בשבוע שעבר קיבלתי הודעה מאמא: שבת במירון, זכינו בדירה האחרונה שהיתה פנויה. וככה יצא שאחרי שנה של קורונה, כבישים ריקים, ציון סגור ומחסומים, זכיתי לעשות אצל רבי שמעון את השבת שלפני ל״ג בעומר. הגענו לצימר שכבר הייתי בו בעבר: ערב יום ההולדת שלי, לפני כמה שנים, הגעתי לרבי שמעון עם אהבה גדולה לאיש מסוים בלב. רגע לפני השבת דיברנו, החלפנו מילים חמות ואז שבת ירדה על הר מירון ועטפה אותו ואת המרחבים האינסופיים שלו בחגיגיות כמו שרק השם וצבאות
השמים יודעים לעטוף.

ביום למחרת, בדמדומי הסעודה השלישית חלמתי עליו. אני הייתי בשמלת כלה, בחתונה שלא רציתי להיות בה. והוא בחליפה חגיגית, עם ממחטה אדומה בדש, אמר ״די, מצחיקה. מה יש לך? בואי אחרי״. וככה רצתי אחריו, עוברת מחנות
לחנות ומחפשת אחריו, ואף אחד לא ידע להיכן הלך. התעוררתי עם תחושה כבדה בלב וירדתי להתפלל מנחה אצל רבי שמעון, סיפרתי לו את החלום ובלב ידעתי שהוא אומר לי, שהאיש הזה עתיד לעזוב. בצאת השבת, דיברנו והוא נפרד ממני. חיפשתי אותו
הרבה בימים שאחרי, אבל הוא עזב.

קוּם רִבִּי שִמְׁעון וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּין עַל יְדָךְ

לא יכולתי שלא לחשוב על זה בשבת האחרונה. הרי שוב ערב שבת. שוב שמים יפהפיים. שוב לצד הצדיק האהוב. לא הצטערתי על מה שקרה אז, אבל כשמגיעים לאותו המקום, שנים אחרי, לכאורה במצב דומה, אי אפשר שלא להרגיש שיש סיבה לא ידועה, סוד שאמורים לגלות. כל השבת זמזמתי לעצמי ״אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעיִר בַּשְּׁוָקִים וּברְָחֹבוֹת אֲבקְַשׁהָ אתֵ שׁאֶהָבֲהָ נפַשְׁיִ בקִַּּשׁתְִּיו וְלֹא מְצָאתִיו״ וניסיתי לפצח מה אני אמורה להבין. בסעודה השלישית של השבת האחרונה, עלינו סופסוף לרבי שמעון, למנחה והתרפקות על הפרוכת המוכרת.
ודווקא אז, כשוויתרתי על המחשבה שמשהו עתיד להתגלות, פתחתי באקראי חוברת שחולקה שם, עם פירוש של הבעל שם טוב הקדוש, ללא אחר מאשר הפסוק משיר השירים: ״בִּקַּשׁתְִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשׁתְִּיו וְלֹא מְצָאתִיו״. הוא מביא שם משל למלך נחבא שמנסים להגיע אליו, ומסביר – ״כשמאיר לאדם ויכול לעסוק בעבודת ה׳״, כשהכל מסתדר והולך טוב – אין מה לדבר על חיפוש.

אבל כשיש הסתרות ומניעות, כשיש קושיות על ההתנהלות של ה׳ מולנו, כשלב נשבר, כשתוכניות מתנפצות, כשעבדת לעבר מטרה ואולי אפילו היית על סף הקבלה שלה, ופתאום היא איננה, כשצער, בלבול או קושי גורמים לביטול תורה ותפילה – אז הניסיון האמיתי, האם תמשיכי להתאמץ עד שתמצאי את ה׳, או שתסתפקי במה שיש. הרגשתי שזה הסוד שרבי שמעון ניסה ללחוש לי. הלימוד לא לוותר בשעת השבר על החיפוש אחרי ה׳, לא להיבהל מהמרחק. הרב קרליבך מסביר שמידת ה״הוד שבהוד״ שמצוינת בל״ג בעומר משמעותה להודות שטעיתי ואין לי מושג למה. ואז להודות שאני רוצה להבין, כי זה מה שיוביל לגילוי הכי עמוק של הנשמה שלנו, וליחסים העמוקים ביותר עם ה׳. וכך גם אומר רבי שמעון עצמו, בזוהר – ״הטוב הגנוז מסבב אותו החושך״ – אם ממשיכים לחפש כשקשה, דווקא שם זוכים לאור ולקרבת ה׳ ביתר שאת.

קְדֻשַּׁת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

ומה הסוד של רבי שמעון. מה הסוד של הצדיק מגלה הסודות?
נדמה לי שהתשובה היא אהבה. בין פסח לל״ג בעומר, נפטרים כל 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ואז, הוא לוקח חמישה תלמידים מופלאים חדשים, אחד מהם – רבי שמעון, ובתור תלמיד של רבי עקיבא, הוא כבר יודע על מה הכל חרב. ועל מה הכל עומד. כי גם באהבה יש היררכיה, הסביר לי אבא בשבת. רבי עקיבא לימד ״ואהבת לרעך – כמוך״ – זה מתחיל בך, באהבה עצמית; הלל הזקן, לעומת זאת, מסביר לגוי שרוצה ללמוד את התורה על רגל אחת – ״מה ששנוא
עליך לא תעשה לחברך״. אבל רבי שמעון לימד את ה-סוד. לא דיבור של כבוד, לא דיבור שמתחיל ממך – אלא ״אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא מילתא״, הכל מתחיל בחביבות. בפרגון הדדי. באהבה – מסביר רבי נתן מברסלב ״שׁעֶקִַּר הַפְּגָם שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי
עֲקִיבָא הָיָה מֵחֲמַת מַחֲלֹקֶת, שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם שָׁלוֹם ואַהֲבַת חֶסֶד. וְעַל- כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי ׳אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא׳, שֶׁאָנוּ צְרִיכִין שִֶׁיּהְֶיה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה, שֶׁזֶּהוּ הָעקִָּר״.

פעם, באיזו תוכנית לייט-נייט שראיתי, המנחה שאל את האורחת איזו מצווה היא היתה מוסיפה לתורה. ״פרגון״ היא ענתה, והתשובה שלה הולכת איתי כבר שנים, כי לא רק שחביבות קיימת בתורה, היא סתרי תורה, עליה הכל עומד.
וזה עמוק בהרבה. ״שֶׁבְּכָל מָקוֹם שׁשִֶּׁבְּחוּ החַבַ רְַָּיא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי – אָמַר לָהֶם עוֹד תּוֹרָה. כִּי עַל-יְדֵי שֶׁשִּׁבְּחוּ אוֹתוֹ והְִגדְִּילוּ כְּבוֹדוֹ, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְרַבֶּה וְנִתְַגּדֵּל הָרוּחַ הקַֹּדשֶׁ שׁלֶּוֹ , שׁנֶתִּגְַּדֵּל בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר הַמְשָׁכתַ הַתּוֹרָה הוּא עַל-יְדֵי אַהֲבָה וָחֶסֶד, ועִקַּר החִַיּוּת והְַקִּיּוּם הוּא עַל-יְדֵי הָאַהֲבָה וְהַשִּמְחָה שֶׁיּשֵׁ ביֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָאוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַּנַּ"ל״ – מביא רבי נתן בשם רבו.

במשך שנים רבי שמעון נתפס אצלי כאיש קשה. אולי בגלל היותו איש סוד, אולי בגלל הסיפור הידוע שכשהוא ובנו יוצאים מהמערה, בנו אלעזר מתרעם על אלו שעזבו חיי תורה בשביל חיי שעה ושורף אותם. אבל טעיתי בו, כל כך. כשרבי שמעון יוצא מהמערה אחרי שנה נוספת, הוא אדם אחר. כזה שמעורה בכלל, צדיק שמגלה סודות. כזה שאומר ״תָּא חֲזֵי, הֵיכָלָא דָּא, אַהֲבָה אִתְקְרֵי, וּבְגיִן אַהֲבָה קַיְּימָא כֹּלָּא״ – בֹּא וּרְאֵה, הַהֵיכָל הַזֶּה נִקְרָא אַהֲבָה, וּבִשְׁבִיל הָאַהֲבָה הַכֹלּ קַיָּם.