לכבוד חודש שבט ופריחתו, נלמד משהו מן הטבע. בלימוד ימימה ישנה הקבלה תמידית בין חוקיות הצמיחה של הטבע לבין חוקיות הצמיחה של הנפש. "הצמחים יכולים ללמד אתכם איזון" (ימימה), ולמעשה בהתבוננות בטבע ישנה ראייה ברורה של השגחה, של צמיחה, של עמידה איתנה על מקומנו ושל איזון פנימי, מתוך הבנה שכל שלב בתהליך הצמיחה שלנו – מגיע בדיוק בעונה שלו. באחד השיעורים, ימימה ביקשה מן הלומדות להתחזק מתוך התבוננות על הטל. נביא את הסיפור במלואו.

הטל – סימן ברכה לעולם

באותה שנה, ככל הנראה, היה מצב ביטחוני פחות טוב בארץ. הלומדות הביעו את דאגתן ממה שקורה בחוץ וכיצד זה משפיע עליהן – פחדים, קושי לנשום, חוסר שקט פנימי וחיצוני, מתח גדול. ימימה ביקשה מהן להתעודד, כיוון שלמרות המצב בחוץ, יש גם שמחות בבתים, יש חתונות, נולדים תינוקות. "אי אפשר להסתכל בחיים רק על מה שקשה", היא אומרת, "כל מצב קשה – הוא גם חולף". וממשיכה לשאול את הלומדות: אז האם אנחנו צריכות לדאוג למה שיהיה לכל הארץ, לכל העולם? הדאגה לא מועילה. במקום זה, מתוך הבנה בריאה, ננסה לעסוק בנתינה, בדיבור מדויק, בהבאת אור לעצמנו ולסביבה, בלחזור למקום הרצוי שלנו, בהכרת הטוב, כי יש הרבה על מה לשמוח בארץ, למרות שיש מתח באוויר.

ואז ימימה פותחת במילים שהן ממש שירה צרופה, ומלמדת כיצד אפשר ללמוד מן הצמחים איך לעמוד על מקומנו: "למרות כל מה שקורה בחוץ, יש חוקיות נסתרת שמחזיקה את הדברים על מקומם. אם תצאי בשחר, בבוקר, בגינה, לראות את הטל, והנה רוח קלה ועלי כותרת בגינה. טיפת טל כה קטנה, כה זעירה, שקופה, מוארת מקרן אור ראשונה, והיא נמצאת בקצה עלה כותרת של ורד בגינה, והיא אינה נופלת. יש כאן חוקיות נסתרת. למרות הרוח, והיא בקצה – ואינה נופלת. אז תזכרי: אף פעם לא נופל הטל, אף פעם לא דואגים לזה".

הדמעה לא ניתנה לבד

וגם בתוכנו, בנפשנו, ישנו כוח לכידות פנימי שמחזיק את הטוב שלנו על מקומו. "אנחנו לא עלה נידף ברוח", ימימה ממשיכה ואומרת. "מי שרוחו נופלת כמו עלה נידף ברוח – לא יחזיק מעמד, יתייבש". היא מתארת שיש בתוך חיינו גם נקודות כאב, ובכל זאת ישנן נקודות חיים ונקודות מלאות אור שחוזר ומחיֶה אותנו שוב ושוב. "אז אם יש דמעה", היא ממשיכה, "אז יש. אבל אין רק דמעה, יש גם חיוך וצחוק. כי הדמעה לא ניתנה לבד, ניתנה גם השמחה". ועלינו למצוא אותה.

ימימה נתנה את השיעור הזה ללומדות שישבו ודאגו מהמצב הביטחוני, אך הוא לא היה חדש בעבורה. היא תיארה להן ששלוש שנים קודם לכן, ישבו אצלה קבוצת לומדות מתחילות. הן בכו והיו בחרדות גדולות, בתחושת חולשה וסבל, כל אחת וסיבותיה שלה לסִבלה האישי. הן לא הצליחו לחזור למקום הפנימי שלהן, הן התנדנדו ללא יציבות כי החרדה והדאגה הזיזו אותן כל הזמן ממקומן. אז ימימה שרה להן על טיפת הטל, והן הבינו. היא תיארה להן כיצד היא יצאה לגינתה עם שחר ולפתע קלטה את מחזוריות הטבע, את מה שהולך ומה שחוזר בטבע, את ההתחדשות שהטבע יכול ללמד אותנו. איך רוח קלה ועלי כותרת יכולים להחזיר אדם למקומו.

זוהי הבנה שנחקקה בה עמוקות, ושבה אליה שלוש שנים לאחר מכן, כשהלומדות הנוכחיות נזקקו לה בשל המצב הביטחוני. "אלה צילומים שנשארו בי, והנה חזרו יפים וטריים מעבר לזמן ולמקום, בהתאם למי שצריך, למי שרגישוֹת מדי בחיים, בנות שצריך לחזק, ושירה זו באה לומר את שיש לומר. מקווה שזה יעזור, כמו שעזר [שלוש שנים קודם] לבנות שהתחדשו. היום הן מאוד איתנות". ישנה השגחה פרטית לא רק ברעיונות שמחזקים אותנו, אלא אפילו בזמן ובמקום שבו הם מתגלים לנו.

על פי הבעל שם טוב הקדוש, ההתבוננות בהשגחה הפרטית היא מעיקרי האמונה. ומדגים זאת הרבי הריי"צ, האדמו"ר השישי של חב"ד, שיום פטירתו יחול בשבוע הקרוב (י' שבט), על תנועת הדשא הצומח בעמקי היער או באחד ההרים הגבוהים, מקום שלא עובר בו איש, ובכל זאת כל תנועות הדשא, לימין, לשמאל, לפנים ולאחור – הן בהשגחה פרטית ממה שה' יתברך גזר עליו. גם אם עשב נע באמצע היער ואין אף אדם שרואה ושומע, בכל זאת הקדוש ברוך הוא משגיח ומכוון כל תנועה. ואם תנועת העשב באה בהשגחה פרטית, מתוך כוונת הבריאה, קל וחומר האדם בכלל, וישראל עם קרובו – בפרט.

אף פעם לא נופל הטל, אפילו מקצה של עשב שגדל אי שם בהרים הגבוהים. אף פעם לא דואגים בגלל זה. בכל פעם שאופפת אותנו דאגה אפשר לקום עם שחר, ללגום בעיניים את טיפות הטל כתרופה נגד החרדה, הפחד, המתח, ההתנדנדות. לראות את הלכידוּת הפנימית שקיימת בתוכנו כחוק טבע ממש, לראות את נקודות השמחה והאור שיש בחיינו, את ההשגחה הפרטית על כל צעד. להתפלל יחד עם שירת העשבים המתנועעים, עד שנקודת האור תגדל.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן