לקראת האביב, כשאנחנו משילים את השכבות שחיממו אותנו כל החורף, מתגלים בנו רצונות חדשים-ישנים. כל מה שהיה סגור ומכווץ הופך להיות פתוח וחם, הלב מבקש להתחבר, להיות נוכח, להרגיש, לראות, לנוע, להפעיל את כל החושים, להעיר אותם מהשינה החורפית הכבדה. ולפעמים, דווקא ברגעים שבהם אנחנו מתעוררים ומבקשים משהו טוב יותר לחיינו, מתחיל להתרחש בתוכנו מאבק. מאבק בזה שדברים לא קורים כפי שרצינו, מאבק בשאלה האם השינוי והפתיחות בכלל אפשריים לנו, מאבק בזה שלפעמים אנחנו מצליחים להתקדם אבל לפעמים ממש לא.
פרשנות מבורכת
ימימה אביטל ע"ה אומרת שאמנם מאבק פנימי הוא לא הרגל שכדאי לאמץ כי הוא לא תמיד מקדם אותנו, ולמרות זאת, כשרוצים לעשות שינוי – מאבק הוא דווקא סימן טוב. ולמה הוא סימן טוב? כי מאבק פירושו שהמהות הטובה שלנו לא ויתרה עלינו. אם היינו נכנעים לחולשות, לפחדים ולכבדות, היינו כבר מזמן מורידים את הראש ומאמינים להם. היינו מאמינים שאנחנו לא ראויים ולא היינו מנסים אפילו להפעיל איזה דיבור פנימי שיתן תשובת נגד לקולות המחלישים. היינו מאמינים שאנחנו לא שייכים והיינו הולכים הצידה ולא מאפשרים לעולם להתחמם מהאור שלנו. אם היינו מאמינים באמת באמת לעומסים שלנו, הם לא היו מפריעים לנו כל כך. היינו מקבלים אותם כאמת משמיים ולא היה מתכווץ לנו הלב בכל פעם שהם היו עולים. אם היינו מאמינים שנולדנו כדי לכעוס, להתעצבן, לסגור את הלב ולהתרחק – לא היינו מרגישים רע אחרי כל פעם שזה היה קורה, היינו חושבים שזה מי שאנחנו, וזהו זה.
והעניין הוא שבכל פעם שעולה בנו חולשה כזאת אנחנו נעצבים בגללה ושופטים את עצמנו, ומרגישים מאבק פנימי וחשש שאולי השינוי לא יקרה אצלנו חלילה לעולם. אבל דווקא תחושת העצבות והכיווץ הם הסימן הכי טוב שלנו לכך שאנחנו בדרך הנכונה. כי המהות שלנו לא מוותרת עלינו. יכול להיות שיש לנו עוד מה ללמוד, יש לנו עוד איך להתאמן בדרך על להגביר את הטוב שבנו ולהפחית את השימוש בהרגלים המחלישים, אבל אנחנו בדרך הנכונה. דווקא כשעולה בנו מאבק ואנחנו מתכווצים בגלל שגילינו בתוכנו עוד עומס – זה הסימן הגדול ביותר לפעולתה של המהות הטובה בתוכנו. היא זו שמכווצת אותנו ומגלה לנו שהעומס הזה הוא לא האמת לאמיתה עבורנו, הוא לא מה שעל פיו אנחנו רוצים לנהל את חיינו. זה הסימן הכי טוב שיש, הכי מעודד שיש. אני חושבת שהזיהוי שהמהות לא מוותרת עלינו גם מאפשר לנו קצת לקצר את הדרך עד שנצליח, כי עכשיו יש לנו יותר אמון שהלב שלנו יודע לזהות מה טוב עבורו ומה ממש לא טוב עבורו, וכשיש אמון מתגלות לנו יותר תשובות.
ימימה אומרת בראש חודש ניסן: "אין המהות מוותרת. כאשר הלב כואב, כל החלקים כואבים, ומדוע זה כך? כי יש מאבק של המהות שמסרבת את הכניסה של העומס לתוך שטחה. ברגע שיש פלישת עומס, באופן טבעי יש מאבק, מהות הלב מגבירה את מאבקה". אנחנו מפרשים את המאבק כמו עוד נקודה לרעתנו, הנה אנחנו גם עמוסים ובנוסף גם כועסים על עצמנו ונאבקים בנו, אבל ימימה מציעה פה פרשנות חומלת ומבורכת: תדעו שהמהות שלכם לא מוותרת עליכם גם אם היא תצטרך לצלצל באלף פעמוני אזהרה. אתם תתרשמו מהרעש מחריש האוזניים ותחשבו שאולי עשיתם משהו לא בסדר, אבל הפעמונים האלה, כשיודעים להאזין למהות הפנימית, הם כמו הניגון המשמח ביותר שיש, הם הסימן שאתם בעדכם ולטובתם. המהות אינה מוותרת לכם ועליכם. ואולי לכן ימימה ממשיכה ואומרת באותה נשימה: "אתן במצב טוב, קרובות לתיקון, אז נשאר לכן לשיר…".
סימן לבריאות
במובן מסוים, זה שהמהות לא מוותרת עלינו מתבטא באביב גם באלרגיות פיזיות שאנשים חווים. המהות הפנימית הפיזית יודעת את הבריאות שלה, וכשמגיע מרכיב חיצוני ומבקש להיכנס פנימה, המהות לא מוותרת, היא נלחמת כדי לסלק את הגורם המפריע לבריאותה. אנשים חווים את זה כקושי – עיניים דומעות, קשיי נשימה, ליחה. אבל זה רק סימן שהגוף המהותי לא מוותר על הבריאות הטובה שלו. ה"מחלה" הזאת, המאבק הזה הוא הסימן הטוב ביותר לבריאות הגופנית וגם הנפשית.
מאבק יכול להיות סימן טוב כי הוא מגלה לנו על מה אנחנו לא מוותרים בתוכנו. אין המהות מוותרת, וצריך להתפלל על זה שהמהות, ויחד איתה גם אנחנו, לא נרים ידיים לעולם. נתמיד ונאמין שגם אם עדיין לא התגלתה לנו כל הדרך, אנחנו כבר הולכים בה. ואנחנו באמת כל כך קרובים, צריך רק ללמוד לפרש את סימני הנפש, את סימני הלב, את סימני הדרך. אנחנו כל כך קרובים, שאפשר להתחיל לשיר.
תגובה אחת
יפה מאוד! תודה