הכרתי בחורה מדהימה, מותק אמיתית, שהתגרשה לפני שנתיים. בהתחלה דיברנו על הקשרים שלה כיום ועל הנסיונות למצוא את האיש שלה, לאט לאט השיחה נסבה לכל מה שקשור לכך שבעצם מאז הגירושין היא לא ממש חיה את חייה. היא ממש בהאטה ובחוסר חשק, מעין דיכאון קטן, אולי יותר דכדוך, כאילו פרשו רשת צל על כל עולמה.
כשנכנסנו עוד יותר לעומק, הסתבר שאפילו אם יגיע היום נסיך של ממש היא לא חושבת שהרשת הזו תיעלם, מדוע? מפני שהגירושין יצרו תמונה שונה לחלוטין מהעולם שהיא רצתה לבנות. כלומר גם אם עכשיו יהיה מהמם היא לא מוכנה לזרום עם הטוב הזה עד הסוף וליהנות, כי התמונה הכוללת שלה נהרסה. יש לה כתם בציור, וזהו. אי אפשר לתקנו לעולם ולא משנה עד כמה מהמם יהיה הציור מעכשיו, אז למה להמשיך ללכת?
זה מקום שלא מוכן לקבל 'לא מושלם', או הכל או כלום. במו משפטיה היא חוסמת את האור והיופי שיכולים להיות מנת חלקה (ואגב היה לה בחור מקסים שממש התאים וממש רצה).
לא פשוט
כאשר אנחנו מסתובבות בעולם עם חוסר מוכנות לקבל את חוק הגרביטציה, למשל, נמצא את עצמינו מתעצבנות ומתוסכלות רוב הזמן. וכמו הגרביטציה, כך גם חוקים נוספים: חוק 'לעולם לא נדע מה ילד יום', חוק ה'אין מושלם' וגם חוק ה'אי אפשר לשנות את העבר', האחרון בפרט הוא חוק שרבים מתקשים לקבל.
כשאני פוגשת בקליניקה מישהי שכל הזמן חוזר אצלה תסכול כבד מכך שאי אפשר לחזור אחורה, ברמה שממש תוקעת את המוכנות והרצון להמשיך ללכת, אני מבינה שהעבודה חייבת להתמקד במוכנות להסכים לחיות בעולם הזה, ככה, איך שהוא בנוי… וזה לא תמיד פשוט.
עולם סתום
עוד מקרה שזכור לי הוא של מישהי מקסימה שאביה לצערנו נפטר בפתאומיות. היא פגשה אותי כמה שנים אחר כך. ראיתי אותה חכמה, מקסימה ומיוחדת ולא לומדת, וכמעט לא עובדת, ולא יוצאת… היא הסבירה שהיא לא מוכנה לעשות כלום שקשור לחיים עד שאבא שלה יחזור. נשמע קצת הזוי… אבל אמיתי. וכן, היא מבינה שככל הנראה זה לא יהיה בשנים הקרובות.
קשה ממש לקבל את העולם הזה בחוסר ההסבריות שלו, בחוסר הצדק בגילויו – עוד אחד מחוקי המציאות העתיקים. המקומות האלה הם חיכוך עם המציאות, עם האלוקות. מעין הכרזת מלחמה שסופה די ידוע מראש ועדיין… ובחיכוך מהסוג הזה אנחנו תמיד מפסידים.
ברגע שנסכים לשנות בנו משפט פנימי שאומר 'אני מוכנה לשחק רק בכללים שלי'; ברגע שאסכים לקבל כי עם כל הכבוד לי, אני רק בן אדם – אצליח ליהנות מכל מה שכן יש כאן. ברגע שאצא ממלחמות עם היקום, ואקבל כי יש מצב שאכן לא מושלם כאן לפחות לפי ראות עינינו האדמיות, אבל וואלה, יש כאן הרבה מה להרוויח בינתיים, והמון ליהנות והמון לעשות, אז אוכל לקום ולהמשיך ללכת. כך כעם וכך כיחידים.
וכן, כדאי לתת מקום לפרוק את הכאב המצוי מתחת לכעס, מאחוריו מסתתרת תמיד אהבה.
