הרומאים שוברים את החומות, זורעים הרס וחורבן בירושלים. הכהנים מתבצרים במקדש לעוד כמה ימים, עד שגם לשם נכנסים הערלים. הם פורצים אל קודש הקודשים, וכך מתגלים להם הכרובים כשהם… מחובקים, "מעורים זה בזה", כלשון הגמרא במסכת יומא.
השכינה ועם ישראל הם כמו זוג שנפרד ויוצא לדרך; הכעס יצא על 'עצים ואבנים', ועכשיו לא נותר אצל ה' יתברך כעס ולא זעם. מעורים זה בזה, אולי משום שהם בוכים זה על זה, מסרבים להיפרד ומנסים להיאחז עוד קצת.
"איכה… הייתה כאלמנה" – המדרש באיכה רבה מדגיש: רק כמו אלמנה ולא אלמנה ממש חלילה. הרי דעתו של הבעל לחזור, וזה רק עניין של זמן.
אני משתף אתכם ב'הרגש' משלי, כי המראה הזה מחסיר בי פעימה. בורא עולם אומר לנו: בניי אהוביי, אתם שבחרתם בשנאת חנם, בעזיבת התורה ובעבודה זרה – הביטו באותם כרובים מחובקים. דעו לכם. כל הזמן אהבתי אתכם. תראו מה עזבתם, במה בעטתם. איזה קשר נפלא היה בינינו גם ברגעים הקשים ביותר…
זה אמור להרעיד אותנו. איך יכולנו?! האם הערכנו נכונה את האוצר שהיה לנו? כיצד זרקנו לאשפתות את אהבת כלולותינו?!
כך גם בטבח הנורא שאירע בעמנו לאחרונה… נפל לידי מכתב חסוי שכתב חייל שהגיע לאחד הקיבוצים באותו בוקר, מאוחר מדי… מכתב כעין קינה על ההרס והעשן, ועל כך שמצא משפחה בתוך ביתה כשכולם מעורים זה בזה. מחובקים במותם.
איכה אפשר שלא לקונן על היישובים שנחרבו ונעקרו עשרים שנה קודם לכן, ומשם יצאו אותם צמאי דם.
איכה מאותו חבל ארץ שכרתנו מארצנו יצאו מרצחים וכרתו חיים.
איכה במקום בו זרענו, הצמחנו ופרחנו, חפרו מנהרות וטמנו בהם בנים.
איכה החרבנו בתי כנסת ומשם פרצו גדרות, עת רקדנו בבתי הכנסת.
איכה הפריחו עפיפוני שלום ביום בו הקדימונו השונאים והעיפו טילי מרום.
איכה רקדו אז צעירים 'עם הנצח לא מפחד' על אותם חולות מהם עלו ובאו השונאים בבוקר, על הרוקדים במחולותיהם.
עד כאן הקינה. ועכשיו עובר אני לניגון החדש שנשמע בארצנו. בכל מקום מושרים ניגונים חדשים. צלילים של תקומה, של עוצמה, של צמיחה גדולה בעם ישראל לתורה וגאולה. הנה קראתי על גדול ישראל ה'חפץ חיים' שעוד שם, בליטא הקרה והרחוקה, לפני מאה שנה, הכין בגדים מיוחדים בארונו לרגע הגאולה… תלמידיו סיפרו שהיה מתלבש בהם מדי פעם, בחדרו, אחוז התרגשות מפעמי משיח שהחלו.
אז מה נותר לי לבכות ולהתלונן כשאני כאן, בחדרי הקטן בארץ הקודש, רכון על שולחני כשקרני השמש הירושלמית מסנוורות אותי בכתיבתי. אני קורא מסרון ששלח לי דותן, ידיד שפגשתי בהודו לפני עשרים שנה ופתח איתי סידור בפעם הראשונה ועלה לתורה בפעם הראשונה. וכך הוא כותב: "אהרן, חשבתי לעלות להר הבית בט' באב, בפעם הראשונה שלי. רוצה ללכת אל הקודש יחד?"
