תנועת התשובה. מתי זה מתחיל?
זה יכול להתחיל בטיול בהודו.
שחקן אחד אמר שהכל התחיל מרב גדול בשנות השבעים.
וזמר יהודי אחד שר באנגלית: התשובה ידידי, נישאת היא ברוח.
אחר כך הסבירו לי שאור גדול ירד בשנות השישים אבל לא היו כלים. ובאמת בתור ילד הייתי שומע את הלהקה שרה "Here Comes The Sun", "הנה זורחת שוב השמש, חוזר החיוך על פני האנשים".
לי הם בעצם אמרו "הנה באה התשובה." בלי שידעתי. בלי שהם ידעו. אז עוד לא שמעתי על הרב קוק זצ"ל שכתב בנווה צדק, בין החולות: "התשובה, הנה היא באה, דופקת על חלוני".
היכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. והאדמו"ר ממודזיץ' הוסיף ואמר שהיכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה. ניגון טוב מחזיר אותך. כמו יעקב אבינו ששלח ניגון של ארץ ישראל עם בניו למצרים. האחים שרו ויוסף התחיל לבכות. פתאום הוא לא יכל להתאפק.
אני חושב על ר' שלמה קרליבך שאמר שהכל התחיל מהכותל. חזרנו לכותל. געוואלד. ומאז משהו נפתח בלבו של עם ישראל. ביהודי רוסיה. בקיבוצים. ברחובות תל אביב.
הרבה קודם שלח הרבי מלובביץ' שליחים לכל פינה בקצווי תבל לפתוח את לבותיהם של האובדים, ולו בשביל יהודי מתבולל אחד בסקוטלנד או בסמרקנד שישוב או אפילו יגיד "שמע ישראל" פעם אחת.

לפני כמה שנים, באוטובוס מצפת, פנה אליי עולה חדש מארגנטינה. פעם ראשונה הוא בארץ, בדרך לירושלים.
שאל אותי: "תגיד לי וֶוַקַשַה. הכותל פתוח היום?". געוואלד. אם לא בכיתי אז… עכשיו אני דומע על היהודים בעולם החושבים שיש בכותל שעות פתיחה כמו במוזיאון הלובר או בפסל החירות, להבדיל.
חיבקתי אותו: ”הכותל פתוח אחי”. לך לשם. תישן על הארץ. תנוח על כיסא מול האבנים הלחות.
ובערב זה מתעורר בי רצון ללכת עם שק שינה לכותל. לשבת שם כמה ימים.
לחכות. לשתוק. לגעת בדמעות של האבנים. להירדם ליד האבן שלקח יעקב ושם מראשותיו.
ולהתעורר.
עוד חוזר הניגון.