לפני הצלילה אל דברי משה הממלאים את רוב ספר דברים, התורה נושמת עמוק. היא משקיעה חמישה פסוקים שלמים בתיאור מדויק של המקום בו הדברים נאמרו, העיתוי, והשלב בעלילה. משה אף הוא לא מתחיל מיד; לפני העלאת הזיכרונות מן ארבעים שנות התלאות בנימה של תוכחה, ולפני המנגינה של 'איכה', קודם כל משה שופך אור על הבטחה אלוקית שהתגשמה: "ה' אֱלֹקֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם, וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב".
שלוש פעמים בבראשית מובטח לאבות שזרעם יהיה כעפר או כחול. שלוש פעמים שזרעם יהיה ככוכבי השמים. אך בספר דברים, בשעה שההבטחה הזאת כבר התקיימה, משה מדבר רק על העובדה שעם ישראל הם ככוכבי שמים. ברור שהכוונה העיקרית היא לכמות של עם ישראל. אבל מבחינת משה רבינו, שבחר רק לדבר על כוכבים ולא על עפר, יש כאן כנראה כוונה נוספת.
הבעל שם טוב הקדוש הציב כאחד מאדני החסידות את הכוונה הנוספת הזאת, ונינו רבי נחמן מברסלב ביאר את דבריו:
"וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד). כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשווה, בתחלת היום ובאמצע היום. רק המניעה הוא מחמת הארץ, המפסקת בין בני אדם ובין השמש, על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום, רק מקצת מקצת, עד שנתפשט על הארץ. כן הצדיק, הוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה מחמת המקבלים, והמניעה הוא מחמת הארץ המפסקת, הינו העולם הזה, כי בני אדם משקעים בעולם הזה, ועל־כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק…
השמש, כמו כל הכוכבים, מאירה באופן קבוע, עוצמתי ותדיר. הקב"ה נמשל לשמש (תהילים פד, יב. חולין נט.), "אני ה' לא שיניתי" (מלאכי ג, ו). מבחינת השמש, לא רק שהיא עקרונית מוכנה להעניק אינסוף חום ואנרגיה – היא גם עושה את זה בפועל. אז איך זה שלפעמים קר לנו, ורטוב לנו, וקשה לנו, ועצוב לנו? הכל שאלה של היכן האדם ממקם את עצמו כנגד השמש. כשאדם נמצא במצב של תודעה מבורכת, של התלהבות או שמחה גדולה, יותר קל לו לדמיין את הברכה שקיימת בעולם, שמגיעה מלמעלה. אבל כשהשמש רק מגיחה מעל לאופק הארצי, היא ורודה, עדינה ומעניקה יותר השראה פואטית למשוררים מאשר חום לחסרי קורת גג. זה לא בגלל השמש. זה בגלל שהארציות מסתירה את אורה. כאשר האדם שקוע או תלוי בארציות, באופן מובנה, כמו למשל אם הוא עייף מאוד, או רעב מאוד, או נכנס ללחץ כלכלי, אם הוא בכלל יהיה מספיק פנוי להרים את ראשו ולחפש אור, הוא עלול לכל היותר לראות אור ורדרד.
זה לא במקרה ככה. עצם הקיום שלנו תלוי דווקא בהסתרה של האור האינסופי הזה. אם הארץ לא הייתה מסתתרת מהשמש היא הייתה נשרפת. אם האדם היה חשוף באופן מובהק ותמידי אל אינסופיותו של ה', לא הייתה משמעות לקיומו, הוא לא היה בעל בחירה חופשית, וממילא הוא יהיה מלאך. אבל אין צורך בעוד מלאכים. העולם במהותו ובשמו מעלים את האינסופיות הזאת. ובלי ההעלם הזה, אין הצדקה לקיום של העולם. בלי העלם אין עולם. ריבונו של עולם, של ההעלם הזה, הוא אינסופי ומאיר תמיד, ואף כל אדם, בהיותו בעל נשמה אלוקית אינסופית, יש בו חלק שמאיר תמיד, שזורח תמיד. אם אנחנו לא חווים את החלק הזה, סימן שכל הנסיבות הארציות מסתירות אותו, כמו גורדי שחקים המסתירים את השמש. אבל הוא קיים. הוא לעולם לא יכבה. אפילו כשהאדם יהיה כולו ארציות, עטוף תכריכים ואדמה. ככל שאדם מפתח בעצמו את הקשב למקום האינסופי הזה בו ובאחרים, הוא נקרא צדיק. והואיל והתורה עצמה היא דברי אלוקים חיים ומאירים, הם גם אינסופיים, וגם מוסתרים:
…נמצא, שהתורה גדולה ורחבה מאד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העיניים ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן נגד התורה, שהיא גדולה מאד ורחבה מני ים (איוב יא). ולכאורה קשה: איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצץ בפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו, כי כל העולם הזה כלו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים.
אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה, אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה, אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראית העיניים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה, והעולם הזה הקטן והמועט מונע אותו מלראות אור.
עניין של מיקום
אז איך נוכל להתמקם נכון? לאן צריך לטפס כדי להיחשף להארה העוצמתית הקבועה של השמש? כאמור, נבראנו בני אדם, לא מלאכים, לכן אין עניין לזרוק את כל הארציות ולהשלות את עצמנו שאנחנו רק אנשי רוח. בהחלט צריך להיות עם יד ורגל בארציות, אבל העיניים והראש צריכים להיות עם זיקה למרחב אחר. החכם עיניו בראשו, לא ברגליו. הראש זוכר שיש את האינסוף הזה, ואם הראש אומר כך, העיניים יחפשו את זה. העיניים הן הכלי העיקרי שלנו לחפש ולגלות את הממד האינסופי שיש בעומק המציאות. ואם ברגע של הסתרה או קושי הראש זוכר לתקשר לנו שבאמת יש כאן אינסוף – אינסוף באדם שמולי, אינסוף בתורה ואינסוף בי – הוא יכול בעיניים שלו למצוא מזה משהו. הוא לא אמור לגרש את הארציות לגמרי, אבל הוא לפחות מסוגל להעיף בכמה סנטימטרים את הארציות מלכסות לו באופן צמוד את העיניים.
…אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיַטֶה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים… שמאירין בכל העולמות כלם באור גדול מאד. והבן מאד. וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאמר: אוי ואבוי! כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים.
באמת, כל עם ישראל הם כוכבים. 'אוי ואבוי!' זועק הבעל שם טוב הקדוש. כמה זה צורם, עד כדי כאב, לדעת שבאדם שמולנו יש נשמה אלוקית אינסופית – והוא נראה לנו סתם אחד, או יותר גרוע מזה. אם העיניים יחפשו בו את האינסוף – הם ימצאו משהו. ואם אין לנו את המעוף לחפש את האינסוף – לפחות נזעק, 'אוי! האדם הזה נראה לי סתם אחד. ברור לי שזאת לא האמת, אבל כרגע זה מה שאני מצליח לראות. אבוי! כנראה שאני מחזיק את היד שלי על העיניים, ורואה כאן רק עניים ועוני, במקום להפנים שיש כאן עניין ואין סוף. ריבונו של ההעלם! פקח את עיניי!!'
