לקראת סוף היום הקדוש נקרא בבתי הכנסת את ספר יונה.
יש הרבה מה לומר על הספר הזה ולמה בכלל קוראים אותו בתפילת מנחה. המשנה ברורה מביא סיבה נפלאה: בא הספר הזה ללמדנו שאדם לא יכול לברוח מהשליחות שהוטלה עליו, ואם הוא לא ירדוף אחריה – היא תרדוף אחריו.
אני רוצה להתמקד בנקודה אחת בספר הזה, שהיא אולי הסיפור של יום הכיפורים כולו.
אני מנסה לדמיין את הרגע הזה שהים הולך וסוער והמלחים לוקחים את יונה, מעבירים אותו מעל מעקה הספינה ועוד רגע משליכים אותו אל הים…
יונה הוא זה שדחק בהם לעשות כך. הספינה לא תגיע לשום מקום עם יונה הבורח משליחותו. הוא עצמו חור בתוך הספינה שמאיים להטביע את כולם. אין ברירה ויש להשליך אותו.
ובכן, לרגע אחד בתוך כל הסערה הגדולה הזו נופלת על יונה שלווה. זהו. הוא סיים. כל הבריחה והמתח והטלטלה עומדים להסתיים בעוד זמן קצר, כאשר הוא יושלך אל הים ויטבע למוות. יונה כבר השלים עם גורלו. הוא נפרד מהחיים. ויתר עליהם. הרפה את אחיזתו. אולי לקח נשימה עמוקה אחרונה, וזהו. הידיים נשמטו והוא צלל לתוך הים. בהנחה שלא ידע לשחות, המוות יהיה מהיר.
והנה – ברגע הזה שכבר אחרי הייאוש, הקב"ה שולח דג שמציל את יונה.
תמונה מבהילה
זה הרגע שאני רוצה ללכוד. המקום הזה, בו אנחנו כבר התייאשנו מעצמנו, והקב"ה ברחמיו האינסופיים מגלה לנו עד כמה הוא לא התייאש מאיתנו, ושולח לנו חבל הצלה. הזדמנות שניה. דג כזה או אחר בולע אותנו ונותן לנו עוד אפשרות.
כמה רחמים יש ברגע הזה. כמה חמלה.
על זה יונה מודה בהמשך. איך הוא כבר חשב להשחית את חייו, איך הוא כבר ויתר – אבל הקב"ה לא ויתר עליו. העלה משחת את חייו ונתן לו עוד הזדמנות אחת.
למרות ההתנגדות של יונה בתחילת הספר ללכת ולסייע לנינווה – התנגדות שבגינה הוא גם היה מוכן לוותר על הנבואה, ואחר כך גם על החיים עצמם שגם כך לא היו שווים הרבה בעיני יונה כאשר הם נעדרי דבקות אלוקית ונבואה – ובכן, למרות ההתנגדות הזו יונה מסכים ללכת. הוא הולך בגלל האהבה האינסופית שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו – האהבה הזו הכניעה אותו.
ביום הכיפורים נחשפת לפנינו תמונה מבהילה, עד כמה הקב"ה מאמין בנו וביכולת שלנו לתקן ולהשתנות. הכפרה הניתנת שוב ושוב, שנה אחרי שנה, היא בעצם הבעת אמון עצומה בנו – שאנחנו מסוגלים לתקן ולחיות חיים ראויים יותר.
אולי אנחנו כבר התייאשנו מעצמנו. אולי על חלק מהדברים נראה לנו שחבל להשחית זמן וכוחות. אבל הקב"ה שברא אותנו, ומכיר אותנו הכי טוב, הוא לא התייאש. הוא מלא אמון, והוא שב ומטעין אותנו באמון מחודש שנקרא כפרה.
העבודה שלנו היא אחת – להאמין לו, ולא להאמין לעצמנו. כלומר, לקול המייאש והמחליש שנמצא בתוכנו.
כך אומר רבי צדוק הכהן מלובלין בתורה כל כך מאירה (צדקת הצדיק, קנד):
כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבן לילה וגו' (יונה ד' י') וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו.
טעון בכוחות האהבה האלו הולך יונה אל נינווה להשיבה בתשובה. אמנם הוא הולך ועושה מה שאומרים לו, אך על זכות המחאה הוא עדיין לא ויתר. יש לו עדיין שיעור אחד ללמוד. שיעור על חיים ועל קיקיון.
הקיקיון
יונה זועק. זה שהעולם מלא שקר – את זה יונה יודע. אך יש מקום אחד שהוא האמת. יש מישהו אחד שעליו אי אפשר לשקר או לרמות. הקדוש ברוך הוא חותמו אמת. ולכן יונה זועק: איך יכול להיות שאתה מקבל תשובה כזו של אנשי נינווה שכולה רמיה. הרי ברור לכל שמבצע כזה של חזרה בתשובה קיצונית כל כך כמו זו של אנשי נינווה – נועד רק להסרת האיום, אך לא לשום תיקון אמיתי. ולכן יונה זועק ואומר: ידעתי שאתה א־ל רחום וחנון ורב חסד – וניחם על הרעה. אך איפה מידת האמת?
ואכן יש אמת.
אבל יש גם אמת לאמיתה. פנימיותה של האמת, שהיא גדולה מן האמת ועמוקה ממנה.
יונה יושב בסוכה שהוא עשה מחוץ לעיר, וכתוב שם במפורש שיונה עשה סוכה וישב תחתיה בצל.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? מזמין ליונה קיקיון שעושה לו, ובכן, עוד קצת צל… היה צל, ועכשיו יש עוד קצת צל. זוהי תנועה חלשה. כמעט בלתי מורגשת. אך יונה מרגיש בה היטב, וכאשר הקיקיון מתייבש – גם נפשו של יונה מתייבשת והוא שואל את נפשו למות.
ואז פונה אליו הקדוש ברוך הוא ואומר לו: נעים מאוד. קוראים לי מלך חפץ בחיים. זה שמי לעולם, וכל תנועת חיים יקרה לי. חשובה לי. אני מחזיק את האולטרסאונד הכי רגיש בעולם. והיכן שיש דופק, גם אם הוא מאוד חלש, אני שומע אותו.
נינווה עוד חיה! יש עוד דופק באיבר הזה. הוא עוד לא מת. מאה ועשרים אלף אנשים שעושים תשובה מהסוג הכי נמוך, נכון, אך בכל זאת זהו שינוי. בכל זאת תשובה. האם אנשי נינווה הם פחות מהקיקיון המסכן הזה שנתן רק תוספת של מעט צל? עליו חסת, אומר הקדוש ברוך הוא ליונה. את תנועת החיים הקטנה הזו של צמח שהוסיף לך מעט צל על הצל שכבר היה – אתה הרגשת; ואני, שבראתי ויצרתי את החיים, וכאומר, אני מלך חפץ בחיים – לא אשים לב לתנועה של תשובה של מאה ועשרים אלף איש?! זה עוד חי. זה עוד מתנועע.
ספר השליחות
ספר יונה הוא הספר היחיד בכל התנ"ך שמסתיים בסימן שאלה, ואת התשובה אנחנו צריכים לענות, לעצמנו. הקדוש ברוך הוא ממתין לנו שנענה את התשובה לשאלה שלו – האם אתם יודעים כמה אני אוהב אתכם? כמה אני מחכה לכם? כמה אתם יקרים לי?
תשובת נינווה היא נחמה גדולה גם לעם ישראל ולכל אחד מאיתנו שעומד בשלהי היום הקדוש ומקווה מאוד שתשובתו התקבלה. אם את תנועת הנפש הזעירה של אנשי נינווה שמע וראה וקיבל הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה את תנועת הנפש של בניו חביביו.
המלך הזה הוא מלך חפץ בחיים. ולכן הוא מחפש את תנועת החיים. כל תזוזה יקרה לו. והוא ממתין לאדם עד רגע הנשימה האחרונה, אולי ישוב. בציפייה. באהבה.
ואולי כל הספר הזה הוא על שני בעלי חיים.
יונה. ודג.
היונה נאמנת, ותמיד חוזרת לקן שלה ולתור שלה. היא מלאת אמון, ומאמינה שתמיד, גם ממרחק הכי גדול – אפשר לחזור הביתה. וגם יונה, ממעמקי הים. מעומק תחתיות, מאמין: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ", אך הנה מתברר שהיונה יכולה לחזור הביתה ולמצוא שוב מנוח לכף רגלה – "אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".
הדג מלא חיים. פרה ורבה. שוחה וחי. הוא בתוך המים והמים בתוכו. הצדיקים נקראים בזוהר הקדוש "נוני ימא דאזלי בימא רבתא" – דגי הים השטים בים הגדול. אחד הגיבורים של הזוהר הוא רב המנונא. רב דג… לגודל אהבת החיים שלו, והרצון כל העת לפרות ולרבות ולהמשיך לחתור ולהתקדם, בלי להתייאש, ברגע הייאוש הגדול שלו – שולח הקדוש ברוך הוא דג לבלוע את יונה, ובכך להכניס אותו מחדש לתוך מציאות של אהבת חיים פריה ורביה. יונע בלוע בתוך הדג ויוצא ממנו אחר, כזה שמוכן ללכת לנינווה.
ספר יונה הוא ספר על שליחות. על חיים. על אמון ואהבה. כמה אנו מחשיבים את החיים שלנו – וכמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותם ואותנו. הוא מבקש שנבחן עד כמה אנחנו רגישים לכל תנועת חיים ותיקון. סיפורי התשובה המופיעים בתוך הספר הם החוט החורז והקושר בין סיפורי השליחות, החיים והאמון, והכל ביחד הוא בעצם הסיפור שלנו: איך נצא מהדג הזה שנקרא יום כיפור – האם נטעין את הסוללה מחדש באמון מלא של הקדוש ברוך הוא?
זה כבר החלק שלנו.
