ימי חודש אלול מביאים רוח מיוחדת של התעוררות, שבה כל אדם מבקש לבחון את מעשיו ולתקן את דרכיו לקראת השנה החדשה. אבל דווקא ברגעים אלו מנסה היצר הרע להפיל את האדם ולשתול בליבו מחשבות ייאוש, כאילו התיקון כבר אינו אפשרי.
תשמעו סיפור, שלדעתי נושא מסר שחשוב להפנים בחשבון הנפש שלנו.
לייפציג, מהערים הגדולות במרכז גרמניה, הייתה מקור פרנסה לסוחרים יהודים שהגיעו לירידים הגדולים בעיר כדי לסחור. העשיר ר' דוב אייזנמן היה מגיע מדי שנה מעירו, קונה אריגים מסוגים שונים ומוכר אותם במהלך השנה.
באחת השנים, ר' דוב חלה ולא יכול היה לנסוע, ולכן שלח את רעייתו, חנה לאה, לייצג אותו ביריד בלייפציג. זו הייתה הפעם הראשונה שלה ביריד הגדול, אך לא הייתה ברירה אחרת. ר' דוב מסר לאשתו את רשימת הספקים והסוחרים שהיה איתם בקשר, העביר לה את המידע שצבר במשך שנים רבות והפקיד בידיה את הכסף שנחסך במשך השנה למטרה זו, מתוך ציפייה שתצליח במשימתה ותביא פרנסה למשפחתם.
ההצלחה האירה לה פנים. הסוחרים הקבועים שהכירו את בעלה הציגו בפניה את מיטב הסחורה. הם גם לא דרשו תשלום מיידי, אלא דחו אותו בסבלנות לסוף היריד. האישה הצליחה לקשור גם קשרי מסחר חדשים, כמו למשל עם סוחר צעיר ומצליח שהחל לייבא בדים באריגה ייחודית ולא שגרתית, וסיכמה איתו על רכישה משמעותית.
לאחר כמה ימי התרוצצות ברחבי היריד החלה גברת אייזנמן לברך על העבודה שכמעט הושלמה. היא יצאה לשוק בפעם האחרונה באותו יריד כדי לעבור בין החנויות והדוכנים שאיתם סיכמה, לשלם על הסחורה ולהביא את האריגים לביתה.
לתדהמתה, כשהכניסה את ידה לתיק כדי לשלם לבעל החנות הראשונה, גילתה שהכסף איננו. היא הפכה את התיק, הארנק והכיסים, חיפשה שוב ושוב, אך הכסף נעלם.
היא חזרה מיד לאכסניה שבה שהתה, אולי שכחה שם את הכסף, אך גם שם הוא לא נמצא. מה קרה? האם גנב פרץ לחדרה ושדד את הכסף? לבסוף גילתה מה אירע: בתחתית התיק שלה היה קרע, וכל שטרות הכסף שהיו ארוזים יחד נפלו ממנו, כנראה בזמן שהלכה בשוק.
חנה לאה הייתה שבורה לרסיסים. הסוחרים ניחמו אותה ואף היו מוכנים לתת לה את הסחורה בהקפה, מתוך ביטחון שבעלה ישלח להם את הכסף בהמשך. הם הכירו את בעלה כאיש אמיד וישר שניתן לסמוך עליו. אך היא ידעה את האמת: בבית לא נשאר כסף רב. זה היה הכסף שבעלה ייעד למסחר, ואין לו סכום נוסף. מאיפה ישיג כעת סכום גדול כל כך עבור כל הסחורה? ואיך תוכל לאכזב את בעלה החולה בבשורה כזאת?
לייפציג הייתה עיר מלאה גויים, אך ביריד היו גם יהודים. היא תלתה מודעות בכל רחבי העיר על האבדה הגדולה, והתפללה שמי שמצא את הכסף הוא יהודי ירא שמים שישיב את האבדה. למען האמת היא לא תלתה תקוות רבות במודעות, שכן הסיכוי שיהודי מצא את הכסף היה קלוש, אך לא היה לה דבר טוב יותר לעשות.
והנה קרה נס. יהודי בשם יהונתן ברגלוביץ מצא חבילה גדולה של שטרות כסף, שהיו זהים לתיאור במודעות שנתלו ברחבי לייפציג. הוא סיפר על כך לחבריו עד שהשמועה הגיעה אל גברת אייזנמן הנרגשת, והיא מיהרה אליו. היא סיפרה לו שהיא בעלת הכסף ומסרה לו את כל הפרטים והסימנים המזהים שהוכיחו כי זהו אכן הכסף שנפל מתיקה.
ברגלוביץ אישר שהכסף שמצא הוא אכן זה שנפל מתיקה. שמחתה הייתה עצומה. הנה מסתיים הסיוט, היא תקבל חזרה את כספה, תשלם על הסחורה ותשוב לביתה בשמחה.
אבל ליהונתן ברגלוביץ הייתה דעה אחרת. הוא אמר לה שאמנם הכסף הזה אבד לה, אך הוא אינו מתכוון להחזיר אותו, והציג את נימוקו: מכיוון שהאבדה הייתה בעיר שרובה נכרים, הרי שלפי ההלכה במסכת בבא מציעא – המבוססת על הפסוקים בפרשת השבוע בעניין השבת אבדה – המאבדת התייאשה מהכסף. כך פסק מפורשות הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה: "היה רוב העיר עכו"ם .. שהעכו"ם מצויין שם תמיד, ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי המציאה שלו. ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתייאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר עכו"ם מצאה"!
גברת אייזנמן צעקה מנהמת ליבה: "איך זה ייתכן?!". הרי היהודי הזה מודה שזה הכסף שלה, ומאיפה יש לו את התעוזה לקחת את כל הכסף לעצמו? אך המוצא עמד על שלו: "האם התייאשת מהכסף אחרי שאבד לך? ברור שכן. הרי אם מישהו מאבד כסף בעיר גדולה שרובה נכרים, הוא לא מקווה לקבל את הכסף בחזרה. נו, אם התייאשת, הכסף שלי!". הוא הציע שילכו לרב שיפסוק, כמובן, שהוא – המוצא – צודק.
באותה תקופה שהה בלייפציג אחד מגדולי הפוסקים בדורו, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה. השניים הלכו לשאול את רבי יצחק אלחנן. ליהונתן ברגלוביץ לא היה ספק שהרב יפסוק לטובתו, שהרי מדובר בדין מפורש בגמרא, ברמב"ם ובשולחן ערוך.
אך כאן הגיעה ההפתעה. רבי יצחק אלחנן פסק שהצדק איתה, והכסף שייך לגברת אייזנמן.
ולמה? כך הסביר רבי יצחק אלחנן: הכסף שייך בעצם לבעלה, דוב אייזנמן, והיא רק שליחה. שליח אינו יכול להתייאש מרכוש שאינו שלו. הוא מינה אותה לשליחה לקנות ולשלם על הסחורה, אך לא העניק לה סמכות להתייאש מהכסף שאבד. זה אינו כספה, ואין לה אפשרות הלכתית להתייאש ממנו. לעומת זאת, בעל הכסף עדיין אינו יודע על האבדה ולכן לא התייאש ממנה. אמנם אם בעלה היה יודע מה קרה הוא היה מתייאש, אך במחלוקת הגדולה בין אביי ורבא בשאלה אם ייאוש שלא מדעת נחשב ייאוש, נפסקה ההלכה כדעת אביי – שייאוש שלא מדעת אינו ייאוש. אם כן, לא היה ייאוש על הכסף הזה.
חנה לאה יצאה מהרב כשהכסף בידה.
"אתם שומעים מה אמר רבי יצחק אלחנן?", היה אומר לתלמידיו רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח המפורסם של ישיבת מיר, "שליח לא יכול להתייאש. זה לא הכסף שלו, ובעל הבית שלו לא העניק לו סמכות להתייאש מדבר שאינו שלו.
"ומה איתנו? אנחנו שלוחיו של מקום ('שלוחו של אדם העליון כמותו', כותב בעל התניא בלקוטי תורה פרשת ויקרא). הוא שלח כל אחד מאיתנו לעולם הזה בשליחות ייחודית. גם אם לפעמים נראה שאני לא מצליח, או שטעיתי, או אפילו שאיבדתי את כל מה שניתן לי – אין לי רשות להתייאש! בעל הבית שלי לא מתייאש, ולא העניק לי את הסמכות להתייאש".
או כפי שהתבטא פעם הצדיק רבי ישראל מרוז'ין על דברי הגמרא במסכת בבא מציעא: "ייאוש – שלא מדעת! ייאוש יכול לבוא רק כשחסרה דעת".
לחיים, לחיים ולברכה! כשאנחנו עומדים בעיצומו של חודש אלול, ניקח איתנו את המסר הזה: גם אם אנחנו מרגישים שאיבדנו את הדרך, אין לנו רשות להתייאש. החיים שלנו הם שליחות שקיבלנו מהקב"ה, ודווקא עכשיו, בימי הרחמים והסליחות, זו ההזדמנות להניח לייאוש, לחזור לתפקיד ולהתחיל את השנה החדשה מתוך אמונה והתחדשות.
