ראש חודש אב, היום שמתחיל את תשעת הימים הללו ששיאם בתשעה באב, הוא יום מאוד מיוחד – יום פטירת אהרן הכהן. אהרן הוא האדם היחיד בכל התנ"ך שתאריך פטירתו כתוב בפירוש, והוא גם האדם היחיד עליו כתוב שכולנו צריכים להיות תלמידיו. "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן".
עוד מראשית ההיסטוריה נרמז היום הזה – "בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים". העשירי הוא חודש אב, שהוא עשירי לתחילת המבול, ובו נראו ראשי ההרים – הר על גבי הר. הר ההר. מעל מבול החמס והשקר, מעל המקום בו אנשים מתחרים זה בזה וקנאה שנאה ותחרות הן המושלות, ניצב לו הר ההר, מקום קבורתו של אהרן, מי שמאיר לכולנו שיטה אחרת ביחס בין אדם לחבריו.
יום פטירת אהרן המצוין בתורה הוא אפוא מין רפואה הקודמת למכה. רצונך להירפא מכל הקשיים והמצוקות של תשעת הימים? לך בדרכו של אהרן הכהן. משם הכל מתחיל.
על אהרן בכו כולם. "ויבכו אותו כל בית ישראל". על אהרן גם לא מפסיקים לבכות… אצל משה נאמר "ויתמו ימי בכי אבל משה", אבל אצל אהרן לא נאמר "ויתמו". יש משהו בחיסרון של אהרן שמורגש עד היום. היה בתוכנו מישהו שכל מלאכתו הייתה האהבה והשלום. לאורך כל שנותיו הארוכות – גם במצרים וגם במדבר – זה מה שעשה אהרן: השכין שלום. וכשהוא נפטר, נחסר מאיתנו משהו מיוחד. כי אנשי שלום כמוהו שהקדישו את כל חייהם לעניין זה – לצערנו אין הרבה…
בושה!
כשרצה הקדוש ברוך הוא לברר ולהודיע את בחירתו של אהרן, הוא עשה זאת באמצעות המטה – מטה אהרן שפרח והפך לשקד עם פירות וציצים ופרחים.
פריחת המטה – רמז יש בה לאהרן עצמו, לתכונתו ולמידותיו.
הרמז הראשון היא הפריחה עצמה. "פרח מטה אהרן", פרח והפריח אחרים. בא אדם אל אהרן הכהן והוא אבל וחפוי ראש על עבירה שעשה, על כישלון שנכשל בו, ועתה הוא צריך להביא קרבן, אך גם להתוודות. להתוודות? לספר למישהו על כישלונותיי?! אין דבר קשה מזה, אין דבר מביש מזה – אלא אם כן מדובר באהרן. כזה שמקשיב, שמאזין, שמלמד זכות, שיודע את נפש החוטא ולא ממהר לשפוט אותו. בעצם הוא לא שופט אותו כלל, אלא רק עסוק בלהאמין בו, לנטוע בו מחדש את התקווה שעץ הנפש היבש והקמל – ישוב ויפרח.
הכישלון לא זר לאהרן. גם הוא עצמו נכשל בחטא העגל. הוא מכיר היטב את עולם הבושה, וגם השכול לא זר לו. נפשו של אהרן יש בה גם צלקות הכאב. ולכן הוא מכיר היטב את כאבו של החוטא והנכשל, והוא בא לסעוד אותו, לרומם אותו, ולגרום לו לפרוח מחדש.
מי שפגש באהרן הכהן יצא פורח, מלא שמחה. הוא ידע שהחטא אינו סוף פסוק, יש מחילה וכפרה ואפילו התקרבות. הצעד הראשון אל התשובה נעשה בעצם המפגש עם אהרן, בנחמה שניחם – מנחם אב. כזה היה אהרן הכהן שידע לנחם את הנופלים והנכשלים. ליבו של אהרן מלא אהבה, ולכן הוא מברך את עמו ישראל באהבה למרות כל החטאים שהוא צריך לשמוע, ואולי בגלל. כל חטא הוא גם הזדמנות לתיקון – והם, הם לא מוותרים, באים ומתקנים פעם אחר פעם. אשריכם ישראל.
אגב, לחיוב הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה יכולים להיות שני פירושים. הראשון: לברך את עמו ישראל באהבה, כלומר שהכהנים צריכים להיות במצב של אהבה בעת הברכה. אבל שמעתי מכהן אחד שאפשר לפרש גם לברך את עמו ישראל באהבה – שעם ישראל יהיה מבורך באהבה. שתהיה בו אהבה בין איש לרעהו. נפלא.
מי חסם את החמור שלי?
מטה אהרן צמח בן לילה, כשבבת אחת עלו בו גם ציצים, גם פרחים וגם פירות. והרי זה דבר פלא. יש אנשים שעוסקים בפירות, בתוכן, במטרה, ולכן קשה להם לעסוק בזוטות, בדברים קטנים שאין אורם נוצץ למרחוק. ויש כאלו שצר עולמם, ואין רוחם מנשאת אותם אל הגדול והנשגב. טוב להם להיות עסוקים בארבע האמות הפרטיות ולא מעבר לכך.
אך הנמצא איש כזה שמצד אחד עסוק בגבהי גבהים, בהורדת שכינה לארץ ובכניסה אל המקום המקודש ביותר אחת בשנה, איש אשר עם הקטורת עצר את מלאך המוות, ומצד שני אנו מוצאים אותו עסוק בהשכנת שלום בין ראובן לשמעון? על מה כבר אפשר לריב – מן הסתם כמו רוב המריבות, על דברים פעוטי ערך; ראובן חסם את החניה של החמור של שמעון, זה השיב לו כגמולו, והנה מריבה.
ואהרן, איש הפרי, זה שנכנס לפני ולפנים, פושט את מעילו מעיל הקודש ולובש בגדי מתווך, ומתחיל להשכין שלום בין שני ניצים אלו או אחרים. הוא עוזב את הפרי ומתחיל לעסוק בעלים, בפרחים. זה אולי נראה פחות חשוב, פחות נוצץ, אבל מטה אהרן יש בו גם הפרי וגם העלים והפרחים. הכל יש בו. כלל ופרט, מעלה ומטה. כולם פורחים אצל אהרן.
רקדן, שחקן, אהרן
מטה אהרן פרח ונהיה לשקד דווקא. השקד מצד אחד הוא מהיר, כהנים זריזים הם, ומצד שני השקד בשמו רומז אל השקידה וההתמדה. אהרן יודע כמה קשה היא מלאכת השראת שכינה, וכמה סבלנות צריך בה, עוד ניסיון ועוד ניסיון, עוד שלום בית ועוד מריבה שהושקטה. אהרן עובד קשה, בהתמדה, בשקידה. כל אחד יקר לו, כל אחד הוא פרח היכול להיות לפרי אם יקבל את תשומת הלב ואת האהבה הנדרשת.
באחת משיחותיו אומר הרבי מלובביץ ש'אהר"ן' הוא נוטריקון של אהבה רבה, וה־ן' הסופית מבטאת התפשטות והמשכה כלפי מטה, כלפי כל בריה ובריה מצד היותה בריה של הקדוש ברוך הוא. ה־ן' הסופית גם מבטאת תכונה קבועה. כמו רקדן או שחקן, וכך גם אהרן מלא בתכונת האהבה לכל, תמיד. [אגב, ה'משך חכמה' אומר שבמשך כל ימי אהרן לא היו רוצחים בשגגה בעם ישראל, שהרי כתוב שכולם בכו כאשר אהרן מת, ואם היו רוצחים בשגגה הם היו אמורים לשמוח שהרי במות הכהן הגדול הם שבים לביתם. אהבתו של אהרן השפיעה אפוא רחמים על כולם].
ועוד משהו: מאהרן באו לנו גם ענני הכבוד העוטפים את כולם בשווה ומגינים כלפי חוץ.
למעשה המילה 'אב' היא ראש ותוך של המילה של אהבה, ועשירי באב בו נחרב המקדש הוא 'אהבה' בגימטרייה: י-אב. וכבר ידועים דברי חז"ל שכאשר באו הזדים להחריב את היכלנו מצאו את הכרובים מעורים זה בזה "כמער איש ולויות". ואם כך, אהרן שנפטר בראש חודש אב הוא בעצם ראש חודש לעצם האהבה.
תורת האהבה
כדי לשים לב לכל הדברים האלו מבעד לענני העשן והחורבן יש צורך במבט פנימי, אותו למדנו מהדמות השנייה הנוכחת מאוד בימים אלו – רבינו האר"י, שיום פטירתו הוא ה' באב.
סוד התורה הפנימית, תורת האר"י, הוא בהיותה מבחינה היטב בין פנים לחוץ, בין אור לחושך. זו תורת היכל ישיבת משיח, אליה יכול להיכנס רק "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא. מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר, בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר ואתקרי מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא" (זהר חלק א, רכג).
התורה הפנימית מבית המדרש של רשב"י ושל רבינו האר"י, היא זאת היודעת לזהות את האור והטוב הגנוזים בתוך עמקי החשכה והחורבן. והאהבה באה לידי ביטוי מתומצת של ראש ותוך במילה אב עצמה.
ואמנם, רבינו האר"י מלא באהבה. ראשית, בשירים אותם כתב בעצמו לכל אחת מסעודות השבת. שנית, בתקנה שנכנסה בשמו לסידור התפילה: "קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך. ויכוין לאהוב כל א' מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי. ובפרט אהבת חברים העוסקים בתורה ביחד – צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו. ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה להכיר לחברו בבחינת הנשמה. ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו ודרכיו ודבריו ישתף את חבירו עמו. ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו, של חברתינו".
וכך נכתב בשער הגלגולים ובספר החזיונות לרבי חיים ויטאל: "גם הזהיר מורי ז"ל לי ולכל החבירים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית נקבל עלינו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
תורת רבינו האר"י היא המשך דרכו של אהרן הכהן – תורת אהבה לכל אחד ואחד מישראל וראיית המעלה האינסופית שבו. שתי הדמויות הללו עומדות כסלע איתן בתחילת הימים הללו ובאמצעם כדי לנחם אותנו מראש, בבחינת משחק הילדים 'נחום תקום' – כוח הנחמה הוא כוח פנימי שנמצא בנו ומקים אותנו כל פעם מחדש. מראש אנחנו מנוחמים על ידי אהרן, ואם נפשנו שחה יבוא רבינו האר"י ויספר לנו מי אנחנו באמת, כמה גדול כל אחד ואחד מישראל, וכמה הכל עטוף באהבה מיוחדת של חודש אב שהוא תמצית ועומק הקשר של אהבה שאינה תלויה בדבר בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא.
