לפני כמה שנים גרנו בתל אביב במשך תקופה משמעותית, והיינו קשורים לפעילות של 'ראש יהודי' (מרכז למודעות עצמית יהודית). ובתל אביב למדתי על עצמי, על ריבונו של עולם, על מסכות, על געגוע בוער.
פעם בפורים שכרנו את אחד המועדונים, ועשינו מסיבה בקדושה.
הבאנו להקה ורקדנו נפרד.
רצינו שיבואו כולם, בלי קשר למסכה שכל אחד בוחר ללבוש.
ואני זוכרת את הירידה במדרגות ספוגות האלכוהול, והאווירה האפלולית, ומה לי ולמקום כזה.
ואולי זה אחד הפורים בחיי, שזכיתי להרגיש הכי חזק את הכוח של היום הזה.
את הגודל שלו.
רקדנו ורקדנו, פנימה ולמעלה, וכל אחת מהבנות בוכה בזמן שלה בעיניים עצומות ולב קרוע והדמעות ממיסות את האיפור, את התחפושות, את האפלולית.
שום דבר לא נראה כמו קודם.
שאלתי את עצמי למה אני מרגישה ככה?
מה היה שונה בפורים הזה מכל פורים קדוש אחר שחוויתי?
יש קדושה שהיא קורנת, צלולה ומאירה, מונחת בגלוי, במקום ראוי לה.
אבל דווקא במקום חשוך, בהסתר, מאחורי קליפות עבות, מעומקים, מתנוצצת פתאום קדושה. מתגלה הכוח הגדול שלה.
לא משנה מה, היא נשארת בטהרתה.
קודש הקודשים של הנשמה.
זכיתי לרקוד עם חברות שלא פחדו לפגוש את עצמן.
זכיתי ללמוד מהן לרקוד,
ככה כמו שאני, עם כל מה שיש בי.
והריקוד הוריד ממני כל כך הרבה מיותר.
הרגשתי כל כך קרובה, כמו תינוקת.
כשהמסכות נתלשות הן משאירות חותם. שקע. לפעמים מכתש.
כמה שהשקע הזה הוא חלל פנוי,
כמה שהוא צועק ומרגיש.
כמה שהוא מאפשר.
עזבתי את תל אביב.
עכשיו אני גרה במדבר. וגם כאן לומדת את הסוד.
כשמוציאים מתוך בור את הסלעים, את השפוכת של השיטפון, הוא נשאר ריק.
יש בו מקום למים.
זה פורים, יום אחד בשנה שהפוך על הפוך.
שמים מסכות, וכל כך מתקלפים.
כמו סוד, סוד אמיתי
שלא משנה כמה מגלים אותו, שיצעקו אותו בחוצות… הוא נשאר סוד.
רק כשהוא בוחר להתגלות, הוא מתגלה.
אם אני רוצה שהוא יישאר בי כשהוא יבוא, אני רק מנקה סלעים, ומסכות שנדבקו.
מפנה לו מקום. לסוד. למים.
הגעגוע לסוד הזה שיש בתל אביב, סוד שמתגלה בעיניים עצומות ולב חי, מביא אותי מהמדבר חזרה לעיר ללא הפסקה הגדולה המוארת. לשיר לנגן ולרקוד, איפה שמתגלה האור הזה שנמצא בתוכנו, בתוך כל דבר. זורח מבעד כל המסכות, הקליפות והאבק.
שיהיה פורים שמח!
מלא אור וטהרת הלב.
