"השעה 06:30 בבוקר, ואנחנו נכנסים לממ"ד. צבע אדום אצלנו משמעותו שיש לך שש או שבע שניות להגיע למרחב מוגן, ואין לנו כיפת ברזל. מהר מאוד אתה שומע את הפיצוצים ואת הנפילות בבירור. לצערנו, זו מציאות שכבר התרגלנו אליה. כבר חווינו פה כמה וכמה סבבים של לחימה".
כמה שנים הייתם שם לפני כן?
"היום אנחנו גרים פה כבר שבע שנים, אבל אז אלה היו בערך ארבע שנים. באותן ארבע שנים חווינו לא מעט סבבים, התלקחות כמעט כל שישה עד שמונה חודשים. אני עוד זוכר את עצמי בחג ל"ג בעומר במירון, אפרופו חסידות. אני עומד שם בהתוועדות של הרב דודי והרב שמואל. פתאום הרב דודי עולה ואומר מול כולם שצריך לחזק עכשיו את חיילי צה"ל שלוחמים ברצועת עזה. אני שומע אותו וחושב לעצמי: רגע, מה? כל המשפחה שלי יושבת עכשיו בממ"ד ואני חוגג במירון… אז זו בהחלט הייתה חוויה מעניינת.
"באמת, לצערנו, זו מציאות שכבר די התרגלנו אליה. נכנסים לממ"ד ומתחילים בנוהל. יש לנו ממתקים מיוחדים שמיועדים אך ורק לאזעקות צבע אדום, ויש אווירה משפחתית. לא פינו אותנו באותו שלב, הרי תמיד היו מפנים אותנו לבתי מלון ברחבי הארץ. מבחינתנו זאת הייתה אווירת הבוקר של שמחת תורה באותו יום. בעינינו זה חלק מהניסים שהיו איתנו, כי בסופו של דבר, אם היינו יודעים מה קורה באמת בחוץ, לא היינו יכולים לעשות שום דבר אחר ברמת ההשתדלות. לא הייתה לנו אפשרות לפעול בצורה אחרת או לברוח".
אי הידיעה הצילה אתכם.
"חלק מהניסים שהיו איתנו באותו יום טמון בעצם חוסר הידיעה. במקום להיות בלחץ, בחרדות ובפחדים – לחשוב מתי זה יקרה אצלי או מה זה הדבר הזה – פשוט התנהגנו כרגיל. כמו בכל פעם שיש טילים שנופלים מהשמיים, היינו בסדר. ישבנו בממ"ד, הבנו שהוא מגן עלינו וזהו.
"אחרי שעתיים בערך יצאנו רגע מהממ"ד לכיוון המטבח, להביא קצת אוכל ולהתארגן לשהייה ממושכת יותר. פתאום ראינו חורים של ירי על דלת הבית. זה היה נראה לנו מוזר, כי בדרך כלל לא יורים אצלנו ביישוב. אמרנו לעצמנו שבטח לאיזה חייל נפלט כדור. זו הייתה המציאות מבחינתנו. אשתי אפילו אמרה שאחרי החג נצלם את זה ונשלח עם הילדים לכיתה, שיגידו מזמור לתודה. הרי בסוף, גם ירי בטעות היה יכול לפגוע אם מישהו היה עומד שם ליד הדלת.
"אני מביא את זה כדוגמה כדי להמחיש את ההתנהלות שלנו באותו בוקר. הילדים היו מבסוטים, אחרי כל החגים יש להם עוד יום חופש מלימודים, ואווירה נינוחה כזאת. ככה זה נמשך עד השעה 10:00 בבוקר, ואז נכנסו לנו מחבלים לתוך הבית. הייתי בסלון, שמעתי רעשים וחזרתי מיד לממ"ד".
רגע, באיזה שלב אתה מבין שפרצו לך הביתה?
"בשום שלב".
אמרת שראית חורים של ירי על הדלת.
"ראינו, אבל היינו בטוחים שזה באמת ירי בטעות, לא שמישהו פרץ פנימה".
אבל עכשיו אתה אומר לי שמחבלים נכנסו אליך הביתה. איך ידעת שזה קרה?
"באמת לא ידעתי. פשוט פעלתי מתוך איזשהו אינסטינקט, תקרא לזה השגחה. אני בסלון, שומע רעשים מחוץ לדלת, ומיד חוזר לממ"ד וסוגר אותו. משהו פנימי גרם לי לעשות את זה. ממש רגעים ספורים אחר כך אנחנו שומעים שני אנשים הולכים אצלנו בתוך הבית וצועקים 'אנחנו צה"ל, אנחנו צה"ל'. אני צועק עליהם בחזרה 'תסתלקו מכאן, אני אהרוג אתכם'".
קראתי שזה היה תרגיל הטעיה. זיהית שם ערבית? שיש להם מבטא כבד מדי?
"באמת לא".
לא זיהית.
"אני תמיד אומר שכאשר אתה משוכנע שאתה יודע מה האמת, העובדות לא מבלבלות אותך. היה לי ברור שאין אצלנו מחבלים. תרחיש של חדירת מחבלים עושים באלון מורה, שם מתרגלים חדירה ליישוב. אצלנו אין דברים כאלה. וממילא, גם כשאתה רואה ושומע את זה, אתה אומר לעצמך שזה פשוט לא הגיוני".
אז למה אמרת להם "תסתלקו מכאן"?
"אני באמת לא יודע. היה לי ברור שעוד רגע אגלה שאלה חיילים, שכנים או אורחים שרק מחפשים את עצמם. חשבתי שתהיה פדיחה כי סתם צעקתי ואיימתי על אנשים תמימים. זאת ממש הייתה החוויה שלי. באותם רגעים אשתי מתקשרת לרבש"ץ ואומרת לו שיש לנו מחבלים בתוך הבית. אני מסתכל עליה ואומר לה שזה לא קשור, ושואל למה נראה לה ולמה להפחיד את הילדים סתם".
מתאמנים על מסיבת ההודיה
"יש לנו שישה ילדים, בלי עין הרע, וכולם היו איתנו בממ"ד. ואז המחבלים הניחו מטען חבלה על הדלת של הממ"ד. אירע פיצוץ עז מאוד. אני פשוט עפתי לצד השני של החדר. נקטעה לי היד וספגתי מכה קשה מאוד בפנים ובראש. ברגעים הראשונים הם היו בטוחים שאני מת. שכבתי שם על הרצפה בלי לעשות שום תנועה.
"באותן דקות המחבלים יצאו לסלון כדי לא להיפגע מההדף של הפיצוץ של עצמם. בדיוק אז אנשי כיתת הכוננות התחילו להגיע. שמע, אני לא יודע עד כמה להיכנס לפרטים, אבל היו שם המון ניסים. הגיע משום מקום מסוק של חיל האוויר שנתן לכיתת הכוננות רגע של אוויר לנשימה, ואז הם יכלו להתקרב לבית שלנו. מה שנקרא סייעתא דשמיא, תרתי משמע. הראשון שהגיע מכיתת הכוננות היה עמיחי וייצן, השם יקום דמו".
הייתם חברותא.
"היינו חברותא באלון מורה, כשלמדנו יחד בשיעור א'".
מה למדתם ביחד?
"וואו, אני כבר לא זוכר בדיוק. אבל הייתה לנו תקופה של כמה חודשים שלמדנו ביחד גמרא, לדעתי זאת הייתה מסכת סנהדרין. עד אותו יום הוא גר ממש בבית מאחורינו. היינו נפגשים ברמה היומיומית, לפחות פעם או פעמיים בכל יום. עמיחי היה מחנך בישיבה החקלאית חלוצי דרור שנמצאת ביישוב נווה, איפה שאני עובד. אני עובד בישיבה תיכונית בנווה והוא עבד ממש צמוד אליי. לכן הוא היה מגיע אליי לשתות קפה ולנשום קצת מזגן. שם העסק עוד היה בשלבי הקמה, אז הייתי מארח אותו אצלי הרבה.
"אני חושב שממש יומיים לפני שמחת תורה, ביום לפני הושענא רבה, עשינו התוועדות אצלי בסוכה. הגיעו תלמידים שלי מנווה שבאו להיות אצלי. בדיוק אז עמיחי עבר באזור וקראנו לו להצטרף. ישבנו, ניגנו ושרנו. כשהוא הגיע אמרתי לו: 'הרב עמיחי, תגיד איזה משהו מענייני החג'".
איזה דיבור.
"הוא אמר לי שסוכות זה חג של שמחה. עכשיו שרים ומנגנים וזה לא הזמן לדיבורים, אז בוא ניתן לנשמה לעבוד. החבר'ה שלי ממש חוו את הפגישה איתו כחוויה מיוחדת. הוא פשוט ישב איתנו שם. הוא באמת היה אדם מיוחד. תכלס, ההגעה שלו ושל החברים ברגעים האלה משכה אליהם את האש. המחבלים הרגו אותו, ודקה אחרי זה הגיע ידידיה רזיאל, שגם הוא תושב פסגות ובוגר אלון מורה במקור. יש כמה קווים מאפיינים דומים בין שניהם.
"גם ידידיה נהרג שם, בחצר של הבית שלנו. בעצם, ההגעה שלהם היא זו שמשכה את האש החוצה. המחבלים החליטו לצאת מהבית כדי להתעסק איתם, במקום לחזור לממ"ד ולזרוק פנימה רימון או לחטוף את כולנו. הרי הכול היה יכול לקרות, אנחנו מכירים את הסיפורים ממקומות אחרים".
אתה כל הזמן הזה כבר לא בהכרה?
"מצד האמת הייתי בהכרה, אבל אני פשוט לא זוכר את זה. חלק מהניסים זה שהקדוש ברוך הוא מחק לי את החלק הזה מהזיכרון. אחר כך כן דיברתי ותקשרתי, אמרתי שכואב לי ושאני צמא. עניתי לעניינים נקודתיים. אבל לקראת סוף החג, סביב שעות הצהריים, כבר ממש התחלתי לאבד את ההכרה.
"בינתיים אשתי אומרת לילדים שלא יסתכלו עליי, ומציעה שיגידו תהילים, והם פשוט מתחילים להתאמן על השירים של מסיבת ההודיה שנעשה כשנצא משם. היו לה מין כוחות כאלה. היא תמיד אומרת שאם היו שואלים אותה לפני כן מה היא הייתה עושה אם היה מתפוצץ מטען בתוך הבית ובעלה היה מת מול העיניים, היא כנראה הייתה עונה שזה לא מה שהיא הייתה עושה".
אתה חשבת שזה מה שהיא תעשה?
"האמת שכן. בסופו של דבר, אני חושב שברגעי קצה האמת הפנימית יוצאת לאור. כמו שאומרים, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. פתאום אתה מרגיש את זה בצורה מוחשית. אתה אומר לעצמך שאין לך עכשיו יכולת לבוא לאלוף הפיקוד ולנהל את הקרב, אתה נמצא בסיטואציה הקיימת שלך. אגב, גם הילדים שלי חוו את זה ככה. הם התחילו לצעוק שם פרקי תהילים, שיר המעלות".
החוויה שלהם היא שהייתם עסוקים בעשייה.
"כן, בפעולה".
והעשייה של ילד, מה שהוא יכול לעשות, זה להתפלל לריבונו של עולם.
"בדיוק".
ושמחת בחגך, בתוך התופת
"אחרי זה הגיעו אלינו זוג חובשים שמתגוררים בכרם שלום, מהוותיקים של הקיבוץ. כל פעם כשאנחנו נפגשים, אני רואה כמה האירוע הזה טלטל אותו. הוא חובש עם המון שנות ניסיון. הוא טיפל בגלעד שליט ובחברים שלו שנפצעו, הוא ראה כמה דברים קשים מאוד במהלך חייו. ועדיין, כל פעם הוא אומר לי שלראות אותי זה משהו שמטלטל אותו. הוא ואשתו הגיעו אליי תחת אש חיה. ירו עליהם כל הדרך.
"שאלתי אותו פעם, אחרי יותר משנה וחצי, מה גרם לו לעשות את זה. הוא הרי ידע מה קורה, חברים שלו מכל הקיבוצים מסביב נהרגים ונחטפים. שאלתי אותו מה גרם לו לעזוב הכול, לצאת מהבית ולהגיע עד אליי תחת אש. לפני בערך שנה, בדיוק כשחזרנו הביתה, הוא אמר לי שהוא חשב על זה המון זמן והגיע למסקנה שזה היה 'לא תעמוד על דם רעך'. עכשיו, אני לא יודע אם הוא ידע שזה ממש פסוק בתורה או שזה היה מבחינתו משפט סיסמתי, אבל משהו בנשמה היהודית אמר לו שיש פה יהודי שזקוק לעזרה והוא חייב להיות שם.
"זו הייתה חוויה מרוממת. אשתו, בכל פעם שהיא נפגשת איתי, מספרת לי שכאשר היא נכנסה אלינו לבית היא שמעה את הילדים שרים שירי סוכות. היא הייתה בטוחה שכולם התחרפנו לגמרי. היא לא הבינה מה קשור עכשיו לשיר את 'ושמחת בחגך'".
אשתך שרה איתם בממ"ד שירי חג סוכות?
"כן. החג היחיד שהבנתי שהיה באותו רגע, זה החג…".
והילדים, באיזה גילאים הם היו בתוך הדבר הזה?
"הבת הגדולה הייתה אז בת עשר וחצי, והבן הקטן היה בן שנה".
אתה גם עובד סוציאלי. איך אתה מסביר כאיש טיפול דבר כזה? יש מנגנון הגנה כזה של לשיר שירי אמונה מול זוועה כזאת? זה משהו שאתה יכול להסביר?
"אני תמיד אומר שזאת היכולת להגיב. מבחינה פסיכולוגית, כשאדם בהלם מאירוע כזה, זה עלול להשפיע עליו המון שנים אחר כך. אבל אדם שעסוק בעשייה ולא משנה כרגע מהי אותה עשייה, והוא לא שרוי במבט קפוא אלא בפעולה כלשהי, זה שומר עליו ונותן לו כוחות. בתקופה הראשונה כשנפגשנו אחרי הפציעה, הילדים שלי סיפרו לי שהעובדה שאני חי היא בזכות התפילות שלהם עליי. זה גם נכון, באמונה פשוטה ותמימה. החוויה שלהם מאותו יום היא חוויה של כוח ושל אמונה".
וואו.
"היה שם מפחיד, אני לא מטייח את זה. היה הרבה עשן, אבק וטראומה. זה מאוד מבהיל לשמוע פתאום פיצוץ. אבל היה שם גם את הכוח הזה.
"עוד נקודת אור מעניינת שהייתה באותו אירוע קשורה לחיילים שתפסו פה אבטחת יישובים. חבר'ה מסיירת נח"ל שהיו פה במהלך החג. זה חלק מהניסים. הם בדיוק החליפו את הגשש הבדואי שלרוב נמצא פה. חודשיים בשנה הוא יוצא לאימון וסיירת נח"ל מחליפים אותו. אחד החיילים, בחור בשם איתי, היה פה עם אשתו בסוכות. הם התארחו פה והוא הגיע אלינו הביתה באמצע כל הבלגאן. זה היה כמו נקודת אור פתאומית. אני אישית לא זוכר את זה, אבל אשתי והילדים מספרים שפתאום לראות אדם לבוש מדים, מגיע עם שלוקר מהמקפיא ואומר להם שלא ידאגו ושהכול בסדר, זה היה כאילו מלך המשיח הופיע".
רגע, תגמור את המשפט. מכיר את הסיפור עליו?
"לא סיפרתי אותו כבר? אחרי חודש בערך, אותו איתי נפצע במהלך הלחימה ברפיח. באתי לבקר אותו. הייתי מאושפז בבניין אחד בבית החולים תל השומר, והוא אושפז בבניין השני. הגעתי אליו על תקן הבריא, כי כבר עבר חודש מהפציעה שלי. הוא היה כאוב מאוד אחרי הניתוח שעבר. אמרתי לו שהוא היה נקודת אור כל כך משמעותית בחיים של המשפחה שלי.
"אמרתי לו שבעצם הוא אפילו לא מבין עד כמה הוא עזר. 'אתה ההוכחה שאדם יכול להיות משמעותי לאנשים אחרים בלי שהוא אפילו מבין עד כמה הוא עושה את זה'. הוא ענה לי שהמצב שם היה גרוע. הוא ידע שיש מלחמה בכל העוטף, שאין צה"ל, שאף אחד לא מגיע לעזור והתחמושת שלו הולכת ונגמרת. ממש כמו הסיפורים ממלחמת יום כיפור.
"הוא אמר 'וואלה, ראיתי את הילדים שלך ואמרתי לעצמי שאין, אני חייב לשחק אותה בשבילם'".
"יכול להיות שמח בשבילם".
"כן. והוא אמר לי שהתמונה הזאת בראש, של הילדים שלי, ליוותה אותו. כל פעם שהיה באיזו סמטה ברפיח ורגע חשב להישבר כשחייל שלו נפצע, הוא אמר לעצמו שיש פה משפחה והוא חייב לקיים את ההבטחה שלו.
"הוא אמר לי 'אתה היית נקודת אור בשבילי עכשיו שבאת לבקר אותי. אני שוכב פה אחרי ניתוח, ופתאום לראות אותך משתקם…'. כביכול, החזרתי לו איזו נקודת אור ברגעים הקשים שלו".
וואו. באמת, אני רוצה רגע לחזור למה שאמרת קודם ולמסגר את זה. אנחנו יודעים שאם ברגע של טראומה אדם נכנס לפעילות, זה משנה מאוד את המשמעות של הטראומה. הרבה חטופים סיפרו שאם היה להם מישהו לדאוג לו ולהיות אחראי עליו, זה צבע את הסיפור הנורא כסיפור של שליחות ולא של קורבנות. אבל אתה מוסיף פה שגם אמונה היא סוג של עשייה. אמונה היא לא פסיבית, היא פועלת. אני מתפלל, אנחנו שרים, אנחנו מדמיינים ומושכים רפואה לאבא. ואם אבא חי בסוף, זה בזכותנו. הדבר הזה לא נתפס. אפילו אתה אומר לי "הם אומרים שאני חי פה בזכותם". באיזשהו מובן גם אתה לא מאמין בזה בטבעי, אנחנו הרי צריכים להתאמץ כדי להאמין שהאמונה שלנו פועלת. אבל עבור הילדים המדהימים שלך זו עובדת חיים. יש סיבה ותוצאה, וזה קרה.
"לגמרי, זה באמת נכון. עם השנים אנחנו התחספסנו. אתה אומר לעצמך 'נו טוב, אדם שמתפלל…', בבחינת בעזרת השם ובהשתדלותנו. זה נכון".
החלטה של חיים בקצה
יש לי חברה שאחרי מבצע 'שומר החומות' עזבה את לוד. היא אמרה "די, אני רוצה חיים רגילים, מודיעין, גבעת שמואל, בורגני". ואתה, מלכתחילה הלכת ליישוב הכי מבודד, הכי מסוכן והכי קרוב לגדר. הבית שלכם הוא ממש הראשון, לכן פרצו רק אליכם. וכשכל זה נגמר, אתה חוזר לשם עוד פעם. בוא תנסה להסביר לשאר בני התמותה, האנשים הרגילים, מה הקטע שלך?
"אני אחלק את זה לשניים. מלכתחילה היה לנו ברור שזו השגחה פרטית. נבחרנו למשימה הזאת בידי בורא עולם. הרי שני חברים מאוד טובים שלנו נהרגו פה בחצר. הם היו פה שלוש דקות ונהרגו, ואנחנו היינו בממ"ד כמה שעות ושרדנו את הדבר הזה".
אבל עוד לפני האירוע, מה גרם לכם לעבור מאלון מורה? זה כאילו מישהו שחושב כמו נפוליאון: בוחר את הנקודה הכי בעייתית במפה והולך לשם.
"חיפשנו מקום משמעותי לגור בו. גם אלון מורה זה מקום משמעותי ואני לרגע לא ממעיט בערכו, אבל חיפשנו מקום שבו אתה מאוד מאוד משמעותי, שבו עצם העשייה שלך, אפילו הקטנה ביותר, היא דרמטית. באלון מורה, אם אתה בוועדת חינוך או גינון ולא מתאים לך, אתה פורש וכנראה שיבוא מישהו אחר במקומך. פה, כשהגענו, אתה מבין שמה שאתה עושה זה מה שקורה. ואם אתה לא תעשה, פשוט לא יהיה.
"אחרי שנה, אשתי החליטה שצריכים פה תלמוד תורה לילדים אחר הצהריים שנקרא 'מתמידים'. התחלנו להביא רב מבני נצרים שמגיע פעם בשבוע ללמד את הילדים תורה לפי כיתות. אם לא היינו מארגנים את זה, זה פשוט לא היה קורה. אתה רוצה לעשות דברים, ולא רק רוחניים אלא גם מעשיים. מדובר באוכלוסייה קטנה, והוותיקים סחבו פה המון על הכתפיים גם בדברים הרגילים של ניהול היישוב".
אני מבין שההרגשה של המשמעות נובעת מכך שאין לך תחליף. אם לא תעשה את זה, זה לא יקרה.
"אני אטה את זה לכיוון החיובי: לא שאין לי תחליף, אלא שמה שאני עושה – אפילו הדברים הקטנים – הוא משמעותי ומקדם את המציאות קדימה. זו חוויה חזקה. קנינו פה בית אחרי שגרנו שלוש שנים במבנה זמני. בנו פה שכונה חדשה של שמונה בתים, אחרי שלושים שנה שלא בנו פה בית אחד.
"היה פה מנכ"ל שלקח הלוואות וסיכון ענק על הכתפיים שלו. כשדיברתי איתו על ההתלבטות אם לקנות פה, הוא אמר לי שהם מאמינים במקום הזה ומוכנים ללכת על זה למרות הריביות ועשרות אלפי השקלים. לקח לנו הרבה זמן להתלבט. לקנות פה בית זה לא כמו גבעות שמחלקים בהן בתים בחינם, נדרשה פה משכנתה. עשינו את זה גם בלי קשר למציאות הביטחונית, אלא בגלל הצד החברתי. המרקם שמנסים לבנות פה בין דתיים לחילונים מצליח, אומנם לאט לאט, אבל יש פה בנייה של קהילה משותפת.
"עכשיו בחגים, תפילות ראש השנה לא נראו כמו מה שהייתי רגיל באלון מורה. חלק מהתפילות נערכו בנוסח ספרדי כדי לאפשר לקהל מסורתי יותר להגיע. אתה מתאמץ ומשקיע כדי לייצר קהילה. כל זה קורה בלי לוותר על ההלכה. לא באנו לפה לעגל פינות. האמירה של המקום הזה הייתה ותהיה שאנחנו באים לחיות ביחד, בלי לוותר על העקרונות המחמירים שלנו".
אבל משהו באידיאליזם הרדיקלי של המנכ"ל הזה פרט לך בדיוק על הנימים, שכן גם אתה אידיאליסט רדיקלי.
"בכל מקרה, ההחלטה לקנות בית הייתה משמעותית. זו הייתה פעם ראשונה שלקחנו משכנתה והפכנו להיות מהאנשים המבוגרים. אני מאמין שהכול זה חלק מההשגחה שגלגלה אותנו לאירועים האלה. נכון שאנחנו הבית הכי קרוב לחומה, אבל יש פה עוד עשרה בתים קרובים. באותו בוקר נעשו שלוש פרצות בחומה, ובמקרה או לא, שלושתן היו ממש ליד הבית שלנו".
זה לא חייב להיות ככה.
"אני אומר את זה הרבה בשיחות, שאני מבין שאם הייתי גר ברמת גן, כנראה שהייתי מאבד את היד באיזו תאונת אופנוע. משהו היה קורה והייתי צריך לעבור את המסע הזה. ונבחרתי, ברוך השם. אני מרגיש שזו זכות לעבור את המסע הזה דווקא בתוך משהו שהוא אמיתי, שהוא ארץ ישראל. מובן שאם היו שואלים אותי מראש, הייתי מוותר על הדבר הזה".
מסכת ידיים כתיקון
רבי יוסף קארו תמיד התפלל למות על קידוש השם, ובסוף מת מוות רגיל. ואתה אומר שאם היית גר ברמת גן היית מאבד את היד בתאונה. ראיתי שיש לך הרבה עבודת השם סביב הפציעה – התפילין, הלימוד של 'מסכת ידיים'. האם זו דרך להתמודד עם זה?
"תראה, אנחנו אנשים מאמינים. שכן חילוני אמר לי פעם שזה לא הוגן, כי אצלנו הדתיים תמיד יש את מי להאשים. אמרתי לו 'אתה מוזמן להצטרף להצלחה'. אנחנו מבינים שיש בורא עולם שמנהיג את המציאות. אנחנו פועלים ועושים השתדלות, אבל בסוף הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם".
כשאתה בוחר ללמוד דווקא 'מסכת ידיים', מה רצית בזה? לעשות תיקון לידיים אידיאליות, רוחניות?
"זה פחות קשור לעבודת השם ויותר סגולה. הרב צבי קוסטינר בא לבקר את יאיר ויזנר, איש כיתת הכוננות שהוציא אותי מהממ"ד ונפצע פה מחוץ לבית. הרב קוסטינר אמר לו שיש סגולה עתיקה שאומרת שאדם שנפגע באיבר מסוים, ילמד את המסכת הרלוונטית. יאיר הציע שנלמד ביחד מסכת ידיים, הרי שנינו נפצענו בידיים. זו מסכת שאין לה רייטינג גבוה וסדר טהרות הוא יותר הלכות פסוקות.
"ישבנו ולמדנו את זה בתוך בית החולים. כשעשינו סיום מסכת ביום שהוא השתחרר, זה היה מאוד מיוחד. כביכול השלמנו תיקון פיזי ורוחני, להגיד שעשינו את המוטל עלינו. גם הרב יצחק זילברשטיין בא לבקר אותי באחד הימים הראשונים. כשהוא נכנס לחדר, אתה מבין שאתה לא מבין כלום. נכנס אדם שכאילו הר סיני מונח עליו".
הר סיני?
"ממש הר סיני. הוא אמר לי 'כתוב על הגולים בבבל שקיצצו את הבהונות שלהם כדי לא לנגן ולשיר את שיר השם על אדמת נכר'. הוא אמר שאני, שתרמתי את הידיים שלי בשביל ארץ ישראל, מבטיח שאראה בישועה הגדולה של צה"ל ובבניין הארץ. אנחנו רואים שנבחרנו לאיזושהי שליחות. זכינו גם להקים משמרות נשים שליוו ותמכו במשפחות הפצועים. פתאום אתה קולט שיש לך שליחות שלא חשבת עליה".
והיום, ביומיום, במה אתה עוסק?
"כשהרב שמואל אליהו בא לבקר אותי בבית החולים, הוא אמר לי שזאת השליחות שלי בחיים עכשיו: להפיץ את הניסים ולספר את הגבורה. אז אני משתדל לעשות את זה איפה שאני מצליח. ביומיום חזרתי לעבודה שלי כעובד סוציאלי בישיבה התיכונית בנווה. יום אחד בשבוע אני מקדיש לריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה ובדיקות. ברוך השם, מתקדמים".
מה השתנה בך בשנים הללו? האם נהיית אדם אחר באיזושהי צורה?
"הרבה פעמים שואלים אותי אם בעקבות המלחמה אנשים בכרם שלום חזרו בתשובה או הפכו לימנים. זה תמיד הסוף שכולם רוצים לראות. אני אומר שיש פה תהליכים שהם הרבה יותר ארוכים משנה או שנתיים. זה נכון בפן הציבורי, וזה נכון גם בפן הפנימי. תהליכים אישיותיים לוקחים זמן.
"אבל בהחלט היו שינויים שהתחזקו אצלי: עניין הכרת הטוב, לדעת להעריך את מה שיש ולקבל את האתגרים. להבין שעד היום האתגרים שהיו לי הם כעין וכאפס לאתגרים האמיתיים. פתאום אתה לומד להעריך את האצבעות, להבין את השווי של כל אצבע וכמה פעולות אדם עושה איתה. זכיתי באמת גם להרבה קשרים עם גדולי תורה שנותנים לי פרספקטיבה על החיים. פתאום יש דמויות שמעוררות בך השראה".
מי במיוחד מעורר בך השראה?
"אני קשור מאוד לרב עוזי שרבף, דמות של אדם ענק בתורה עם לב חם מאוד. ישבתי כמה וכמה פעמים גם אצל רבי שאול אלתר, וככה התפרסם הסיפור עם התפילין" (ראו מסגרת).
הוא נתן לך להניח אותן?
"כן, הוא נתן לי להניח את התפילין של הסבא שלו. הוא בעצמו לא מעז להניח אותן בכלל, ואבא שלו היה מניח אותן פעמיים בשנה. גם עם הרב יעקב אריאל היה לי הרבה שיח על צדדים הלכתיים נדירים של עניינים של נטילת ידיים בלי ידיים. הוא אפילו כתב עליי מאמר ארוך ב'תחומין' על הנפקא מינות והפרוטזה. גם הרב יהושע שפירא נתן לי המון כוחות".
כששואלים אותך במה השתנית, אתה עונה על תהליכים של אחרים בעם ישראל ועל מעטפת שקיבלתם.
"זה לא שלא השתניתי בכלל. השתניתי ביכולת להכיר בטוב שיש גם בי וגם במציאות סביבי. פתאום באמת לומדים להעריך הרבה יותר את הדברים הקטנים. גיליתי שעם ישראל עטף אותנו מהרגע הראשון, ולא רק בעזרה כספית ובציוד, אלא בחום ובאהבה. אנשים שאתה לא מכיר ניגשים לחבק אותך ברחוב. יהודים הפכו את העולם כדי להגיע לבקר פצועים בבית החולים כשעוד לא היו טיסות.
"האחדות בעם ישראל היא משהו שגילינו מחדש. תמיד יכולתי לדקלם את זה, אבל פתאום פוגשים את זה באופן מוחשי. חבר ילדות שלי שירד מהארץ ועבר להונג קונג לפני שבע שנים, ניתק קשר מכולם. כשהייתי בבית החולים הוא יצר איתי קשר וסיפר שביום שאחרי הטבח הוא התקשר למ"פ שלו במילואים ואמר שהוא בא להתגייס, למרות שמזמן הוא לא בסד"כ. הוא אמר שמשהו התעורר אצלו בנשמה".
לבחור להחליף חיתול
מה היית מאחל לעצמך ולעם ישראל לשנה החדשה?
"אנחנו בחג סוכות, חג של שמחה. האופטימיות והשמחה הן לא משהו דמיוני שגורם לך לחיות בסרט. באמת יש להן יכולת לשנות מציאות. כמו שמילים משנות מציאות, גם ההסתכלות על החיים משנה מציאות. אני רואה את זה לאורך כל השיקום, כשאתה ממש בוחר איך להסתכל על הדברים שקורים לך. סיפור חיים לא בוחרים, אבל אתה יכול וצריך לבחור להסתכל על הטוב.
"אני פשוט אומר לעצמי להסתכל על הצדדים החיוביים. איך לא סיפרו לנו שיש חדירת מחבלים? אני אומר שזה חלק מהניסים, הרי אם הייתי יודע לא הייתי יכול לעשות שום דבר אחרת. לאורך כל השיקום אתה פתאום בוחר ללמוד איך להחליף חיתולים, משהו שאדם נורמלי היה שמח לוותר עליו. אתה יושב בריפוי בעיסוק עם בובה, מגבונים וחיתול, ומתאמן איך לא לפגוע בתינוק עם הפרוטזה".
בוחר בזכות להחליף חיתולים.
"כן, כי בסוף אני מבין שזה לא החיתול, אלא זו חזרה לחיים. אני בוחר בחיים, בוחר בלחזור להיות אבא. גם להתאמץ לקבל אישורים לנהיגה ולעשות טסט מחדש, אתה בוחר בזה כל הזמן".
קראתי בראיונות איתך שהמוטיבציה העיקרית שלך להשתקם הייתה כדי שתוכל לחזור להרים את הבן שלך.
"נכון".
אז אני מבין שזה בעצם לבחור בחיים, להכיר טובה על כל פעולה פשוטה ויומיומית, לברך אותה ולשמוח בה.
"נכון".
ועוד דבר אחד לסיום. כשהעלון הזה ייצא, יקראו אותו עשרות אלפי אנשים. יש לך הזדמנות להגיד לכולם משהו.
"אני לא חזק בדברים האלה, אשתי היא הדמות החזקה פה. אנחנו אנשים פשוטים. אני אתן לך שני דברים ותבחר. אחרי שהתעוררתי בטיפול נמרץ לא יכולתי לדבר בגלל משהו שהיה לי בגרון. אחרי עשרה ימים הרופא בא ואמר שהיום ישימו לי משהו שיאפשר לי לדבר. פתאום בגיל שלושים ושלוש אתה כמו ילד בן שנה שמתחיל לדבר. ניסיתי לחשוב מה אני אמור להגיד.
"חשבתי על אדם שמתעורר בבוקר חצי ישן ואומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. הקדוש ברוך הוא, אתה מאמין שיש לי מה לעשות פה בעולם. אני הייתי כנראה במצב של 59 מתוך 60 ממוות. פתאום, ריבונו של עולם, החזרת לי את הנשמה כי אתה מאמין שאני צריך לחזור למציאות כדי לפעול, לעשות ולייצר.
"בעיניי, זה נכון לא רק למי שעבר את מה שאני עברתי, זה באמת נכון לכל אדם. לפתוח את העיניים בבוקר ולהגיד לעצמך שאם חזרת למציאות, סימן שיש לך ייעוד בעולם. זה לא קל וזה לא קייטנה. בערב ראש השנה הייתי במקווה והסתבכתי עם המכנסיים. ניגש אליי מישהו ושאל 'בוא'נה, איך אתה…'. אמרתי לו: 'תקשיב, אלה החיים שלי'. אני לפעמים מסתבך להתלבש או להניח תפילין, אבל בסוף אני כל יום מחדש בוחר לחיות.
"ההבנה היא שחברים שלי, במותם, לא רק ציוו לנו את החיים, אלא ממש נתנו לנו אותם. חברים שמסרו את הנפש ונהרגו, או כאלה שעמדו מול המוות והיו מוכנים להיהרג, משאירים עליך מחויבות. לא סתם נבחרת לחיות. אנשים איבדו את חייהם בשביל זה, ולכן אתה צריך לחיות בעוצמה גדולה. אנחנו לא בוחרים את המשימות, אבל אם יש רצון, יש יכולת להתקדם ולהשתפר גם באתגרים קטנים. שם כל אחד בוחר בחיים".
עמיחי, אתה איש פלא, מתוק. וזה שאתה אומר שאתה איש פשוט רק הופך את זה ליותר פלא.
"אחרי שאחי נהרג בפיגוע לפני 16 שנה, ההורים שלי אמרו לנו מיד בשבעה: 'זה קשה וכואב, אבל אנחנו לא נשברים. אנחנו צריכים להיות משפחה חזקה וטובה יותר'. זה מחלחל וקיים עד היום. אם נחזור להיות כמו שהיינו, בשביל מה עברנו את כל זה? אנחנו צריכים להיות טובים יותר".
טובים יותר. ירידה לצורך עלייה.
תודה רבה לך, עמיחי.
"תודה לך, בהצלחה וחג שמח".
בוקסה
המעגל שנסגר
בקיץ תשפ"ד, מספר חודשים לאחר פציעתו, הגיע עמיחי שינדלר עם תלמידי ישיבת 'נווה' שבעוטף עזה, שבה הוא נמנה על צוות החינוכי, לבית המדרש 'פני מנחם' בירושלים לשיחה עם ראש הישיבה הרב שאול אלתר.
התלמידים, יחד עם ראש הישיבה הרב אסף נאמבורג, זכו לשיחה חסידית מפי המשפיע הרב אברהם מרדכי אלתר – נכדו של ה'פני מנחם' מגור. לאחר מכן, התקבלו בחדרו של ראש הישיבה שמסר לעמיחי בהתרגשות את התפילין הנדירות של סבו ה'אמרי אמת', וכיבדו להניחן.
הענקת התפילין סגרה מעגל לאחר שבשבועות הראשונים למלחמה הגיעה לרב אלתר בקשה חריגה – עמיחי, גבאי בית הכנסת בקיבוץ 'כרם שלום' שנפצע קשות בידיו, מבקש להיפגש איתו. ראש הישיבה הגיע לבית החולים 'תל השומר' שם פגש את עמיחי ונחשף לסיפורו. עמיחי סיפר לראש הישיבה, בין השאר, כי הוא שואף להניח גם תפילין 'רבינו תם'. ראש הישיבה בירכו כי יזכה להחלים, והבטיח לו כי יביא אליו את התפילין של סבו ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל שהועברו אליו בירושה.
"אבי, ה'פני מנחם'", אמר ראש הישיבה, "נהג להניח את התפילין הללו פעמיים בשנה. אני חושש ולא מניחן כלל, אך אין ספק כי אתה ראוי לכך".
באותה הזדמנות ביקש עמיחי מראש הישיבה למסור שיחה בפני תלמידיו בישיבת 'נווה'. ראש הישיבה השיב לו כי יעשה כך אחרי שיחלים. ואכן, כאמור, תלמידי הישיבה הגיעו אליו וזכו לפגישה אישית עם הרב אלתר שענה לשאלות שהעלו בנושאי לימוד התורה, שמירת הקדושה ועוד – שו"ת שנמשך על פני יותר מעשרים דקות.
