הפסקתי לעודד אנשים. באמת. הפסקתי להגיד "יהיה בסדר", "אל ייאוש", "את מדהימה", "אין מצב בעולם שהישועה שלך לא תגיע", "תפסיקי, את נראית מצוין, מה יש לך", "זה יבוא כהרף עין". הפסקתי עם כל אלה, כי גיליתי שבכל פעם שאדם בא אליי ברוח שפופה, מיואש ועצוב, ואומר "אני מפחד שכבר לא אתחתן לעולם", "קשה לי עם השינויים בגוף שהביאו הלידות", "כמה עשיתי ועדיין לא הגעתי, כמה עוד אחכה?", הסיכוי שהאדם הזה רוצה לשמוע ממני "יהיה בסדר" הוא אפסי. האדם הזה רוצה להגיד לי: כואב לי. כואב לי בהמתנה, כואב לי בייאוש, כואב לי בחיבורי הגוף והנפש, כואב לי הזמן שעובר. כואב וכל מה שאני צריך זה רק הבנה ללבי, וחיבוק.
כשאני ממהרת לעודד, יש בזה מן ההשתקה. לכאב צריך קודם כל להקשיב, בלי לפחד, בלי למהר לתת תשובות, כי הכאב הוא מורה גדול. הוא מגלה לנו דברים עמוקים על עצמנו עכשיו, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל הפער שלעתים קיים בין שני המצבים.
לגשר על הפער
האדם הוא יצור תבוני, המנוע של עבודתנו הפנימית הוא להבין. העבודה הפנימית היא לפתוח את הלב והמחשבה לכל מה שקורה לנו, ולהפיק מזה תובנות שאמורות לבוא לידי יישום במציאות.
עולם התובנות הוא עולם מהיר מאוד. בשכל – אפשר להבין ברגע. משיחה עם חברה, מספר שקראנו, מהתבוננות עצמית. להבין זה קל. מה שקשה לנו הוא העובדה שלרגש לוקח הרבה יותר זמן ליישם. בין ההבנה בשכל להרגשה וליישום נוצר פער שקשה לנו להתמודד איתו.
בשכל, למשל, אני יכולה להבין כמה אני טובה ושצריך להיות לי הרבה ביטחון עצמי. אבל ללב לפעמים לוקח שנים להגיע לביטחון העצמי השקט הזה. בשכל כולנו יודעים שנכון לא לכעוס, אבל הלב לפעמים לא מצליח להתאפק, יש לו עוד כברת דרך עד שיסכים להירגע.
וההמתנה הזאת, בפער שבין ההבנה ליישום, לפעמים מעבירה אותנו על דעתנו. שם אנחנו נופלים, כי אנחנו מאבדים אמון בהבנות שכבר רכשנו ואז מחפשים חדשות, מהירות יותר, במקום לעמוד רגע בשקט, או שני רגעים ואפילו יותר, ולתת כבוד לרגש ולזמן שלוקח לו להתיישר לפי מה שהבנו בשכל כבר מזמן.
הנבטות ירוקות עדינות
אורך הזמן בין ההבנה לבין היישום שלה נקרא בהשראת ימימה – הנבטה. בעבודה הרוחנית, כך היא אומרת, לא צריך למהר. אנחנו רק מנביטים הבנות בתוך המודעות שלנו. כל הבנה היא כמו זרע קטן שנזרע באדמתנו. הוא עדיין לא עץ מניב, הוא אפילו לא גבעול דק. הוא זרע בלתי נראה. זאת ההבנה שלנו. מכאן והלאה עלינו להשקות, לטפח את הקרקע, להתפלל לגשמי נדבה. לא ללחוץ, לא לחפור את האדמה סביבו בניסיון לראות מה קורה שם או לדחוק בו שיגדל. בעבודה הפנימית צריכים סבלנות והתמדה מרגע ההנבטה ועד היום שבו בעזרת ה' נראה פרי.
כשאדם מבקש עידוד, הוא בדרך כלל מבקש שנחזיק לו את היד בזמן שהוא חוצה את הפער בין ההבנה בשכל לבין היישום ברגש. הוא מבקש לא ליפול מייאוש עד שהדברים קורים. האדם הוא עץ השדה, כשם שכל עץ וכל צמח זקוק למינון שונה של מים ומזון, לזווית אחרת של קרני השמש, לאקלים שונה, כך גם אנחנו. יש צמחים שנוחים לגדול בחורף, יש צמחים שהקיץ החם עושה להם טוב. אנחנו לא שואלים למה כל צמח נותן את פירותיו בזמן אחר. העיקר הוא להמשיך להנביט ולהצמיח, ולהאמין באמת שכל אחד יתן את פריו בדיוק בעיתו.
