כמה ימים לפני ראש השנה אלחנן בעלי הוקפץ שוב למילואים, מה שהקפיץ גם אותי – קפצתי כיתה בהשוואה לסבב הקודם, כי הפעם גם הייתי לבד עם הילדים בחגים: רוב ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חול המועד, ההתארגנויות־לקראת, והחופש מהלימודים שבין־לבין…
גם לסוכות התכונַנו לבד. חוץ מהמטלות הרגילות שיש בכל יום שישי – באותו ערב־חג נשאר לי (לצד אגידת ארבעת המינים לראשונה…!) גם לקשט את הסוכה, משימה נכבדה שלוקחת לי הרבה זמן בדרך כלל.
כשהיום התחיל לערוב בחלון והגענו לקו הסיום – עמדתי משתאה לגלות: אני ניגשת להדלקת נרות בדקה הרשומה בלוח! (תופעה מוזרה שחוזרת על עצמה במילואים. אני מניחה בפליאה שהיא קשורה גם לעובדה שמכיוון שאני יודעת שאני לבד ואין לי גיבוי – אני מאוד מתוכננת, אבל בעיקר לכך שאני משתדלת הרבה יותר מהרגיל להיות בהוויה – להתרכז פנימה, להיות כנה בזיהוי הכוחות שלי, לחוש את גבולות הדפנות שלי מבפנים ולכבד אותן. לתשומת לִבּי בשבתות השִגרה…) ולא רק שאנחנו מגיעים לחג בזמן, אלא שזה קורה אחרי שכל המשימות בפתק שעל הדלת, ההכרחיות והפחות, מחוקות בקו, וכולנו ברוגע – בלי שנלחצתי והלחצתי.
ישבתי בנחת על הספה, העברתי מבט על הסלון המאיר, ואמרתי לילדים: "אנחנו צוות לעניין!"
זה עורר אותי להִרהורים שמלווים אותי לכל אורך התקופה הזו, והפלגתי בהם:
מצד אחד – ברור לי שה' עוזר לנו, שבלעדיו אין כלום ושרק בזכותו כל הברכה שלנו;
מצד שני – ברור לי, גם בידיעה וגם בהרגשה, שזה תלוי ישירות בַּמקום הנוכחי שלי ובעבודת הנפש שאני עושה כל השנים וממשיכה לעשות גם עכשיו ביתר שאת.
אז בזכות מי המצב אצלנו טוב כפי שהוא? למי לתת ת'קרדיט?
המסקנה שהגעתי אליה היא שכנראה מדובר בשילוב כוחות, כזה שאי אפשר לחלק באופן ברור לאחוזים מסודרים (ומודה שזה קצת קשה לי).
ופתאום תהיתי – האם מותר לי לומר "אנחנו צוות לעניין" גם לה'…?
זה נכון? זה מכבד?
ברגע הבא קלטתי: הרי המילה 'מִצווה' היא לא רק מלשון 'ציווי', אלא מלשון 'צוותא'! בכל פעם שעולה בידינו לעשות טוב בעולם – זה קורה כי התגלה חלק האלו־ה שלו שנמצא בנו. הטוב שלנו הוא הופעה של הטוב שלו.
אם כך – כן, זה ברור: אנחנו צוות לעניין.
לתגובות: [email protected]
להצטרפות להווָה פשוט – מפגשי התחברות לְמהות האִשה (בזום): 054-6580146
