אחת הבעיות הגדולות של עורכי עיתונים היא מה לכתוב כאשר האירוע שאתה מתייחס אליו עדיין לא הסתיים. מה עושים כשצריכים לכתוב כותרת ראשית בליל בחירות? ללכת לפי הסקרים? זו סגולה בדוקה ליפול בטעות. כמה עיתונים כבר יצאו בכותרות שהילרי קלינטון תנצח באמריקה ואז בבוקר קיבלנו את טראמפ. בשנת 2007 כתבו העיתונים שאבו מאזן ניצח בבחירות בשטחים ואני זוכר שמעל ראשי ברמאללה כבר ניתכה אש רצינית של חמאסניקים שניצחו באמת. לעיתון אין יכולת לחזות אפילו 12 שעות קדימה, כך גם לאדם. אז מה אני אמור לכתוב לכם על פורים לפני פורים?
אלא שכאן יש מרכיב אחר שעורכי עיתונים כלל לא מכירים: באיזה מצב יהיו הקוראים שלך, כשהם יביטו בעלון 'קרוב אליך'? האם זה יהיה בבוקר שישי, בזמן משלוח המנות אחרי קריאת המגילה? או בזמן קבלת שבת שזה הה-זמן של עלוני השבת? ואז מה מצבו של הקורא? הוא בכלל עשוי להיות במצב שהוא לא יודע מה קרוב אליו ואליך; או שהוא בכלל בשלב של לחפש את ההבדל בין המן למרדכי; או אולי באחת הפעמים היחידות בשנה שהוא עומד לקבל את השבת בלי לחץ של הכנות שבת אלא דווקא במעין זרימה הרמונית בין סעודת החג לקבלת שבת. אז למי כותבים, ליהודי של הבוקר או ליהודי של אחר הצהריים? זו ממש דילמה.
אך מאחר והיהודי של הבוקר מצוי כמעט בכל שבוע, אולי ננסה לדבר ליהודי המיוחד הזה, המבושם לפני קבלת שבת, שיושב עם חבריו כבר כמה שעות בסעודת החג ומחפש את דרכו אל העדלאידע. אל ההיפוך של המציאות. אל "האהבה שבדעת", כמו שאומר רבי נחמן.
אז מה היה לנו השנה?
כאילו פורים לא הסתיים מאז השנה שעברה. נשארנו עם מסכות על הפנים, לא ידענו מיהו מי, הסתפקנו. האם האיש שעבר לידי יכניס אותי לבידוד, האם הוא נושא את הנגיף? חשדנו בכל אחד, והתנהגנו כל השנה באופן הפוך: השגרה התהפכה, הלימודים, הפרנסה, הקשר בין האנשים. החום החברתי נעלם.
הנה עכשיו זה הרגע שהשמיים פתוחים, כל הפושט יד נותנים לו. ההתבודדות של הלילה הקודם קובעת המון. "כל ההתחלות מפורים" אומר רבנו. אז מה היה לנו השנה ולאן אנחנו הולכים? הספק (או בעצם בשמו השני: עמלק) הוא הדבר הכי גדול שהיה השנה. עמלק עשה עלינו עבודה אפקטיבית ביותר השנה. הרי אחד התוצרים הכי יעילים של הפחד הוא הספק, ההססנות. בדרך כלל אדם מפחד לקחת החלטות כי הוא מפחד מכישלון, מהשפלה או מדחייה שתבוא בעקבות הכישלון. הפחד הקמאי, שלא יאהבו אותי, מביא אותנו לחיות ולהתנהל בהיסוס. מחיית עמלק היא בעצם אותו הרגע שמשה רבנו הרים את ידיו מעלה, וכל מי שראה אותו הבין את מה שאמרו לנו בצבא: יש ספק אין ספק.
הספק נעלם. יש רק ביטחון ואמונה. מול ספק ופחד עקביים, משה רבנו מניף את ידיו באמונה כלפי השמיים. מול ערפל של חוסר בהירות יש רק אמונה. אין מה לדבר עם עמלק על הסדרים או הסכמים.
רוב השנה הזו דיברו על הנגיף שפלש לחיינו. על כך שהוא לא אמיתי או כן אמיתי. שהוא יוזמה של חייזרים שנחתו במעבדה בסין. שהנגיף הוא בכלל בונה חופשי. החשיבה שלנו התערפלה בים של ספקות, והתנהלות הססנית הפכה להיות הדבר הנכון. כביכול.
חלון קטן בעולם הפוך
כאן כדאי באמת לצחוק על הדמיון הפורה ושלל התיאוריות לגבי הנגיף; לצחוק – לא כי אנחנו יודעים מה נכון, אלא לצחוק כי עכשיו זה פורים וזה הזמן לסיים עם זה. לצחוק על הספק שליווה אותנו כל השנה.
בספין נוראי עמלק גרם לנו לתהות בלי סוף, להתפלל פחות, ללמוד תורה פחות ולהתרחק אחד מהשני – שקענו בדיבור מפורד ומפוזר על קבוצות שונות בעצם, שצייתו או לא צייתו להנחיות, וכמה כעסים צפו. מבחינת חדר המבצעים של עמלק זה היה מהלך מוצלח, הוא עשה לנו נהפוכו והחדיר לאדם ספק בכל צעד שהוא עושה, יותר מבכל שנה.
והנה מגיע רגע. חלון קטן בתוך עולם הפוך, ממנו אפשר לראות נקי וזך. פורים השנה יקר מאוד. פורים של שנה כזו הוא לא רק אהבה שבדעת, אלא גם הזדמנות לפגוש את הדעת, את האמונה הנקייה ואת הביטחון בה', את התפילה הנכונה שרואה רחוק ולא נופלת בסבך היומיום.
ונהפוכו השנה הוא הפוך על הפוך. מעין מציאות הפוכה שרק רגעי פורים היקרים יכולים לה. השנה אני מבין יותר את מה שאומרים שפורים הוא חג גבוה מעל גבוה. יותר מתמיד אני מחכה לאור הגבוה הזה, לאמונה פשוטה, לשמחה ודעת ברורה ששום דבר לא יכול על עם ישראל חי. הוא אמנם מפורד ומפוזר, כך הוא נראה מחדר המבצעים של עמלק, אבל הוא אחד. אחד דבוק בדבק שמחזיק אלפי שנים, את זה שום ספק לא יצליח לפורר.
פורים הוא ההזדמנות שלנו להסתכל על מה שהיה כאן ולהתחיל אחרת. יותר זמן לקדושה ופחות לנגיף. את זה אני אומר בעיקר לעצמי. לא לכעוס על מערכת החינוך שפותחת וסוגרת, ומכניסה את הילדים לעולם של מסכים. לא להניף שום דגל של בעד או נגד ובכלל לא להיות בכוחנות אלא בהרפיה וקבלה. זה המצב, תתקדם.
אל תנסה לחנך אף אחד בעניין הנגיף והחיסון, חפש את הפנימיות בכל דבר. תאמין שהסיפור הבסיסי בין המן למרדכי מתפצל למיליוני סיטואציות, וכדאי לזכור מה עשו לנו ומה עשינו אנחנו בשביל לצאת מזה. צריך לעשות נהפוך הוא, כי מכאן אנחנו יוצאים לשנה חדשה וטובה יותר, הרי אנחנו מאמינים.