האדם הוא עולם קטן, יצור שכולל בתוכו את העולם כולו. אחד ההסברים ל"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" אומר שזו לא פנייה למלאכים אלא לכל העולם, הקב"ה פנה לעולם ואמר – בואו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כל יצור בעולם ייתן תרומה קטנה לאדם. הנחשים תרמו, השועלים תרמו, כל אחד תרם משהו ומהמכלול נעשה אדם.
יש לאדם כמה וכמה תפקידים בעולם; הייחוד שלו מתבטא ב"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". "עומדים" הם לא רק מלאכים, כל היצורים הם עומדים – יש מתכונת קבועה להוויה שלהם. זה נכון לכוכבים אבל גם לשאר יצורים, כולם חיים תחת מסגרת חמורה של סיבתיות די קבועה. רוב היצורים בעולם הם בעצם כמו חלקים במכונה שעושים את העבודה שלהם, וזה לא נובע דווקא מחוסר ביכולת, בכישרון או בשכל. צלם האלוקים שמייחד את האדם משאר היצורים זו הבחירה, מפני שיש לו בחירה הוא יכול לשנות ולהשתנות. מלאך ותיק ומבוגר, בן אלף שנה, לא חכם יותר ממלאך בן יום. זבוב יישאר באותו גודל גם הוא יאכל כל מעדני עולם. נכון שיש יצורים שכן יכולים לגדול, לא רק בני האדם, אבל בחירה חופשית יש רק לאדם, כמו, להבדיל, לקדוש ברוך הוא. מה שאומר בפשטות, שהאדם הוא זה שיכול להזיז את העולם. שאר היצורים הולכים כדרכם.
יש יצורים שזזים מהר ויש יצורים שזזים לאט – הסיבוב של השמש סביב עצמה אורך בערך עשרים וחמישה ימים, דברים אחרים זזים יותר מהר – אבל לכל היצורים יש תנועות קבועות. הירח, אגב, לא הולך באופן קבוע לגמרי – כמו שאומר הגר"א ש"שמש ידע מבואו" – אבל הירח לא. לא ייתכן שיהיו שני חודשי ירח בדיוק באותו אורך, והטווח הוא בערך ארבע עשרה שעות, די הרבה. ועם כל זה, כל המערכות הולכות במהלך קבוע – חוץ מבני האדם. לכן יש כאן אדם, על הארץ; אנחנו הגורם הדינמי בתוך המערכת הסטטית של העולם. רואים את זה בגשמיות, אבל גם בדברים שברוחניות אנחנו משנים את העולם בעצם קיומנו. אחד הדברים שדרבנו את פיתוח הטלוויזיה היה לקחת מבני האדם את החופש הזה שלהם – וזה עובד לא רע, כולם נעשים מטומטמים באותה מידה. הקשר בין הרצון החופשי שלנו לשינויים ולתזוזות הוא לא דבר נתון. לפעמים אדם נשאר באותו מקום ובאותה מדרגה כל חייו; לפעמים הוא משתנה בתכלית.
מדוע המלאכים רצו לקבל את התורה? כתוב בספרים הקדושים שכשאומרים חידושי תורה גם המלאכים באים לשמוע. בקיאות מצוינת יש להם, אבל חריפות – אין. האם חידושי התורה שנאמרים שווים את זה? נכון, לפעמים אנו אומרים שטויות, אבל אנחנו יכולים לחדש. המלאכים לא יכולים לחדש דבר, אז הם מתקבצים לשמוע.
מה אנו עושים פה? קצת בונים, קצת הורסים, והרבה פעמים משמשים בתור קבלני שיפוצים. זה תפקיד רחב מאוד, ואנחנו גם לא רוצים להיות כמלאכים – שנקבל מראש מפה שכתוב בה שבדיוק בכ"ב בשבט נקבל מכה ברגל. ילד שרק נולד לא יודע מה הוא צריך לעשות. "ותן חלקנו בתורתך" – הייתי רוצה לדעת מה החלק שלי בתורה, הייתי רוצה שלא לעסוק בדבר שלא אני צריך לעסוק בו, אבל אנחנו לא יודעים מראש מה הנתיב שלנו, ולפעמים לא יודעים גם בסוף. מסופר על אברך, חסיד של השפת אמת, שישב ולמד כמה שנים ולבסוף גם רצה לקבל כתב רבנות. הוא הלך לרבי, והרבי אמר לו שבשבילו – טוב יותר שיהיה סנדלר משיהיה רב. כמו חסיד טוב, הוא החזיר את הכתב רבנות ונהיה סנדלר, וכשהוא היה מגיע לשפת אמת הוא היה מביא לו נעליים.
אנחנו לא יודעים מה הערך של הדברים השונים שעלינו לעשות, הקדוש ברוך הוא לא הסביר למשל אילו מצוות חשובות יותר ופחות. יש לנו מפה אבל היא לא מספיק מדויקת, אז כן כתוב לי איפה אסור ללכת, איפה מסוכן יותר ואיפה עדיף ללכת, אבל לעולם יהיה יותר מנתיב אחד. אני נמצא כאן בעולם ואני מחליט החלטות – האם ההחלטות שלי אופטימליות? יכול להיות שבכלל לא. פגשתי פעם בחור אחד הגון וטוב, אמריקאי, ידעתי שהוא בעולם העסקים, והוא ארגן מניין למתחילים. כל מיני אנשים שבאים להתקרב. אדם שמנסה קצת להתקרב ונופל לאיזה מניין רגיל, בדרך כלל אינו יודע מה קורה מימינו ומשמאלו, איפה לעמוד ואיפה לשבת, והרבה פעמים בסוף הוא גם יוצא החוצה. אותו אדם עשה שם הכל נעים ונוח, וזו הייתה הצלחה גדולה. יום אחד הוא בא אליי ושאל: "אני מצליח מאוד בזה, אולי אעזוב את העסקים ואהיה רב?" ידעתי שלא הייתה לו שום בעיה כלכלית לעשות את זה; אמרתי לו שלא יעז. הוא כל כך הצליח בגלל שהוא לא היה רב אלא איש עסקים מוצלח, הדברים שלו נשמעו אחרת מאשר אם הוא היה עוד רב שמדבר. חוץ מזה, התרומות שלו למוסדות ולצדקה – שורה ארוכה של מוסדות – בוודאי שינו משהו, אם הוא יהיה רב – לא בטוח עד כמה יוכל לתרום. עכשיו, אני לא יכול להגיד שאת ההוראה הזו קראתי באיזשהו ספר. הבחירה הזאת לא הייתה בין דרך הטוב לדרך הרע.
חלק מהבעיה שלנו היא אולי שיש לנו דווקא פחות מדי מצוות, והרבה דברים הם בטווח של מה שאנחנו יכולים או צריכים לעשות. אני לא מדבר רק על פרטי מצוות, שלגבי הרבה מהם לא תמיד קיבלנו גדרים של ממש, או אפילו על מנהגים – איזה דג בשבת בבוקר אוכלים קודם, את הדג עם הבצל או את הדג בלי הבצל, שגם בשאלות האלה ברוך ה' לא אלמן ישראל, ועדיין הרבה דברים לא קבועים. הטווח הוא רחב יותר וכללי יותר, נוגע לכל מהלך הדברים שאני מנסה לעשות, לשנות ולתקן. הרי בסך הכל אנחנו אלו שיכולים לעשות איזה שינוי בעולם – וזו העבודה שלנו, לעשות את השינוי, לעשות את התיקונים.
בואו ניקח את עניין תיקון המידות. יש כאן דברים שהם עבירה מדאורייתא, יש עבירה מדרבנן, ויש דברים שבכלל לא ברור מה עניינם. כשכתוב ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – ואותו הדבר נאמר לגבי גאווה – מה נקרא כועס? לעשות פרצוף זה נחשב? אם אני זורק צלחת על הראש של מישהו זה כועס? מוציא סכין ומאיים על מישהו? לא ראיתי אנשים שבאים אל הרב ושואלים אותו על דברים כאלה: "אם אני חוזר הביתה ורואה את הילדים מתרוצצים, אני יכול לכעוס?" לא שואלים שאלות כאלה, במקום זה שואלים שאלות מטופשות למדי. בכלל, נכון שרבנים יודעים הכל, אבל מאיפה הם יידעו משהו על כל העניינים האלה של מידות הנפש. הרבה פעמים כששואלים רב על בעיות הנפש, מה שהוא צריך לעשות זה להפנות לרופא או למישהו שיטפל בזה, אבל גם לזה לא מכינים אותם, בוחנים אותם על כל מיני חתיכות של השולחן ערוך ולא מחנכים איך להיות בן אדם עם שכל ישר. התחום של דרכי הטוב והרע, גם מה שמוזכר בתורה, לא יכול להיות מוגדר באופן ברור. יש דין "ועשית הישר והטוב", אבל מה בדיוק מוגדר כלעשות ישר וטוב? 
ההדרכה שמביא הרמב"ם, ללכת בדרך האמצע – זה טוב ויפה, אבל השאלה היא קודם כל איפה היא דרך האמצע. לא להיות בזבזן ולא להיות קמצן, בסדר, אבל מה זה בזבזן? אם אדם קונה גיטרה חדשה כי יש לה צליל מיוחד במינו, ברוב הפעמים אם יש לו אישה הגונה היא צריכה לחבוט איתה על ראשו. מישהו שואל אותי איך להגיע למקום פלוני, אני צריך להראות לו את הדרך וגם ללוות אותו? מצד אחד כתוב שסימן לישראל הוא שהם ביישנים, אבל יש אנשים שהביישנות שלהם לא רק מפריעה להם בחיים אלא גם משבשת את דרכם לחלוטין, כשמבקשים ממנו משהו הוא מאבד עשתונות. דברים כאלו הם לא שאלה של טוב או רע, ולפעמים זה גם עובר את גבול המידה הטובה. היה בחור שהכרתי, כשהיה בכיתה י"ב פתאום תקפה אותו חרדת בחינות חמורה כך שהוא לא היה יכול לגשת לשום בחינה. מעולם לא הייתה לו בעיה כזו ופתאום זה תקף אותו, לא מדובר על מי שלא למד וגילה שלכן הוא גם לא יודע. שלחתי אותו לפסיכיאטר. מדוע? ראיתי שזה עבר את המידה הטובה. אם הייתי יכול לומר לו להתגבר כארי והוא היה שומע לי – מה טוב, אבל זה לא היה עובד. הפסיכיאטר דווקא פעל היטב.
מה האדם עושה עם עצמו, עם המידות ודרכי הנפש שלו? נכון, זה לא בגדר של טוב ורע אלא בגדר של מה אני כאדם. יש לי אפשרות מסוימת ויש לי גמישות לנוע מקום למקום. אני יכול לשנות את עצמי, אולי לא באופן תהומי. יש נוסח קבוע שמשתמשים בו לגבי מצוות: נוהגת בזכרים ובנקבות – או רק בזכרים או רק בנקבות – בזמן הבית ושלא בזמן הבית – או רק בזמן הבית, וכו'. אפשר לומר שתיקון המידות נוהג בכל מקום ובכל זמן בין בזכרים ובין בנקבות. הפסוק אומר "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". מה פירוש "ואתה תמשול בו"? יש מפרשים שמסבירים – אתה יכול למשול בו. זה לא ציווי, זה לא הכרח או הבטחה, אלא אמירה – אתה יכול, אתה מסוגל לשלוט בו. אפשר לעשות את זה. גם מה שאנשים עושים עם עצמם ועם המידות שלהם – זה דבר שאפשר למשול בו; אם זה לא הגיע לכדי שיגעון ואובססיה אפשר לתקן את זה. חוץ מזה שאנחנו צריכים ללמוד ואנחנו צריכים להתפלל, יש כאן עוד דבר שצריך לעשות. חלק מזה שאנחנו כאן, בעולם התיקון – הוא כדי לתקן. בשביל זה שלחו אותנו לכאן – למרות כל הרע שיש פה, הקדוש ברוך הוא בכל זאת ברא את העולם בשביל היכולת לבחור בטוב. אדם יכול לבחור בין להניח תפלין לבין לבזות את אבא שלו, והקדוש ברוך הוא לוקח את הסיכון שיבחר מה שיבחר. יש משל מפורסם על המלך שנתן בגדים לנתינים, חלק שמרו על הבגדים והמלך שמח, ועל אלו שלא דאגו לבגדים המלך כעס. כך הקדוש ברוך הוא נתן לבני אדם בגדים, החכמים מחזירם את הבגדים שלמים ועוד מתוקנים, והמלך שמח. האם אפשר לשלוט בזה? אפשר.