כשהייתי קטן היה לי פעם אחת משבר זהות. נסענו לקרובים בניו יורק וגיליתי שפלאפל הוא לא מאכל ישראלי!… הלם! פה ושם אתה רואה מסעדות עם שלט באנגלית: 'אוכל לבנוני / פלאפל – קבב'… 'מסעדה מזרח-תיכונית – פלאפל / שווארמה'. המיתוס נשבר!

בכל זאת, עם השנים הבנתי למה פלאפל הוא כן מאכל ישראלי. זה לא המתכון, ולא החומרים… זה האופןשבו מכינים אותו. 

אתה בא ל'פלאפל שלום'. מתחיל דיאלוג:

מה לשימ'ך אחי? שימ'ך חומוס?

– כן, שים חומוס!

– שימ'ך חמוצים?

– שים חמוצים!

שימ'ך סלט אחי?

– סבבה, שים סלט!

לפנק בכמה כדורים?

– כן כן אחי, שים כדורים!

שמתם לב מה קרה פה? אתה לא אוכל סתם מנה פלאפל… אתה אוכל מנה שאתה אמרת לו מה לשים! וזה מאוד מאוד ישראלי. כל מרכיב במנה הזאת עבר החלטה ואישור שלך בלבד, כי אתה הבוס.

אם תעמדו בצד ותביטו כשעה-שעתיים במוכר, תראו שתיאטרון האבסורד הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים.

שימ'ך צ'יפס, אחי?

– בכיף אחי, שים צ'יפס!

שימ'ך חריף?

– כן אחי, קצת חריף!

אני מדמיין את קורס ההכנה לעובד שם. "תשמע, זה לא קל", אומרים לו. "אתה הולך להכין עשרות מנות ביום, אותם מרכיבים – פלאפל, טחינה, חומוס, צ'יפס, סלט – אבל אסור לך לשים שום דבר בפיתה אלא אם כן הקונה אמר בפירוש!"

ואולי יותר מכל, דרך האכילה הזאת היא מאוד ישראלית. לעמוד מול המוכר עם הטחינה הנוטפת, המפיות שלא סופגות ולבקש ממנו שיתחב עוד כדור-שתיים לקראת סיום…

ועכשיו ברגע פיוטי אומַר שכדורי הפלאפל הם משל לכל הגלגולים שעברנו, עם ישראל, בנכר, דחויים וסחופים בין האומות, עד שהקב"ה החליט לקבצנו ולהניחנו, עם סלט ישראלי, בתוך פיתה רכה וחמה.

פלאפל זה גם שתי המנות שאוכל סבא דוגו כל שנה ביום השחרור שלו מהמחנה, ניצחון על הרעב ששרר שם.

לסיום אספר לכם על פלאפל של קיבוץ גלויות:

אפרת ואני היינו מבקרים את אחותה של סבתא פאני, טנטה בטי. ילידת פרנקפורט, ניצולת ברגן בלזן, שחלתה בארץ בפוליו, ועל אף היותה מאז על כיסא גלגלים התעקשה והיתה לאחות ראשית בבית החולים אלי"ן. היינו עוצרים וקונים לה בדרך מנה פלאפל, שם בעיגול תנועה של קריית משה. בכל פעם כל כך שמחה, גלגלה עצמה למטבח וחזרה עם צלחת. הניחה עליה את המנה הגדושה ואכלה כמובן, עם סכין ומזלג…