האמונה בביאת המשיח ובגאולה העתידה היא דבר שהיה קיים תמיד אצל יהודים בכל הדורות. אבל הדרישה בדורנו זה היא שהאמונה בכך תהפוך להיות דבר מציאותי, משהו שקרוב אלינו. אמנם לא נאמר לנו תאריך מסוים שבו יבוא משיח, אבל צריכה להיות נטועה בנו התחושה שזה עלול לקרות ממש ברגע זה.
סגנון העיסוק בענייני ביאת המשיח ועת הגאולה צריך להיות לא שמדברים כביכול על משהו רחוק, מעולם אחר, ובלשון חז"ל "הלכתא למשיחא", אלא שהיחס לעניין זה יהיה כדבר ממשי ומוחשי העומד להתרחש בזמננו, בפועל ממש.
לדוגמה: יהודי שהולך מביתו לבית הכנסת, 'מונח' בראשו בפשטות שתוך כמה דקות הוא יגיע. בוודאי שאין ודאות במאה אחוזים שהוא יגיע, שהרי ייתכן שבדרכו יעכב אותו דבר כזה או אחר, אך מכל מקום ה'הנחה' הפשוטה אצל האדם היא שכאשר הוא יוצא לדרך – הוא יגיע ליעד. זה סדר הדברים הטבעי, וכך קורה בדרך כלל. ואם יקרה שהוא לא יגיע, זה ייחשב מבחינתו חריגה מהתכנית, שינוי מהסדר הפשוט והטבעי.
לעומת זאת, ביחס לעניין ביאת הגאולה – לצערנו – רוב בני אדם לא מסתכלים על כך כדבר פשוט שאמור להתרחש עכשיו. אחרי כל כך הרבה שנים בגלות, אנשים התרגלו להסתכל על עניין ביאת המשיח כחלום טוב שאמנם יכול להיות שהוא יתקיים, אבל אין תחושה טבעית שזה הדבר שאכן אמור להתרחש כעת. רוב האנשים לא מופתעים מכך שעובר עוד משך זמן ומשיח אינו מגיע, ולדאבוננו הגלות היא הדבר הפשוט והטבעי בקרב רוב האנשים.
אבל אצל צדיקי אמת, וכך ראינו בעינינו אצל הרבי זי"ע, הדברים נראים אחרת לגמרי: לדידם, המקום הטבעי והפשוט של בני ישראל הוא הגאולה. המצב הנורמלי של יהודים הוא בהיותם בנים הסמוכים על שולחן אביהם. מצד האמת של יהודי – הוא צריך להיות בקרבה הגדולה ביותר לאלוקות, לקיים את המצוות בתכלית השלימות, ללמוד תורה באופן השלם ביותר, וכפי שיהיה בגאולה העתידה. אדרבה, הגלות היא תופעה מוזרה ובלתי צפויה. העובדה שבני ישראל אינם נמצאים במקום האמיתי שהם צריכים להיות, זהו דבר שאינו הגיוני ואינו מתקבל על הדעת.
מהיכן נובעת תחושה כזו? על ידי שחיים את המציאות של בני ישראל ושל העולם כולו כפי שהיא באמת, ומצד זה הגלות מופרכת. ועכשיו, את הנקודה הזו אנחנו נדרשים להשריש גם בנו. ההשקפה שלנו צריכה להיות כזו שהגאולה היא הדבר הטבעי, וכל רגע שהיא אינה באה – זהו דבר לא הגיוני ולא טבעי.
במילים אחרות:
ביאת המשיח – כפי שמוסבר בתורת החסידות בכלל, ובפרט בספר התניא (פרק לו) – היא תכלית בריאת העולם ותכלית פעולתה של התורה בעולם. ואם כן, מצב העולם בזמן הגאולה הוא המצב הטבעי והאמיתי שבו העולם צריך להיות. כך גם מצב בני ישראל בגאולה, כבנים הסמוכים על שולחן אביהם, הוא האמת של המציאות שלהם. ולכן, היחס של יהודי לכך צריך להיות לא כאל דבר המופשט ורחוק ממציאותו, אלא כדבר ממשי וקרוב שהרי זו המציאות האמיתית של הדברים.
מסופר על חסיד של אדמו"ר ה'צמח צדק' שלצורך פרנסתו היה חוכר מן הפריץ פונדק, וכל שנה או שנתיים היה משלם לפריץ את דמי החכירה.
עם השנים, החסיד הזדקן מעט ובנו השתלב בענייני הפרנסה ועזר לאביו בענייני ניהול הפונדק. בשלב מסוים, לאב כבר לא היה כוח ללכת אל הפריץ לצורך תשלום דמי החכירה וחידוש החוזה, והוא שלח את בנו שיעשה זאת במקומו.
כאשר הבן חזר, סיפר לאביו בהתלהבות שסגר עסקה מוצלחת מאוד עם הפריץ, דבר שעד עכשיו לא היה כדוגמתו. מה אירע? ובכן, הוא הצליח להתמקח עם הפריץ וחתם חוזה על דמי חכירה מופחתים באופן משמעותי, עבור תשלום מראש לעשר שנים.
כאשר האב שמע על כך, נרתע ואמר: "טיפש, מה עשית? גרמת לנו הפסד כספי!". הבן לא הבין מה אביו רוצה ממנו, אך מיד המשיך האב והסביר: "הוצאת כסף עבור עשר שנים? הרי עוד מעט משיח יגיע ולא נצטרך את הפונדק. מדוע אם כן לזרוק את הכסף ולתת אותו לפריץ?!…".
החסיד הזה לא הוכיח את בנו בגלל שעשה מעשה הסותר לאמונה שיהודי צריך להאמין בה; הוא הרגיש בטבעיות שהוא אכן הפסיד כסף! לא מדובר בעשיית מעשה לצורך הוכחת ה"אמונה", אלא אמונה טבעית וטהורה שהייתה קיימת בליבו של אותו חסיד זקן. היה 'מונח' אצלו בפשטות שתוך משך זמן שכזה, בוודאי משיח יגיע ויביא את העולם לתכלית בריאתו ושלימותו.
זו התחושה שצריכה לקנן בנו – שנבין, נכיר ונרגיש שהמציאות האמיתית של יהודים היא לא הגלות אלא הגאולה.
כידוע, יש מנהג שבתשעה באב לאחר סיום אמירת ה'קינות', משאירים את ה'קינות' בבית הכנסת מתוך אמונה שיותר לא יהיה צורך בהן.
מספרים, שהיה פעם אדם שלאחר שגמר את אמירת ה'קינות' בתשעה באב, לא רצה להשאיר אותן בבית הכנסת כי לא רצה להפסיד את הכסף שהשקיע בקניית חוברת הקינות, והוא רצה לשמור אותה לשנה הבאה… אך כיוון שכולם נהגו אחרת בבית הכנסת בו התפלל, הוא חשב ומצא פתרון מה לעשות כדי לא לחרוג מהנוהג המקובל: הוא כרך את ה'קינות' יחד עם מגילת איכה. כעת יש לו תירוץ מדוע אינו משאיר את ה'קינות' בבית הכנסת: הרי יש בזה גם את מגילת איכה שהיא אחד מכתבי הקודש שלא יתבטלו. כך הוא גם שמר על כספו, וגם לא עשה מעשה הסותר לאמונה בביאת המשיח…
כמובן, אמונה אמיתית אינה נמדדת בכך שהאדם עושה מעשה בהתאם אליה, או מדבר דיבור שצריך לדבר ובכך להוכיח שהוא מאמין; אמונה היא הכרה נפשית אמיתית ופנימית של האדם בדבר בו הוא מאמין.
בהקשר זה יש להוסיף, שאמונה מוחשית כזו מעוררת באדם גם ציפייה אמיתית לביאת המשיח, והדבר הזה משפיע על ההתנהגות שלו.
להמחשת הדברים:
בזמנים בהם הרבי היה מקבל יהודים ל'יחידות', כל חסיד שהיה אמור להיכנס בזמן הקרוב ל'יחידות' היה מתנהג אחרת לגמרי במשך התקופה שקדמה לכך. היו כאלה שהדבר השפיע עליהם לשנות את הנהגתם כבר חודשים קודם לכן, היו כאלה שהדבר עורר אותם חודש קודם לכן, היו שהתעוררו שבוע קודם הכניסה ל'יחידות', ויש כאלה שלכל הפחות באותו היום שנכנסו ל'יחידות' התנהגו באופן אחר, שונה לגמרי מצורת הנהגתם הרגילה; אצל אחד זה היה זה באופן עמוק ופנימי יותר ואצל אחר זה היה באופן שטחי וחיצוני יותר, אבל לכולם הייתה הרגשה שצריך להתנהג אחרת, פשוטו כמשמעו – הנהגה שונה בפועל ממש! האדם התגבר יותר על יצרו, מנע את עצמו מדברים שאינם מתאימים עבורו, וכל זאת מתוך ידיעה והרגשה שהוא עומד להיכנס אל הרבי! הוא הרגיש בושה להיכנס במצבו הרגיל.
העניין הזה יכול לסייע לנו בעניין הציפייה למשיח:
יהודי שמרגיש שמשיח עומד לבוא היום, עוד יומיים, בחודש הקרוב, למרות שאין לו ידיעה ודאית ומוחלטת על תאריך מסוים שבו זה עומד להתרחש, מכל מקום, כיוון ש'מונח' אצלו באמת שזה דבר שעומד להתקיים בקרוב ממש – ודאי שהנהגתו תהיה שונה לגמרי. הוא ימנע את עצמו מדברים רבים שבדרך כלל היה עושה, ויעשה דברים המתאימים לביאת המשיח, וזאת כתוצאה טבעית מבושה לקבל את פני משיח במצב כזה.
כאשר מגיע לביתו של אדם אורח יקר וחשוב מאוד, הוא מפנה מביתו את הפסולת וגם מסדר ומקשט את הבית בצורה מכובדת. וכך גם ברוחניות: ישנו ניקוי הפסולת – עניין ה'סור מרע', וישנו סידור וקישוט הבית בקישוטים – עניין ה'עשה טוב'. וההנהגה של האדם בפועל בעניינים אלה היא המדד והיא הביטוי שהאמונה בביאת המשיח היא מוחשית וממשית אצלו, והוא מצפה ומחכה לכך שזה אכן יקרה בפועל ממש.
כאשר אדם חדור בכך שמשיח צריך להגיע בכל רגע, ובכל זאת הימים חולפים ומשיח עדיין לא הגיע, הדבר עלול להחליש את תוקף האמונה והציפייה. וכנראה במוחש, קשה להיות חדור במשהו שצריך להתרחש בקרוב, וחולף זמן רב והדבר עדיין לא מתרחש.
אבל לאמיתו של דבר, אם מסתכלים על הדברים בראייה נכונה, כפי שהם לאמיתתם, הרי אדרבה: ככל שעובר הזמן – ההכרח לביאת הגאולה רק מתחזק יותר.
אפשר להבין את זה טוב יותר באמצעות משל:
אדם מכניס לקלפי מאה פתקים עליהם כתובה האות א' ופתק אחד בודד עליו כתובה האות ב'. אחר כך הוא מערבב את הפתקים ומוציא פתק אחד באופן אקראי, ומגלה שכתובה עליו האות א'. אחר כך הוא מערבב שוב, מוציא פתק נוסף, ושוב רואה שהוציא פתק עם האות א'. כך הוא עשה תשעים ותשע פעמים, כאשר בכל פעם יוצא פתק שעליו כתובה האות א'.
כעת נותרו בקלפי שני פתקים בלבד: האחד עם האות א', והשני עם האות ב'. והנה, בעוד שעד עכשיו ההסתברות הסטטיסטית הייתה שהפתק שייצא יהיה עם האות א', כיוון שבקלפי היו מצויים יותר פתקים מסוג זה, הרי שכעת הדבר שקול ואין יותר סבירות שייצא פתק עם האות א' מאשר פתק עם האות ב'.
ולכאורה, אדם יכול לטעון ולומר: כיוון שתשעים ותשע פעמים יצא פתק עם האות א', מסתבר שעל פי ניסיון רב מהעבר יהיה גם עכשיו כך… אבל זה כמובן לא נכון. ההיגיון אומר שעכשיו, בשונה מכל הפעמים הקודמות, הסיכויים של שני הפתקים שווים.
יתירה מזו: במקרה שבקלפי הוכנסו מאה ועשרה פתקים. על מאה מתוכם כתובה האות א', ועל העשרה הנוספים האות ב'. במהלך תשעים ותשע פעמים יצאה האות א', ואילו כעת נותרו בתוך הקלפי עשרה פתקים עם האות ב', ופתק אחד בודד עם האות א'. במצב זה, לא רק שהסיכויים הם שווים, אלא שההסתברות הסטטיסטית תאמר שרוב הסיכויים הם שהפתק שייצא יהיה עם האות ב'.
ואם יבוא מישהו ויטען: עד עכשיו בכל הוצאות הפתקים יצאה האות א', ואם כן סביר מאוד שכך יהיה גם עכשיו – הרי זו טעות מוחלטת. לא רק שלא ניתן להסיק מהעבר בנוגע למה שיהיה בעתיד כיוון שההסתברות כעת היא שווה, אלא להפך: ההסתברות כעת היא שייצא פתק עם האות ב' דווקא.
כך גם בנמשל: העובדה שעד עכשיו אנחנו נמצאים בגלות, אינה מלמדת כלל על המצב שצריך להיות עכשיו או ברגע הקרוב. האמת היא שמצד מצבו של העולם הגאולה כבר אמורה הייתה להגיע, והפלא הוא בזה שעד עכשיו היא לא באה.
אנחנו רואים דברים בראיית עיני בשר, ואיננו רואים מאומה מעבר למציאות הגשמית של העולם הזה. לכן יכול להיות מורגש אצלנו שככל שעובר הזמן והגאולה עדיין לא הגיעה, זאת אומרת שהיא רחוקה מאיתנו ח"ו… אולם הצדיקים יודעים מה נעשה מעבר למציאות הפיזית, והם רואים את הנעשה בפנימיותו של העולם. כך גם הרבי שהסתכל על המצב הפנימי והרוחני של העולם, היה חוזר ואומר בשנותיו האחרונות שכבר נעשו כל העניינים שנצרכים כדי להביא את משיח, והעובדה שבפועל הוא עדיין לא בא – מהווה פלא הכי גדול שאינו מובן כלל וכלל.
אם כן, העובדה שעד עכשיו משיח לא הגיע אינה מוכיחה כלל שהעניין לא שייך לזמן הזה, אלא אדרבה, הדבר צריך להגביר את הציפייה והאמונה.
הציפייה למשיח גורמת לא רק לכך שהאדם יתאים את הנהגתו למעמד ומצב המתאים לביאת המשיח, אלא היא גם גורמת לעשייה למען ביאתו. אדם שמצפה ומחכה לדבר מסוים, עושה את כל המאמצים שהדבר יבוא כמה שיותר מהר. הוא לא חוסך במאמצים לשם זירוז הדבר ולו בזמן מועט בלבד.
תארו לעצמכם: אדם שמחכה למשיח באמת ומצפה ומשתוקק לביאתו, אם יספרו לו שמשיח עומד להגיע בשנה הקרובה, בוודאות גמורה – הוא יפרוץ מיד בריקוד של שמחה באומרו: משיח עומד להגיע בקרוב! אבל לדידו של הרבי, יחס כזה אל העניין הוא מופרך: איך אפשר להסכים לעוד יום או יומיים של גלות?!… הרי המקום של בני ישראל הוא "על שולחן אביהם", ואם כן איך אפשר לקבל את העובדה שעוד יום אחד יהיו ישראל מחוץ לשולחן אביהם, רחוקים מהקב"ה?!
דבר זה מבטא ציפייה עמוקה לביאת המשיח והכרה עמוקה באמיתתם של הדברים, כאמור לעיל. כאשר אדם מצפה מאוד שדבר מסוים יתרחש, קשה לו מאוד להסכים לדחייה קלה ביותר, וממילא הוא עושה ככל יכולתו למען זירוז הדבר.
בהקשר זה הזכיר הרבי פעמים רבות את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה שעל האדם לראות את העולם כולו שקול, ועל ידי מצוה אחת ניתן להכריע את הכף. האדם צריך להיות חדור בהכרה שאכן הגאולה תלויה בעוד פעולה אחת: מעשה אחד, דיבור אחד או מחשבה אחת שלו – יכולים להביא תשועה והצלה.
לחיים, לחיים ולברכה.
