קידוש השם מתחיל מהבית

הרב שמואל אליהו

ב־78 שנות המדינה עם ישראל צמח בצורה מדהימה בכל תחום: בתחום הכלכלי, הצבאי, הבינלאומי, החקלאי, וכמובן גם בתחום הרוחני. אני תמיד זוכר את מה שסיפר לי הרב יעקב רוזנטל זצ"ל, שהיה אב בית הדין בחיפה: "כשהייתי אברך בזמן קום המדינה, יחד עם אבא שלך, היו בכל הארץ פחות ממאה אברכים…". פחות ממאה אברכים! ובמסירות נפש צמח עולם התורה בישראל. זו מהפכה רוחנית של ממש, כאשר היום יש אלפי מוסדות תורה – ישיבות הסדר, אולפנות, ישיבות תיכוניות, ישיבות חרדיות, חסידיות, ליטאיות וספרדיות – ממש חסד ה' עלינו, כפי שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם."

ובכן, באמת נעים להתבונן על העבר ולראות את הצמיחה האדירה שהייתה מקום המדינה ועד היום, אלא שיש כלל: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו". ככל שעם ישראל ימשיך להתעלות, כך גם התנועות שמנגד יפעלו ביתר שאת. אנחנו רואים את זה היום. ככל שיש יותר ציציות בצבא ויותר דבקות בעם ישראל ותורתו, כך גובר גם הלחץ שמופעל כנגדנו.

תמיד תמהתי: מדוע המילה "קדוש" בעברית משמשת לשני עניינים שונים כל כך? מצד אחד אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש", "נקדישך ונעריצך", "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – הכל עוסק בקידוש שמו של הקב"ה; ומצד שני, המילה "קדושה"משמשת גם במשמעות של פרישות וקדושת המחנה, ובזה עוסק הכנס הזה. מדוע אותה מילה משמשת לשני העניינים?

התשובה היא, כי כדי שעם ישראל יוכל למלא את ייעודו – לקדש את שם ה' ממזרח שמש ועד מבואו – הוא חייב להיות קדוש בקדושת המחנה. בית המקדש נקרא "מקדש" מפני שתפקידו להאיר את אור ה' לכל העולם, אך הוא נקרא כך גם מפני שהוא מקום של קדושה. כך גם אברהם אבינו: הוא קרא בשם ה' בכל העולם ועשה קידוש השם, אבל באותה מידה נלחם על קדושתה של שרה מול פרעה ומול אבימלך. למעשה, חלק גדול מספר בראשית הוא המאבק על קדושת הבית.

זהו גם תפקידנו ב־78 השנים הבאות ובכל הדורות הבאים: לקדש את שם ה', כי זהו ייעודו של עם ישראל. אך כדי להגיע לייעוד הזה בא הכנס הזה, כי תחילה חייבת להיות קדושה בישראל, במחנה הצבא ובכל מקום. בלי קדושה לא נוכל למלא את התפקיד שלשמו נוצרנו: "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו."

מה שלמדתי במלחמה

הרב אברהם זרביב

בפרשת השבוע משה רבנו משחזר את סיפור המרגלים העגום. כולנו זוכרים כיצד תיארו המרגלים את ענקי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". כל הנפילה מתחילה כשאנחנו לא מעריכים מספיק את עצמנו. אבל זה נגמר. נמצא כאן דור שמבין שאנחנו חלק מהבית, אנחנו חלק מהצבא. אנחנו לא נותנים לצבא אחר; הצבא הוא שלנו – לא רק בכשרות, בקבורת מתים או בצניעות. גם בלחימה ובמוסר הלחימה הצבא הוא שלנו. הילדים והתלמידים שלנו נמצאים בחזית, ואנחנו דואגים להם שיחזרו לשלום – גשמית ורוחנית.

בחודש חשוון הייתי באזכרה לרב גורן, וסיפר לי החתן שלו שבראשית ימי הצבא היה ויכוח גדול – האם הצבא יתחלק לשניים: צבא חילוני וצבא דתי או יהיה צבא אחד. הרב גורן נלחם שיהיה צבא אחד, אבל כבר יצאו פקודות מטכ"ל שגרסו אחרת. הרב גורן אמר לרל"ש שלו: חייבים למצוא מישהו משלנו בעל תפקיד בצבא שישנה את הפקודות. בקיצור, מצאו ניצול שואה והביאו אותו לרב גורן. הרב אמר לו: אני מבטיח לך את העולם הבא שלי אם אתה משנה את המילים הבעייתיות. האיש היה בהלם, אבל הרב גורן הוציא דף ועט וכתב חוזה כדת וכדין. האיש חזר לצבא ועשה מה שעשה, ובעקבות זאת זכינו שיש לנו צבא אחד.

נכון, אמנם ישנם עוד ציבורים בצבא, אבל המטרה שלנו היא לראות כיצד כולם חיים בתוך צבא קדוש אחד, שלא מאיים על אף אחד. במלחמה הזאת למדתי שאת הכל אפשר לשנות. אפשר לשנות תורת לחימה, אפשר לשנות צניעות – אם אתה דורש את זה, ואתה יודע שקודשא בריך הוא איתך כשאתה עושה את הדברים לשם שמיים. ובכן, כאן יושבים נערים, בחורי ישיבה, קדושים וטהורים, שהחליטו לשנות. והם משנים – זו הזכות שלכם.

בבא"ח גבעתי כתוב בענק: "כאן מתחיל הניצחון". זה בסיס טירונים, אבל שם אתה לומד לזחול, להתאמן ולירות. אצלנו היכן כתוב "כאן מתחיל הניצחון"? בכיתה א', בתלמוד תורה מורשה. כאן מתחיל הניצחון – בישיבות, במכינות, בתלמודי התורה, בבתי הספר, כאן מתחיל הניצחון. כי בלי רוח חזקה אי אפשר לנצח.

איפה הצבא שגדלתי עליו?

אל"מ חזי נחמה

אני מבקש לדבר על שני תהליכים משמעותיים שהתרחשו בחברה הישראלית בארבעים השנים האחרונות.

הגמרא במסכת מגילה אומרת שהקב"ה מקדים תרופה למכה. אני חושב שהקב"ה הקדים תרופה למכה הפרוגרסיבית בכך שהוקמו המכינות הקדם צבאיות – ואולי נכון יותר לומר: בכך שנולדה התפיסה של לקיחת אחריות בעולם המעשה; בעולם הצבאי, הפוליטי והציבורי. הרעיון הזה לא נשאר רק במכינות, אלא חלחל לכל הישיבות ולכל המוסדות התורניים.

המהלך הזה הקדים את הרוחות הזרות שהגיעו למדינת ישראל – הפוסט־מודרנה, הפרוגרס ותפיסות נוספות שהתפתחו באירופה ובארצות הברית. החל משנות השמונים הן החלו להשפיע גם על מדינת ישראל, ובמהירות חדרו לארבע המערכות המרכזיות במדינה: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה, ולצערנו גם לצה"ל.

אני התגייסתי לצבא לפני 31 שנים. גדלתי על סיפורי מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אמרתי לעצמי: אני מתגייס לצבא מכריע, התקפי, יוזם ונחוש. ובכן, אני כבר 25 שנה בצבא, ויש לנו חיילים ומפקדים מדהימים, אבל זה לא אותו צבא שקראתי עליו ושחלמתי לשרת בו.

בשנים האחרונות ניסיתי להבין מה השתנה. בעיניי, יש שלושה מאפיינים מרכזיים שהשתנו.

הראשון הוא האמונה ביכולת להכריע את הרוע – למוטט אותו ולהשמידו. במשך שנים זו הייתה הנחת יסוד. כך היה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים. נכון, המלחמה נפתחה בהפתעה קשה, אבל צה"ל הפך את הקערה על פיה, השמיד את צבאות האויב, איים על קהיר ועל דמשק, ועמד עם הרגל על הצוואר של הארמייה השלישית. רק בשל אילוצים מדיניים, מול ברית המועצות וארצות הברית, המהלך נעצר.

גם במלחמת לבנון הראשונה הוכחנו שאפשר להכריע. אש"ף, עד אחרון המחבלים, עלה על אוניות וגלה לתוניסיה. העובדה שעשר שנים אחר כך החזרנו אותו דרך הדלת האחורית היא כבר סיפור אחר, אבל במשך שנים האמנו שאפשר לנצח. והנה, החל משנות התשעים – רצועת הביטחון, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות מגוש קטיף, סבבי הלחימה בעזה – איבדנו את האמונה ביכולת להכריע.

השינוי השני הוא היחס בין התיישבות לביטחון. במשך שנים היה ברור לכל בר־דעת שהתיישבות וביטחון הולכים יחד. עוד מימי בר־גיורא, טרומפלדור ותל חי, היה ברור שמדובר בשני צדדים של אותה מטבע. בשם התפיסה הזאת צה"ל הקים במשך עשרות שנים כמאה וארבעים היאחזויות נח"ל – כן, כן, 140! – מהראשונה שבהן, נחל עוז, עובר דרך יצהר ונחל גולן ועד יישובים רבים נוספים. צה"ל הקים אותן משום שהבין שהתיישבות היא חלק בלתי נפרד מהביטחון.

ואז, החל משנות התשעים – כמה היאחזויות נח"ל חדשות הוקמו? אפס. מה השתנה? איבדנו את האמונה בהתיישבות, והיא הפכה לנושא הנתון במחלוקת.

הנושא השלישי, והוא עיקר עניינו של הערב הזה, הוא שילוב נשים וגברים בצה"ל.

לסוגיה הזאת יש שלושה היבטים. ההיבט הראשון הוא זכויותיו של החייל הדתי. חייל דתי זכאי לאוכל כשר, לאפשרות לשמור על אורח חייו ועל תנאים שיאפשרו לו לשרת מבלי לוותר על אמונתו. כפי שחייל צמחוני מקבל את התנאים המתאימים לו, כך גם החייל הדתי.

אבל יש גם היבט שני, שאינו קשור דווקא לחייל הדתי, אלא לכל חייל בפילבוקס או במגורים. חיילם וחיילות שנמצאים יחד במשך שתים־עשרה שעות רצופות – זה לא עניין של דתי או לא דתי. אלה נערים ונערות בני שמונה־עשרה או תשע־עשרה, וכשמעמידים אותם במצבים כאלה אי אפשר לצפות שהשיקול המבצעי יהיה תמיד היחיד. זו פשוט המציאות האנושית.

ההיבט השלישי, והוא בעיניי החמור ביותר מעבר לשאלה הרוחנית, הוא הפגיעה ברף המבצעי.

כשהגעתי לבה"ד 1 כמג"ד גפן, נאמר לי שבקורס יש גם צוערות. אמרתי שאין לי שום בעיה. נדאג להן למגורים הולמים ולכל התנאים הנדרשים. אבל ביקשתי דבר אחד בלבד: שהרף המבצעי יישאר אחיד לכולם, והשיבו לי שכך אכן יהיה. לאחר שבועיים הגעתי לבוחן המסלול. ראיתי ספסל מונח לפני הקיר. שאלתי: "בשביל מה הספסל?" אמרו לי: "כדי שהצוערות יוכלו לעבור את הקיר". אחר כך ראיתי סימון על החבל. שאלתי: "מה זה?" ענו לי: "הצוערות אינן צריכות לטפס עד למעלה".

שאלתי את עצמי: מה קרה לנו? הרי בוחן מסלול אינו משחק. הוא מדמה את שדה הקרב. אני עצמי הייתי במחנה הפליטים אל־בורייג', יחד עם הרב זרביב. היה לנו פצוע מעבר לחומה, והיה צורך לטפס מעליה כדי לחלץ אותו. החומה במסלול אינה רעיון תיאורטי – היא מציאות מבצעית.

פניתי למפקד הבה"ד, ובהמשך גם למפקד זרוע היבשה, והם אמרו לי בצורה ברורה: הכוחות שמקדמים את רעיון השילוב חזקים ממני וממך. אין אפשרות להחזיר את הרף המבצעי האחיד.

זה היה לפני כחמש־עשרה שנה. לפני חודש פגשתי מג"ד בגדוד מעורב, והוא אמר לי בפשטות: יש היום רף שונה לגברים ולנשים.

בעיניי, הדבר החמור ביותר בכל האירוע הזה הוא השקר שאנחנו מספרים לעצמנו.

תפילתי שהכנס הזה יהווה נקודת מפנה של הציבור בישראל, שיאמר די לתפיסות המעוותות המסכנות את חיינו וצה"ל יחזור להיות מה שהיה – צבא חזק ומנצח.

שיגעו לנו את הצבא

הרב יגאל לוינשטיין

לפני כמאה שנה הוקם ארגון שתפקידו היה להגן על עם ישראל. קראו לו 'השומר', והוא עסק בביטחון הקיומי של העם היהודי. הוא לא עסק בזהות, לא דיבר על קדושת המחנה ולא עסק בשאלות רוחניות. זו הייתה הקומה הראשונה של הלאומיות הישראלית בראשית דרכה.

כעת, כמאה שנה לאחר מכן, אנחנו עולים קומה נוספת – לאומיות של קודש. "ממלכת כהנים וגוי קדוש".מתוך הלאומיות הטבעית והקיומית, אנו עולים למדרגה של לאומיות המחוברת לקדושה.

כל מעבר בין מדרגות הוא קשה, כי המדרגה הקודמת מתנגדת. קומת החול רואה בקומת הקודש איום על בכורתה. במשך יותר ממאה שנה הובילה כאן לאומיות של חול, מנותקת מן הקודש, וכעת, כשהתחילו להופיע ניצני קודש, היא עושה כל מאמץ למנוע את מה שמתרחש באולם הזה. אבל דווקא המלחמה הזאת מצמיחה דור חדש – דור שהקודש מניע אותו, דור המבקש לחבר את המדינה המופלאה שלנו אל זהותה היהודית, אל קדושתה, אל קדושת המחנה ואל השראת השכינה.

שלא נתבלבל – למדרגה הזאת יהיו מתנגדים רבים מאוד. ינסו להשתיק אותה ולמנוע מן הקודש להופיע. מקימי המדינה ראו בהפרדת המדינה מן היהדות ערך, וכאשר הקודש מבקש לשוב ולהופיע – נוצרת התנגדות. לכן צריך לזכור: כשעולים מדרגה, תמיד תהיה התנגדות. וככל שההתנגדות תהיה גדולה יותר, כך תדעו שיש כאן דבר אמיתי יותר. "זה לעומת זה עשה האלוקים" – כל עוד הקודש היה רדום, לא הפריע לאיש שיש כמה חיילים דתיים בצבא. אבל מהרגע שהתחיל להופיע דור חדש – אתם, והדור שלפניכם, דור המלחמה – שמסרב להשלים עם פגיעה בקדושת המחנה, כל הכוחות מתעוררים כדי לעצור את המהלך הזה.

המלחמה האחרונה שברה מוסכמות רבות. חלום השלום המדומיין קרס, וכיום הניצחון חזר להיות ערך מרכזי. אבל גם עכשיו הכוחות המתנגדים אינם נרגעים. הם מנסים למנוע את הופעת הקודש, ובין הכלים המרכזיים לכך נמצאת תפיסת המגדר והפמיניזם הרדיקלי – ערבוב נשים וגברים במסגרת הצבאית. עניינה של תפיסה זו הוא אחד – לערבב נשים וגברים בכל מסגרת צבאית אפשרית. לא מספיק, מבחינתם, שבנות יתרמו במקומות המתאימים להן. מבחינתם חייב להיות ערבוב עקרוני בכל מקום.

לא פעם שאלתי את מי שמקדמים את הרעיון הזה: אם תהיה יחידה של בנות ויחידה של בנים – מה מפריע לכם? מדוע חייבים לערבב? התשובה שקיבלתי הייתה אידיאולוגית: בשם השוויון. אמרו לי: "שווה אבל נפרד – איננו שוויון". בעיניהם, מסגרות נפרדות לגברים ולנשים הן אפליה, ולכן יש לשלב נשים וגברים בכל מקום באופן עקרוני.

הדבר היחיד שעצר את המהלך הזה, ולו לזמן קצר, היה העמדה האחידה של כל ראשי ישיבות הציונות הדתית. כאיש אחד ובלב אחד הם הודיעו לרמטכ"ל ולצה"ל שאם בשריון יהיה שירות מעורב של בנים ובנות – תלמידיהם לא יתגייסו לשריון.

שואלים אותנו: "אז מה, תעשו ברוגז עם הצבא?" התשובה היא שהצבא איננו של הרמטכ"ל ואיננו של אלופי הפיקוד. הצבא הוא של העם היהודי השב לציון.

במשך שנה שלמה ביקשנו להיפגש עם הרמטכ"ל כדי לפתור את הסוגיות הללו. מבחינתנו, הצבא הוא קודש קודשים – עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שמירת הארץ ופיקוח נפש של כלל ישראל. זו המצווה הגדולה ביותר בדור שלנו – הצלת העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות – ואין לנו כל כוונה לוותר עליה. במשך שנה ניסינו להידבר, אך נתקלנו בדחיות ובביטול. אמרו לנו שאנחנו מגזימים, שאנחנו עושים מהומה ללא צורך. רק לאחר שנמסרה הודעה חד-משמעית שלפיה לא יהיה גיוס לשריון במחזור אוגוסט אם לא יינתן מענה לסוגיה – כבר למחרת ישב הרמטכ"ל לדון בנושא ולחפש פתרון.

לא הבנתם כלום, השוויון הוא הניצחון!

אבל גם אם נמצאו פתרונות בסוגיית השריון, חשוב להבין שהמאבק רק התחיל. מדוע? משום שתפיסת העולם שמקדמת את שילוב הנשים בכל היחידות – תפיסה שמובילה יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר – אינה מתכוונת לעצור. מבחינתה, מגדר פירושו טשטוש ההבחנה בין גברים לנשים. עד כדי כך, שלפני כמה שנים דרשה אחת מיועצות הרמטכ"ל לענייני מגדר שבטופס המנילה כלל לא יופיעו הסימונים "זכר" ו"נקבה". לטענתה, יש למיין את המועמדים לפי נתונים אישיים בלבד, מבלי להתחשב אם מדובר בגבר או באישה. לפתוח את כל היחידות, ולמיין לפי יכולות בלבד – כאילו אין הבדל בין איש לאישה. זו מגמה שאינה מתכוונת לעצור אפילו לרגע.

אנחנו עוסקים בסוגיה הזאת כבר כחמש־עשרה שנה, אולי יותר, ואני רוצה להסביר את ההבדל בין רמטכ"ל שמבקש להגיע להסדרים לבין יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. הכנסת נשים ליחידות השונות נעשית באופן הדרגתי ומתוחכם. כל יועצת מעבירה לבאה אחריה את המקל, וכל אחת ממשיכה מהמקום שבו קודמתה עצרה. אם אחת פתחה יחידות מסוימות, הבאה אחריה תפתח יחידות נוספות. אחת ערבבה בחיל גבולות, אחרת ערבבה במודיעין השדה, והבאה בתור טיפלה בשריון, אחר כך בסיירת מטכ"ל, בגולני, בגבעתי ובצנחנים. מבחינתן, המטרה היא לפתוח את כל יחידות צה"ל.

האם המטרה היא הניצחון? מבחינתן – לא. שמעתי ריאיון עם אחת הפעילות המרכזיות בתחום, עיתונאית שכתבה את הספר 'בנות בחאקי'. המראיינת שאלה אותה: "הרי ערך הניצחון קודם לערך השוויון, לא?" והיא השיבה: "לא הבנת כלום. השוויון הוא הניצחון." תחשבו על זה. שלוש שנים קודם לכן אמרו לנו: "הכלה היא כוח", "איפוק הוא כוח". ואז קיבלנו את השביעי באוקטובר. וכעת אומרים: "השוויון הוא הניצחון".

זו תפיסה שאיבדה את הצפון. לא הניצחון הצבאי עומד במרכזה, אלא רעיון הערבוב. ועם תפיסה כזאת אנחנו מתמודדים. האם יש בצבא מי שמוכן להתמודד מולה? אני אומר לכם באופן ברור: אין בצבא מפקדים או גנרלים שיש להם אומץ להתעמת עם הפמיניזם הרדיקלי. צה"ל אינו חושש מחזבאללה, אינו חושש מחמאס ואינו חושש מאיראן. מול אויבי ישראל הוא יודע להילחם. אבל יש גורם אחד שהצבא חושש ממנו מאוד – הפמיניזם הרדיקלי והארגונים שמקדמים אותו. נכון, יש להם גם גיבוי מבג"ץ, אבל גם בלעדיו קיימת רתיעה עמוקה מלהתעמת איתם.

לכן חשוב להבין: הדחיפה לפתיחת כל היחידות בפני שירות מעורב נמשכת כל הזמן, ללא יוצא מן הכלל. ובכל מקום שבו הציבור הדתי נאבק באופן נחוש – במקרה הטוב מאפשרים לו להמשיך להתקיים ב'אי' קטן ונפרד, כאשר סביבו כל המערכת ממשיכה להשתנות.

צריך גם לזכור שהסכמות שמושגות עם רמטכ"ל אחד אינן מחייבות את מחליפו. לפני כחמש־עשרה שנה, כאשר הוקם גדוד קרקל, אמרו לי קצינים בכירים: "זהו. נתנו לפמיניסטיות את מה שרצו. יש גדוד מעורב אחד, וכאן זה ייעצר." עברו כמה שנים – וזה הפך לעשרה גדודים, ולאחר מכן החלה פתיחת יחידות נוספות. כך זה עובד. כל רמטכ"ל משאיר אחריו נקודת פתיחה לרמטכ"ל הבא.

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל גדי איזנקוט על הפיילוט הראשון של שילוב נשים בשריון. הפיילוט נערך לפי אותם סטנדרטים מקצועיים שנדרשו מן הגברים, והוא לא הצליח. בעקבות זאת הוצהר שלא יהיה שילוב נשים בשריון. חלפו תשע שנים – והרעיון חזר מחדש, עם פיילוט נוסף ועם ניסיון להכניס נשים לחיל השריון. כך מתנהל התהליך, ולכן חשוב לראות את התמונה הרחבה.

הדחף של הפמיניזם הרדיקלי אינו עוסק לא בניצחון ולא בצורכי הצבא, אלא בהרחבת השירות המעורב לכל מקום. ואם הציבור הדתי מהווה מכשול – במקרה הטוב דוחקים אותו הצידה, ובמקרים אחרים מוציאים אותו מן היחידות. כך קרה בחיל התותחנים, שם הורחקו חיילים דתיים מן המסלול. גם במערך מודיעין השדה התרחש תהליך דומה. איפה נשמע דבר כזה? איך לא קמה זעקה בתוך הצבא? איך הרמטכ"ל לא התקומם על החלטה כזאת? איך הוא נתן גיבוי לכך שאת כל הבחורים הדתיים יסלקו מתותחנים? היום כבר מרגישים את התוצאות. במערך המילואים של התותחנים חסרים לוחמים, משום שחלק גדול מהציבור הדתי־לאומי, שנושא בנטל המילואים לאורך שנים רבות, כבר אינו נמצא שם. כיום קצין תותחנים ראשי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני לא מודאג… יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר לא תאפשר לו.

לאורך כל השנים הציבור הדתי־לאומי, מתוך נאמנות למדינה, לצה"ל ולעם ישראל, ומתוך תחושת אחריות עמוקה, לא ביקש לשבור את הכלים ולא לחפש עימותים. השאיפה הייתה תמיד אחת: שהצבא יהיה הצבא הטוב ביותר, שהחיילים המתאימים ביותר ישרתו במקומות המתאימים ביותר, ושעם ישראל ינצח בכל החזיתות. זה הדבר היחיד שמעניין אותנו. כל הוויכוחים האידיאולוגיים האחרים אינם עומדים במרכז מבחינתנו. הראש שלנו נתון ללחימה בעזה, בלבנון ובאיראן, ולכן עד היום – מעולם לא היה כינוס כמו הכינוס הזה. אבל כעת לא הייתה ברירה, הסאה הוגדשה כבר מזמן. והגיע הזמן לעמוד ולהגיד: עד כאן.

הפקודה שקרסה ביום אחד

אני רוצה להזכיר נשכחות. לפני עשר שנים בדיוק עמדתי בכינוס דומה, עם רבנים וראשי ישיבות, ודיברתי על התהליכים שמתרחשים בצה"ל. באותו מעמד אמרתי משפט שאחר כך עורר סערה גדולה: "שיגעו לנו את הילדות." איזו מהומה קמה בעקבות המשפט הזה. עברו עשר שנים, והיום אני אומר: משגעים לנו את הצבא. אחרי ששיגעו את הילדות משגעים גם את הצבא. מכניסים אליו נושאים שאינם רלוונטיים לייעודו, ומסיטים את הקשב מן הניצחון אל נושאים אחרים.

דוגמה לכך היא פקודת 'השירות המשותף' שנכתבה לפני כשש־שבע שנים. ברמה העקרונית, מטרתה הייתה להסדיר את היחסים בין שירות הנשים לבין שירותם של החיילים הדתיים, וצריך לומר שהצבא השקיע מאמצים לא מבוטלים כדי לנסות וליצור הסדרה. כך למשל, ביחידת עוקץ, שבה היו בתחילה פלוגות של לוחמים בלבד, הוקמה גם פלוגה של לוחמות. כשנפגשנו עם ראשי הצבא ושאלנו אם מדובר בפלוגה מעורבת, נאמר לנו במפורש שלא תהיה פלוגה מעורבת, ויתרה מזו – שהפלוגה של הלוחמות לא תפעל מעבר לגבול אלא רק ביהודה ושומרון, כדי למנוע חיכוך במהלך מלחמה.

דוגמה נוספת היא סוגיית הפרמדיקים ונהגי האמבולנסים הצבאיים. כבר לפני כחמש־עשרה שנה, כשהחלו לקדם פרמדיקיות ונהגות אמ"ר, התרענו שהדבר ייצור שירות מעורב. נאמר לנו שיהיו גם פרמדיקים וגם פרמדיקיות, גם נהגים וגם נהגות. בפועל, כעבור כמה שנים, חיילים דתיים מגיעים לקווי הלחימה ורואים שכמעט כל הנהגות הן נשים, בעוד שנהגים גברים כמעט שאין. מה הבעיה להכשיר נהגים? לכאורה אין שום בעיה, אבל בפועל זה כמעט שאינו קורה. גם בהכשרת הפרמדיקים, כך לפי הנתונים שנמסרו לנו, רוב המשתתפים בקורסים הן נשים. מכיוון שרוב הגדודים הלוחמים מורכבים מגברים, נוצר מצב שבו השירות המעורב הופך כמעט להכרחי.

זו אינה התפתחות מקרית אלא אידיאולוגיה מכוונת. לאחר מכן, בשעת מלחמה, אומרים לנו: "עכשיו מלחמה, אל תעשו בעיות". כמובן, איננו מחפשים לעורר מחלוקות בזמן מלחמה, אבל שוב ושוב נעשה שימוש בטענה של "צורך מבצעי" כדי להצדיק מצבים שבעבר נאמר לנו שלא יתרחשו.

אפשר לראות זאת גם במקצועות חדשים שנפתחים כיום, כמו תחום הרחפנים. לוחמות משתלבות בתפקידים הללו, ובהמשך נכנסות גם לזירות הלחימה בלבנון, ושוב נוצרת מציאות של שירות משותף. למעשה, מאז פרוץ המלחמה, פקודת השירות המשותף כפי שנכתבה – פשוט חדלה מלהתקיים. היא אולי מתאימה לשגרה ולמסלולי ההכשרה, אבל במלחמה היא אינה מיושמת בפועל. בשטח המציאות שונה לחלוטין. כאשר כוחות פועלים מבית לבית ומכפר לכפר בלבנון, לצד פלוגת גולני נמצאות לוחמות מעוקץ, מהחבלה, מיהל"ם, מתחום הרחפנים וממקצועות נוספים, שהולכים ומתרבים. כך נוצר מצב שבפועל הלחימה מתנהלת כתף אל כתף, גם אם הפלוגה עצמה אינה מוגדרת כמעורבת.

זו המציאות כיום. גם אם יוחלט שלא לשלב נשים בפלוגות הלוחמות של השריון, הבעיה אינה מסתיימת שם. בכל צוות קרב חטיבתי, בכל מעטפת מבצעית, נמצאים כוחות ותפקידים רבים שהפכו לשירות משותף. מבחינתי, זו ההוכחה לכך שפקודת השירות המשותף קרסה ברגע שהמלחמה פרצה.

לכן אני אומר שהמאבק הזה רק מתחיל. כדי לשנות את המציאות הזאת יהיה צורך במאבק גם מלמטה – וזה התפקיד שלכם.

שלוש שנים בלי שבת וכשרות?!

לא מעט מפקדים אמרו לי: "איפה אתה בכלל רואה בעיה? אתה כל הזמן מדבר על ערבוב בלבנון, בעזה, במוצבים ובכל מקום, אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו מסתובבים בשטח, רואים בנים ובנות, דתיים וחילונים, וכולם מסתדרים יחד באהבה, באחווה, בשלום וברעות. אז על מה אתה צועק? אולי זו בכלל בעיה של הרבנים?"

לטענה הזאת יש תשובה פשוטה. מאות ואלפי תלמידים יראי שמים, שנמצאים בכל הגזרות, לא רוצים לעשות מהומות בזמן מלחמה. כשחיזבאללה יורה וכשחמאס יורה, הם לא יתחילו להתווכח אם להיכנס לנגמ"ש או אם לשבת בעמדה מסוימת. הם עושים כל מה שצריך, כי זו מלחמה, ומתוך תחושת שליחות ואחריות. ואז באים ואומרים: "הנה, אתם רואים? הדתיים מסתדרים מצוין. רק הרבנים עושים מזה עניין, כי הם יושבים בבית וקוראים בשולחן ערוך: 'ירחיק אדם עצמו מן הנשים מאוד מאוד'".

לכן אני אומר שזה הרגע שלכם. לא לריב ולא לשבור את הכלים, אלא להתחיל להציף את הקשיים ולהעלות אותם כלפי מעלה. המערכת פשוט לא מודעת למה שקורה בשטח. הנה דוגמה: בשבוע שעבר התראיינתי אצל פתחי וזמרי ברדיו, ואחד מהם שאל אותי: "אנחנו לא מבינים על מה כל המהומה. מה, המצאתם פתאום בעיה חדשה בדת?" אמרתי לו: "אם היו אומרים לנו להתגייס לצבא שלוש שנים בלי לשמור שבת – היית מבין שהיינו נאבקים על זה?" הוא אמר: "בוודאי". שאלתי: "ואם היו אומרים לנו להתגייס בלי לשמור כשרות?" גם על זה הוא השיב: "ברור". אמרתי לו: "אבל כשמדובר בערבוב בין גברים לנשים אתה לא מבין למה זו בעיה. זה בדיוק ההבדל. אצלנו, ענייני הצניעות וקדושת המשפחה חמורים לא פחות, ואף יותר, מענייני שבת וכשרות".

הוא שאל אותי: "מה, באמת?" אמרתי לו: "כן. נאמנות זוגית היא ערך עליון. קדושת המחנה, שעליה התורה מדברת – 'ולא יראה בך ערוות דבר' – עוסקת בדיוק בתחום הזה. שם שורה השכינה. אם אין קדושת מחנה, השכינה מסתלקת. כך אנחנו מאמינים". הוספתי ואמרתי לו שמעבר לשאלה הרוחנית, יש כאן גם שאלה של מוטיבציה. הלוחמים – בסדיר ובמילואים – נלחמים בשביל הבתים שלהם, בשביל המשפחות שלהם, בשביל הנשים והילדים שלהם. רואים זאת גם במלחמה הזאת, כאשר צעירים מתחתנים תוך כדי הלחימה, ואנשי מילואים משרתים מאות ימים מתוך נאמנות לבית שהם הקימו.

כמה נשים צדקניות פנו אליי ואמרו: "הרב, זה קרב על החיים של המשפחה". שאלתי למה הן מתכוונות, והן סיפרו לי על בעלים שנהרגו, על בעלים שנפצעו בגוף או בנפש, ועל מאות ימי מילואים שבהם הן מחזיקות את הבית לבדן. הן אמרו: "עם כל הקשיים אנחנו מתמודדות, אבל יש דבר אחד שאנחנו לא מסוגלות לקבל – שליד בעלי תהיה חיילת צעירה. עם זה אנחנו לא מוכנות שהוא יחזור הביתה". אמרתי להן: "אתן נוגעות בנקודה עמוקה מאוד. קדושת המחנה והצניעות הן חלק ממקור המוטיבציה של הלוחמים. מי שמזלזל בכך, פוגע גם במוטיבציה עצמה".

העוול: לגזור את שערות שמשון

אני רוצה להזכיר גם את אותו לוחם ירא שמים מסיירת מטכ"ל, שממש נשבר הלב מהסיפור שלו. במסגרת התהליך של שילוב נשים ביחידה הוחלט, באופן עקרוני ואידיאולוגי, לשלב בכל מחזור גם לוחמת שתעבור את המסלול. כשאמרתי שסיירת מטכ"ל הופכת לקרקל, היו מי שנפגעו מאוד מן ההשוואה. אמרתי להם: אם החלטתם לשלב נשים כחלק מתפיסת העולם שלכם, מדוע אתם נעלבים? אם זו האידיאולוגיה שלכם – לפחות עמדו מאחוריה באופן מפורש.

במחזור נובמבר ההוא היו 22 חיילים דתיים, שחולקו לשלושה צוותים. כבר מראש היה ברור שאותה לוחמת, שלא עברה את הגיבוש ועשתה מסלול נפרד, עתידה להשתלב באחד הצוותים בהמשך הדרך. בפועל, כדי לאפשר את השילוב הזה, החלו להוציא חיילים דתיים מן המסלול. מתוך 22 הודחו 11. באחד הצוותים, שבו היו שישה חיילים דתיים, נותר לבסוף רק אחד. אותו בחור היה, ככל הנראה, מן המצטיינים, והוא המשיך במסלול כמעט עד סיומו.

כחודשיים לפני סוף ההכשרה הודיעו לו שמצרפים לצוות לוחמת שהגיעה ממסלול אחר. הוא התקומם: "אבל זה הופך את הצוות למעורב, והזכות שלי כאדם דתי היא שלא אשרת בצוות מעורב". אמרו לו: "אנחנו מבינים, ולכן יש לך שתי אפשרויות – לעבור לצוות אחר או להישאר. ממילא נשארו רק חודשיים עד סוף המסלול". הוא השיב: "איפה ההגינות? אני רץ עם הצוות הזה שנה וחצי. אלה חברי הנפש שלי. עברנו הכל יחד ונצרבנו אחד בתוך השני. עכשיו מצרפים מישהי שלא עשתה איתנו את המסלול, וממני אתם מבקשים לעזוב? איך אפשר להצדיק דבר כזה? זה עוול שזועק לשמים!"

לבסוף הוא החליט להישאר, מתוך מחשבה שמדובר בתקופה קצרה בלבד. אלא שיומיים לפני סיום המסלול הוא הודח מן הצוות. כשניסיתי לברר כיצד ייתכן שלוחם מצטיין מודח בשלב כזה, נאמר לי שהוא פשוט הפסיק לתפקד. כשחבריו שאלו אותו מה קרה, הוא השיב: "לא יכולתי לתפקד. אני יהודי ירא שמים, והערבוב הזה שבר לי את המוטיבציה". במובן אחד הם צודקים – הוא לא מתפקד ולא יכול לסיים מסלול. אבל מי דאג שהוא לא יתפקד? זו הייתה התוצאה של הפגיעה בערכים שעליהם התחנך! גזרו לו את השערות של שמשון. במקום שיש קדושה – יש גבורה; וכאשר הקדושה נפגעת, גם הגבורה נפגעת.

לכן אני אומר לכם, נערים יקרים,: אנחנו נמצאים בתחילתו של מסע היסטורי, שהוא גדול הרבה יותר מהוויכוח על יחידה זו או אחרת. מדינת ישראל עולה קומה. עם ישראל מחפש משמעות, מחפש זהות ומחפש קדושה. כפי שהיה שר הרב משה צבי נריה זצ"ל: "קדושה אני מבקש." תחיית ישראל ממשיכה להתפתח, וקומת הקודש הולכת ומופיעה. לכן אנחנו רואים גם תהליכים של התקרבות ליהדות בחלקים שונים של החברה הישראלית, וגם צעירים חרדים רבים שמבקשים להתגייס למרות הקשיים והוויכוחים. בעיניי, זוהי הופעתה של לאומיות המחוברת לקודש. אתם שייכים למהלך הזה, והוא הולך ומתעצם בכלל ישראל ובצה"ל בפרט.

מוטלת עליכם שליחות גדולה. זהו תהליך שייקח זמן, וצריך לפעול בו בגאון ובאהבה. כך ראוי לנהוג, וכך נוכל להמשיך ולקדם את הדרך הזאת. אני מאמין שהמדרגה הזו תלך ותופיע, וכל מה שמעכב אותה זה עניין של זמן בלבד עד שהוא ירד לשוליים. בעזרת ה', נצח ישראל ינצח.