שוב התורה מפתיעה. בגלל שהיא אלוקית, יש בה מסרים וערכים שבתפיסה אנושית רגילה ומצומצמת יכולים להיתפס כהפוכים. אבל הקריאה של ה' כלפינו היא להצמיח בנו את היכולת האלוקית לזהות עושר של ערכים שלכל אחד מהם עוגן בתורה, ועל אף שבפועל, במציאות הארצית המוגבלת, צריך להכריע פעם כך ופעם אחרת, בשורש כל פן הוא גילוי אמיתי ייחודי.
כך גם בהכנת עם ישראל למלחמה על ארצו. ספר דברים מבהיר שוב ושוב שהכניסה לארץ כנען כרוכה בחשיפה לתרבות מקומית אלילית. תרבות של כשפים, של הריגת ילדים לשם אלילים וסילופי קשרים מיניים. ועם ישראל צריך להיזהר לא להידבק בזה.
בפרשה הקודמת מתוארת מלחמה בה ישראל מוחקים מהארץ את האלילות – 'החרם תחרימם'. ולפתע, בפרשתנו, עולה כיוון אחר. איכשהו, במהלך המלחמה אפשר לזהות יופי. אפשר לקחת אישה מנשות האויב ולהכניס אותה לביתך. אפילו אפשר להכיר בצורך שלה לבכות על אביה, על אמה, אפשר להכיל את העובדה שהיו לה חיים קודמים שראוי להיפרד מהם. לא מגיירים אותה באותו הרגע עם צעקה של 'עד עכשיו חיית בשקר, עכשיו תחיי חיי אמת, תגידי תודה'. אלא שמים לב ליופי שלה, ומכבדים במשך חודש את היקום אותו היא הכירה עד היום.
מסתבר, מחדש הבעל שם טוב הקדוש, ששני הכיוונים האלה, הקיימים במישור הלאומי – היציאה הנחושה למלחמה, לעומת האפשרות שיש שם באויב משהו שאפשר לראות בו יופי, אפשר לתת לו מקום והוא יכול להיקלט בסוף על ידי עם ישראל בתנאים שלנו – קיימים גם בזירת הקרב והבנייה האולטימטיביים – מרחב עבודת הנפש בתוככי האדם:
"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו". שמעתי ממורי זלה"ה ביאור [ה]פסוק, כי על ידי טענת היצר הרע עצמו, בזה כובש את היצר הרע! שאם הוא זריז במלאכתו לפתות את האדם בעברה, כדי לעשות שליחות השם יתברך, כמו שכתוב בזוהר (תרומה קס"ג.) משל הזונה, מזה יקח האדם מוסר לעצמו, שיהיה הוא זריז במלאכתו, שלא לשמוע ליצר הרע, שהוא רצון קונו יתברך שמו.
יש בחסידות הרבה תורות על המאבק ביצר הרע. כאן יש גישה אחרת. תלמד מיצר הרע בעצמו, כדי להכריע אותו. זה הפירוש הפנימי של המושג לקחת שבי, לעומת תבוסה – כשאני לוקח מהאויב משהו, כשאני לומד ממנו על מנת בסוף לעשות את מה שאני רוצה. דרושים כאן דיוק וכנות כדי לא לשמוע את מה שהוא אומר. התוכן נועד להסית אותי, ואני נדרש לתשומת לב לדרכי הפעולה שלו.
שלב ראשון זאת ההפנמה של מה שכל ילד יודע – שה' אחד. שהשמים והארץ ממנו. שהאור והחושך ממנו. שהטוב והרע ממנו. מי שמשלם את המשכורת של המלאך גבריאל והמלאך רפאל זה מי שמשלם גם למלאך המוות ויצר הרע. זאת המשמעות של 'משל הזונה' שמופיע בזוהר – שגם את היצר הנועד לפתות את לב האדם ה' שלח לעשות את רצונו. ממילא ברור שיצר הרע הוא לא איזה מרושע שצוחק כמו מכשפה כל פעם שהאדם נופל, אלא הוא שליח של ה' לטובת המאזן המוסד בעולם בין טוב ורע, המאפשר בחירה חופשית.
שלב שני זה תשומת לב פנימית. אנחנו כאן בעולם כבר כמה עשורים, והגיע הזמן שנכיר קצת את הקול של היצר הרע שלנו. הוא לא מדבר במילים, הוא מדבר בהטיית הלב. ההחלקה לעצבנות. ההחלקה לשיפוטיות אובססיבית של הזולת. ההחלקה להשוואה לאחרים וקנאה. אנחנו לא צריכים לגרש את הקול אלא רק לזהות בצורה פנימית: זה קול של יצר הרע, החלק שה' הניח בי וה' שולח אלי. להבדיל בינו ובין קולות שמבקשים פשוט לעשות טוב. קולות שרוצים שגשוג שלי ושל אחרים.
שלב שלישי זה החיבור בין שני השלבים הראשונים ותשומת לב. היצר הרע הוא שליח של ה', והוא מתייצב מיד. ממש חלקיק שניה אחרי שמישהו זורק לי מילה ארסית, היצר הרע משתלט על הלב שלי וממלא אותי בזעם. עד כדי כך שאנחנו מאבדים את היכולת להבחין בכניסה שלו. כשמשהו זז כל כך מהר קשה לזהות אותו, ואנחנו אומרים 'הוא הקפיץ אותי'. 'זה מחרפן אותי'. 'זה מוציא לי את העיניים'. כאילו הזולת מחולל בלב שלי שמות, כאילו יש לו שליטה מוחלטת בי.
אז בואו נפרק את התהליך: הוא עשה משהו. העיניים שלי קלטו. ואז היה שם רגע קצרצר בו יצר הרע הופיע, ומיד גרר את הלב שלי לאן שהוא רצה – למקום ההרסני.
בתורה הזאת הבעל שם טוב לא מנסה לשכנע אותנו להאט את התהליך הזה, אלא לשים לב איך השליח של ה', האויב שלנו, מזדרז ופועל מיד. וללמוד ממנו – להזדרז יותר. שאנחנו ניקח את המושכות על הלב שלנו, התגובות שלנו, החיים, ההווה והעתיד שלנו. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסיים את חייו כשהסיכום שלהם הוא שאחרים עשו לנו ואחרים השתלטו עלינו – בכללם היצר הרע. בשביל זה צריך להזדרז – כמו היצר הרע – ולהיות שם עם הרצון שלי, ולא שלו.
נכון, כמו שאמרו אדמו"רים בדורות הבאים, קשה ללמוד מהיצר הרע, הרי ליצר הרע אין יצר הרע שמעכב אותו… אבל לנו יש בחירה, בזכות היצר הרע. אז אנחנו לא עובדים על אוטומט, וכוח הבוחר מסוגל להיות גדול בהרבה מכוח המוכרח. אם יצר הרע מסוגל לשמוע בקול ה', אנחנו נשמע בקול ה' יותר – יותר מהר, ויותר בעוצמה.
