, ואותיות. היא הייתה ממששת אותם בפליאה ובעדינות, והם היו נענים ומגלים לה סודות שלא שמעתם אוזן מעולם.
אני מגשש אחרי מילים שינסו ללכוד את החוויה בנוכחותה, ולא ממש מצליח. היא הייתה מעיין של חכמה עתיקה, שפשוט מהפנט לצפות בו מפכה. קינאתי בנשים שזוכות לשמוע שיעורים מפיה. הייתה בה הקשבה פעילה מאוד. אנשים עניינו אותה באמת ובתמים. היא אהבה לספר (אני מקווה שאני מדייק) שפעם היא ור' משה דפקו על דלתו של הרב גדליה קניג, מזקני רבני ברסלב בדור הקודם. הם התנצלו שהם מפריעים לו והוא ענה בתמיהה "על מה אתם מדברים? אני רק יושב פה ומחכה בציפייה לראות את מי ישלח אליי ה', לדפוק לי בדלת". וכזו הייתה היא בעצמה. מין ביטחון גמור שמי שה' שולח לה באותו רגע הוא המתנה הכי גדולה עבורה, ושיש לה מה לתת לו.
היא לא הייתה צריכה לומר הרבה כדי לתת. היה די במבט. לפעמים הוא היה סקרן, לפעמים משתתף, לפעמים משועשע, ולפעמים מבט שאומר "אני יודעת עליך משהו גדול, שאתה עוד לא יודע. אבל יש לי סבלנות. אתה עוד תגדל". והתלמידות שלה גדלו מהמבט הזה. בהחלט גדלו.
כשמתבוננים על "המהפכה החסידית" בציבור הדתי לאומי, צריך לזכור שהיא יצאה במידה רבה מהבית של רבקה: ילדיה נעשו מחנכים, ראשי ישיבות, ופעילי התיישבות מסורים. העלון 'קרוב אליך' שאתם מחזיקים הוא במידה רבה מפירי-פירותיה של רבקה.
ועוד ילד אחד היה לה, בנה הבכור אברהם, שנפטר בילדותו ממחלה, ושהכאב עליו עיצב במידה רבה את מי שהייתה. עכשיו היא זכתה לשוב ולפגוש אותו, שם בשמיים. ושם היא נמצאת שוב עם אהוב ליבה ר' משה, שניהם כאחד.
