בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
האחר הוא לא אני

האחר הוא לא אני

מדברים על הוספת אהבת ישראל,

ואני דווקא מחפשת יראת ישראל.

יש שני כוחות בעולם: אהבה ויראה.

כל אחד מהם לא מצטמצם רק למשמעות המילה שאנחנו מכירים, אלא מכיל בתוכו תנועת נפש שלמה: אהבה היא לאו דווקא חיבה יתרה, ויראה היא לאו דווקא פחד;

אהבה היא קרבה, ויראה היא שמירת מרחק ('ספייס'). אהבה היא שפע בלי גבול, ויראה היא גבול. זה פשוט. אפשר לקרוא לזה גם חסד ודין, אורות וכלים.

שיתוף הפעולה ההדדי הזה קיים בכל תחום בעולם והוא מה שמאפשר חיים: מים (אהבה) בכוס (יראה), היריון (הגנה+הזנה – יראה+אהבה), ודם (אהבה) שזורם באופן תקין בוורידים (יראה).

אבל כשהאיזון הזה לא קיים…

מים, מקור החיים, מעניקים מהשפע שלהם ללא מעצורים, הופכים לשיטפון שוצף וגואה – ומטביעים.

אמא מחבקת את הילד שלה בקרבת אינסוף – ומוחצת אותו (לחילופין, לא מסכימה לנתק את חבל הטבור שלו לאחר לידתו – וכך מונעת ממנו חיים).

פצע נפער בעורקים ובעור שתחמו את הדם־הוא־הנפש – והחיים אוזלים.

נסיעה במהירות מופרזת, אי שמירת מרחק…

כמה שזה מזעזע, אפשר אפילו לפגוע עקב יתר 'אהבה' (מזכירה שוב: לא חיבה, אלא שפע וקרבה ללא גבול).

התרבות המערבית, והנצרות שהרתה אותה, היא אהבה ללא גבולות.

זה חסד שאין בו דין, אורות שמנפצים את העולם כי אין להם כלים.

התנועה הזו לא הייתה מיותרת (כמו כל תנועה בעולם), היא כנראה מרווה פיות שצמאו מאוד למים האלה, אבל היא ממשיכה להערות עלינו שטף אדיר גם כשאנחנו כבר משתנקים ונחנקים תחת ההצפה.

בעולם המערבי יש זכויות, אין חובות. מותר לנו, לא אסור לנו. מותר להציף אותנו במראות אינטימיים, ומותר לנו להציף אחרים, כי אלה אנחנו ולא משנה שזה לא שייך למישהו אחר, שיש לו גבולות ושאנחנו פורצים אותם בעצם העובדה שאנחנו שופעים בלי גבול. הורים לא מאמינים שיש להם זכות להגביל את ילדיהם, ובכך פשוט מבטלים את קיום הבית, כי כל מהותו של בית הוא ארבעה קירות ותקרה שמאפשרים בתוכם מקום לאהבה. פריצת גבולות נחשבת גדוּלה, וימוּת העולם מהשיטפון.

שכחנו כללים פיזיקליים בסיסיים, תנאים ראשוניים לקיום העולם, ושכחנו עוד משהו (שאפילו למדנו את היפוכו):

האחר הוא לא אני.

אם הוא אני – יש לי זכות לגעת בו, לחדור אל הנפש שלו, להחליט בשבילו, לחשוב במקומו, לשפוט אותו… הרי אני מכיר אותו כל כך מקרוב, הוא ממש אני.

אם הוא לא אני – אני יודע שאני לא מבין אותו, שיש לו עולם שאני לא חוויתי, שיש לו תחושות אחרות ודעות שונות, שהוא צריך ארבע־אמות משלו.

אחרי הגזענות הנאצית – פיתחנו חרדה קיומית להודות: יש מישהו שונה ממני, שהוא לא אני; אנחנו משוכנעים שאין ברירה אחרת, ושמדובר במשוואה הכרחית: הודאה בעצם השוני – בכך שיש מישהו זולתי (!) – מובילה בסוף הדרך לרצח שיטתי.

אנחנו מבועתים מזיהוי הבדל כלשהו, ולכן מבטלים את קיומם של עמים שונים ושל מינים שונים, כי אנחנו פשוט לא מאמינים לעצמנו – אנחנו לא מאמינים שנהיה מסוגלים לאהוב אם לפני כן גם נכבד. שנוכל לראות אחר שהוא לא אני – ולאהוב אותו. לעמוד במרחק 2 מטר מאדם, להכיר במרווח שבינינו, בפער – ולאהוב אותו. להודות שהוא אכן שונה מאתנו, ושלעולם לא נהיה הוא – ולאהוב אותו.

אבל יתר־האהבה שאנחנו לוקים בו הוא פוסט־טראומטי – ואם זה המקור לה, היא לבטח לא מדייקת אותנו ולא מיטיבה אתנו. הבריחה מקצה היראה־והריחוק הקטלניים אל קצה האהבה־והקרבה ההרסניים – עלולה להביא אותנו לאותם מחוזות מוות. אולי לא סתם קיבלנו בשנתיים האחרונות תזכורת שגם לריחוק חברתי יש תרומה קריטית לחיים… המציאות שלנו מתחננת לאיזון בין הכוחות.

להבנתי, בעולמנו היראה קודמת לאהבה (זה כבר נאמר: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת", והחכמה רובה חסד־אהבה).

זה ברור לנו לחלוטין כשאנחנו רוצים לשתות: דבר ראשון אנחנו מניחים כוס, אחר כך מוזגים אליה מים, לא להפך. קודם מחכים שילד יגדל לגיל המתאים, אחר כך מלמדים אותו חומר חדש. קודם יש רחם, אחר כך הוא מקבל אליו.

אולי זו הבעיה? העולם המערבי (נוצרי) חסר רחם, הוא גברי מאוד ואין בו הערכה לנשיות (ואני לא מתכוונת לנשיות שמוכיחה שהיא בעצם זהה־שווה לגבריות, אלא לנשיות שמכירה בערך הייחודי שלה לעולם). אין בו היכולת הנשית להיות גבול מחייה.

והיום חיפשתי, ואני עדיין מחפשת – מה יעזור לי־לנו לנהוג (יראת־)כבוד זה בזה. כי קִרבה נראה שיש לנו, ולתלמידי רבי עקיבא, קצת יותר מדי.

מצאתי רעיון אחד, בהשראת אחד הספרים הכי טובים שקראתי – 'לרגל הנסיבות' של רוית ראופמן. מעבר לכך שהוא כתוב מעולה – הוא הכניס לחיי הרבה הבנה־שאני־לא־מבינה, ובעקבותיה רכּות. בקצרה, כשגיבורת הספר הולכת לפסיכולוגית שלה ומשתפת בקשיים שלה מול אִמהּ – המטפלת מלמדת אותה ש'לרגל הנסיבות' אמא שלה נורמלית. בהתחשב בילדוּת הנוראה שאמא שלה חוותה – כל התנהגות יכולה להתקבל.

אז מה, תוהה הגיבורה (במילים שלי), אפשר להשתמש בתירוץ הזה לכל אדם!

נכון, עונה הפסיכולוגית.

היא לא אמא שלה. אני לא אח שלי. אני גם לא מצביעת 'מרצ', והנשמה שלי מעולם לא דחפה אותי לעלות למירון.

אני עומדת מול אדם ואני לא מבינה אותו, פשוט לא מבינה, אבל שנייה לפני שאני מאמינה בכל לבי שהוא אני (ולכן אין מצב שהוא חושב/אומר/פועל כך וכך) – אני מזכירה לעצמי שהוא דווקא לא אני. ולרגל הנסיבות (שאני לא מודעת לקיומן, ולא יכולה להיות מודעת לקיומן, גם אצל אנשים שממש קרובים אליי אני רק מכירה את ההיסטוריה אבל לא חוויתי אותה על נפשי) – אני רוצה לנהוג בו יותר כבוד.

ואז יהיה מקום לאהבה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן