אחיינית שלי התחתנה, ואִרגַנו לה הפתעה – קובץ טיפים מקרובות וחברות. הטיפ שלי התארך לטור…
אז הוא מוגש באהבה לכלה הטרייה, ולכל כלה בעבר ובעתיד:
להשתדל להגיד מה בדיוק הרצון שלךְ.
בשביל זה צריך לפעמים להבין אותו קודם כול מול עצמנו, ובעיקר לשים לב אם בלי כוונה הוא חבוי בתוך טיעונים שכליים של מה נכון/צודק.
אפילו שלמדתי את זה לפני שנים (וכבר כתבתי על כך בטור אחר), רק לאחרונה היה רגע מזוקק שבו זה ממש התבהר לי:
כשהגענו לפני פסח להורים של בעלי אלחנן, עמוסי כבוּדה לכך-וכך ימי החג, הוא לא רצה לחסום את השער של הוריו ולכן פנה לחנות קצת יותר רחוק. אני חשבתי שיהיה קשה משמעותית לסחוב את שלל הפקלאות שלנו לאורך כל המטרים הנוספים האלה, והתחלתי לומר לו שחבל, ושהוא יכול לחנות לכמה דקות, נפרוק הכול ואחר כך נעביר את האוטו… ואז שמתי לב שאני מרגישה לחץ, ושהוא כפול: לחץ שמא אלחנן לא ישתכנע, ולחץ שאני מפעילה עליו כדי שכן ישתכנע… תחושת הלחץ היא שגרמה לי להבין שאני לא מדויקת (הרי הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב הולכים יחד – הדרך היעילה מלֻווה בהרגשה טובה), ושוב נגררת לעשייה החוצה במקום להוויה פנימה. שאלתי אותו: "רגע, נגיד עכשיו – היה טוב יותר שפשוט הייתי אומרת: אלחנן, אני מעדיפה שנחנה צמוד לבית?" "ברור!!"
מאיפה נובעת הטעות? מחוסר האמונה של האשה שהיא ראויה לקבל משהו טוב סתם כי היא רוצה ולא כי הוא מוצדק 🙁
לאן מובילה הטעות? לסבל הדדי:
האשה מכלה את כוחותיה בניסיון לשכנע כל עוד רוחה בה, ואילו הגבר מבין, דווקא בעקבות השימוש שלה בטיעונים שכליים, שהם כזוג נמצאים עכשיו בשדה הטיעונים, ובשדה הטיעונים בהחלט לגיטימי שגם הוא ישתתף מהצד שלו ויציג מה הכי יעיל ונכון לדעתו. הבעיה היא שיכול להיות שהמסקנה שלו אחרת משלה… אותה זה מעצבן, כי היא כבר יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומרגישה שהטיעונים באים נגדה: 'למה אתה מתווכח, מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתבין שזה מה שאני רוצה?' לכאורה, פשוט לומר שזה מה שהיא רוצה… אבל היא הרי לא מאמינה שהרצון שלה רלוונטי, אלא רק מידת הצדק האובייקטיבית שבו, כך שאם היא לא מצליחה לשכנע היא פשוט נשארת חסרת אונים. (אם היא לא מאמינה שהרצון שלה רלוונטי – למה היא מצפה לקבל אותו…? כנראה בפנים היא כן רוצה, ומאוד, שרצונה לבדו יספיק כדי למלא את מבוקשה, אבל משום מה ברור לה שצריך יותר מזה. וכשנדמה לה שבעלה מסכים עם הנחת היסוד שלה – זה כבר נורא ואיום, כמו תמיד כשמישהו נוגע לנו, אפילו קלוֹת, בפצע של חוסר ביטחון. אנחנו קופצים מכאב ושני הצדדים לא מבינים למה.)
ולאן מוביל הדיוק? לאושר הדדי!
האשה – מקבלת את מה שהיא רוצה, ובעיקר לא בדוחק אלא בנדיבות מצד האיש שלה, כי הגבר – הכי רוצה למלא את רצונה ולשמח אותה, זה מה שגורם לו סיפוק. יותר מזה: כשהיא לא מסוגלת להאמין שהוא רוצה לתת לה פשוט כדי לתת לה – הוא אפילו מרגיש רע מחוסר האמון שלה בטובו. כשהיא מבקשת ממנו ביד פתוחה – הוא מוחמא; היא בוטחת בו.
(נתתי לאלחנן לקרוא, והוא הוסיף טיפ לחתן…: כדאי לנסות להבחין מתי מדובר בהזמנה אמִתית לדיון/התייעצות, ומתי בניסיון שִכנוע לכיוון היעד הסופי 😉
עד כאן היה הטיפ שכתבתי לכלה, אבל העובדה שישבתי להעלות אותו על הכתב – גרמה לי להתחיל לשים לב לדקויות חדשות ביומיום. המימוש ממש משמח אותי, והוא עושה טוב לשנינו:
ביום שישי פיניתי את השולחן בסלון, ונשארו עליו כל מיני דברים שעִצבנו אותי… נתמקד בסכינים החדות, שאני חושבת שכדאי לשטוף במים מיד אחרי שחותכים או מורחים בהן, וכך הן לא נעשות דביקות ודורשות סבון וסקוטש, ואילו בעלי נוהג אחרת 😉 מכיוון שכך, מעצבן אותי כפליים לשטוף אותן (ברור שבעז"ה אני יכולה להתדייק ולהגיע לנקודה שבה גם זה לא 'יפעיל' אותי, אבל זיהיתי שכעת, בַּמקום הנוכחי שלי, יש לי 'אנטי', והתעלמות ממנו לא תיטיב). האוטומט שלי היה להסביר לו מיד מה עומד מאחורי הרצון שלי שהוא יעשה את זה, לתרץ את הקטנוניות שלי, להצדיק את העצבנות שלי… ואז נזכרתי. ופניתי וביקשתי בענייניות (דמיינו נימה פשוטה, כמו זו שבה אגיד 'יכול להעביר לי את הטישו?'): "אלחנן, אתה מוכן בבקשה לסדר את הדברים שנשארו על השולחן?"
בכיף! באמת כיף – הוא רוצה להיטיב אתי, וכל זה בלי שהוכרחתי לסבול על הגב משא של הצטדקויות ולהטעין אותו על הגב שלו.
זה חזר גם כשבמוצ"ש פיניתי את השולחן ולא התחשקה לי העבודה המאומצת של ניקוי השעוונית הבהירה. הפעם הוא לא היה 'אשם' בצורך לנקות; סתם לא היה לי כוח. בראש שלי כבר שמעתי את עצמי מבקשת ממנו, מכבירה מילים, אומרת בחיוך מתנצל שאני כבר פיניתי את כל השולחן, שאין לי כוח, ושזה ממש קשה לי… ואז נזכרתי. והחלטתי להיות פשוטה: "אלחנן, אתה מסכים בבקCar parkingשה לנקות את המפה?" ברור!
הוא שמֵח לתת, אני שמחה לקבל, ושלום על בית נאמן בישראל.
לתגובות: [email protected]
