הסיפורים התפוצצו עלי

אבשלום אשל הוא בובנאי, סופר סת"ם, מוזיקאי שמנגן לחולים סופניים ובעל של מקום שנקרא "הקרצ'מע" – מרכז אמנות ותרבות, הצגות והופעות, כולל בית כנסת הנמצא באותו מתחם, מקום שהוא מעבר למקום ולזמן. אחרי אגדות רבות שנרקמו סביב האיש הזה אני זוכה לצלול איתו לשיחת מעמקים על דמיון ועל המוות, על בובות ועל מסכות שאומרות אמת.

אני לא חושב שיש בעולם עוד בובנאי שהוא גם סופר סת"ם. גילוי נאות: גם אני ניסיתי ללמוד בובנאות איזו תקופה, כי בתור ילד מאוד אהבתי את 'החבובות'. למרות שתקופת הזוהר שלהן לא הייתה חופפת לגיל שלי, הייתי משוגע עליהם וידעתי פרקים שלמים בעל פה. הייתי מחפש אוצרות בכל מיני הקלטות.

מסקרן אותי מה משך וקסם לך להיכנס לתחום הזה.

למדתי אנימציה בבצלאל, אבל המחשב קצת ייבש אותי. נראה לי שמה שקרה קשור לעניין של התשובה שלי. 'סיפורי מעשיות' נכנסו בבת אחת לחיים שלי. זה היה הספר הראשון שהתעניינתי בו בצבא שעורר אותי לחזור בתשובה. הכוונה ל'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן אבל גם בכלל, כל הסיפורים התחילו להשתלט לי על החיים. נראה לי שהדרך הכי נחמדה לספר סיפור זה בצבעוניות של הבובות.

המקום שלך, 'הקרצ'מע', באמת נראה כאילו נכנסנו לקומיקס של 'סיפורי מעשיות'.

בדיוק. גם אנימציה וגם קומיקס נראו לי הדרך הנכונה להביא בצורה צבעונית תכנים עמוקים ואפילו הזויים.

בצבא התפוצצו עליך ה'סיפורי מעשיות', ואז שאלת את עצמך איך בעצם לספר את הסיפור הזה לכולם?

יותר נכון להגיד שזה השתלט עליי. לסיפורים יש נטיה לעקוף שכל ולהיכנס לתוך החוויה. הייתי בתוך זה.

לפני כן לא היית מתעסק עם אמנות?

תמיד הייתי, הייתי מצייר ומפסל כל החיים, אבל במיוחד בצבא.

הצבא עשה לך טוב, אני רואה.

כן, היה המון זמן פנוי… שמירות עם המון שמים.

'סיפורי מעשיות' תפס אותי משתי סיבות. וזה קשור גם לכתיבת סת"ם. בתכלס, בורא עולם נתן לנו את עצמו. זה היה יכול להיות בהמון דברים. אבל הוא בחר דווקא במדיום הזה של סיפורים. נכון? הוא מספר על אברהם, ומה קרה לו, ולאן הוא הלך… אקשן. זה קשור לפסח, כמו שאומרים שהיה אפשר להתחיל את התורה מ'החודש הזה לכם', מהמצוות, אבל הוא בחר לספר סיפורים. הוא הרגיש שזו הדרך הכי 'מופרעת' ומשמחת להכניס אותנו.

הסיפור שאינו נגמר

'סיפורי מעשיות' הם לא בדיוק סיפור, גם לא סיפור ברמה התורנית. כשאדם שומע סיפור, בין אם זו מעשיה חסידית או סיפורי עמים אחרים, הוא חווה חוויה אחרת. בדרך כלל באגדות הסיפורים הם של דמויות נטולות שם כמו 'המלך', 'הנסיכה' ו'הנסיך', פחות מטריד אותנו איך קוראים להם ויותר – ההיתלשות אל עולם שהוא מעבר לכאן ולעכשיו, לארץ אחרת, למקום שהוא "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה". כמו שאומרים: הרוצה לשקר ירחיק עדותו – לוקחים אותנו לפנטזיה, שמאפשרת לשכוח את הכלים בכיור שנערמים עד שמי שמיים ואת המינוס בבנק שיורד עד שאול תחתית. יש שם סיפור שלם ותפור מקצה לקצה.

הסיפורים של התורה הם קודם כל סיפורים אמיתיים, אנחנו מתייחסים אליהם כאל אמת היסטורית. בנוסף, על פי רוב הסיפורים מצטברים, כלומר דברים נמשכים כמה עשרות או כמה מאות ואפילו אלפי שנים והתמונה הולכת ומתרחבת. במובן מסוים אנחנו המשך של הסיפור התנ"כי.

הסיפורים של רבי נחמן הם פנטסטיים מצד אחד, ומצד שני הרבה פעמים אין בהם את ה'פתרון' שמבקש ילד ששומע סיפור: הם מין חידה מתמשכת שנקטעת באמצע. הסיפור מסתיים קצת מוקדם מדי. במעשה מאבדת בת מלך שנפלה בשבי ה'לא טוב' – "ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה" או המעשה משבעה קבצנים – שאת הסיפור על הקבצן הפיסח יוכל לספר רק מלך המשיח.

פעם שמעתי את פרופסור גלילי שחר שאמר שרבי נחמן נעץ את התשוקה המשיחית בתשוקה של הקורא לדעת מה סוף הסיפור. הוא ערבב ביניהם. אתה רוצה לדעת מה הסוף של הסיפור – אז חכה למשיח! באמת כשקראתי את הדברים האלה בתור ילד, הסתובבתי כמה ימים עם ציפייה דרוכה למשיח, תכננתי לתפוס אותו מיד ולשאול אותו מה קרה בסוף לבת מלך? ואיך השני למלכות שחרר אותה? ומה היה הסיפור של הקבצן החיגר? המשיח בא להשלים את הסיפור הלא גמור שלנו.

אני גם רואה את זה כאילו הסיפור לא נגמר. הוא נמשך. "ואיך שהוציאה לא סיפר ולבסוף הוציאה". זה נותן לך המון נחת רוח, אבל גם אומר לך שאתה עדיין עובד על זה. הסיפור הוא מין מסלול המראה, בלי נחיתה.

גלילי שחר אמר שגם הסיפורים של ש"י עגנון הם הרבה פעמים שבורים לקראת הסוף. המספר הישראלי, כשהוא רוצה לספר סיפור הוא מרגיש שהפתרון של הסיפור למעלה מכוחותיו. הוא רוצה סייעתא דשמיא, הוא רוצה את המשיח, שיקרה איזה נס.

אתן לך איזו דוגמית לדבר. עשיתי סרט גמר באנימציה, ואבא שלי בדיוק סיים את הקדנציה שלו בגלגול הזה, וזה התערבל אחד בשני. מה שקרה זה שבחרתי סיפור על רב מודרני, והוא פשוט צבע את כל המציאות שלנו אחרת. הוא מציג את הפרידה אחרת. הוא נתן מין אלטרנטיבה.

אתה יכול לפרט את זה, לשתף איזה מין סיפור זה היה ואיך זה נתן יחס אחר למוות של אבא?

הסיפור מספר על רבי עזריאל דוד פסטג, המנגן של חסידי מודז'יץ, אלופי הניגונים, בתקופת השואה. בדרך לטרבלינקה, עם קצב שקשוק הפסים נולד לו ניגון חדש. ניגון מפורסם, "אני מאמין בביאת המשיח". הוא אמר שמי שימסור את הניגון הזה הלאה – הוא יתן לו חצי מהעולם הבא שלו. והניגון הזה בעצם הציל ילד: כל יושבי הקרון טרחו לפתוח לו פתח, ובסיבוב פניית הרכבת הם עזרו לו לצאת החוצה. אף אחד לא יודע מי הילד הזה, אבל הניגון הגיע לאדמו"ר ממודז'יץ בניו יורק.

אני מנסה לחשוב על איך שהניגון והשליחות הזאת שלו גרמו לילד הזה לשרוד: עם מה הוא קפץ מהרכבת? מה היה לו? הייתה לו פרטיטורה (רשימת התווים של היצירה)? לא, היה לו את הניגון הזה בפנים והוא היה צריך לשיר אותו כל הדרך.

הרבי מליובאוויטש אמר שזה ניגון של מסירות נפש צרופה.

אז הילד הזה שהולך ביער, בשלג, אבוד בשום מקום עם ניגון על ביאת המשיח כשאנשים נוסעים ברכבת ישירה אל המוות, שינה את הגישה שלך לפרידה?

מאוד רציתי להציל את אבא שלי. באיזשהו מקום הוא היה בחיים שלי כמו הבעל מנגן בסיפור של מודז'יץ. לא הבנתי למה הבעל מנגן בעצמו – ולמה אבא שלי – לא קופצים מהקרון, אלא נשארים לשבת ונוסעים אל מותם. לקח לי זמן להבין שאבא שלי – ואולי גם הבעל מנגן – לא יכלו או אפילו לא רצו להציל אתם עצמם. אבא שלי רצה לתת לי איזו ירושה ואני צריך ללכת עם זה, ולא לחזור אליו ולהציק לו.

הניגון הזה ממש ליווה אותנו כל הדרך, עד הסוף. סיפרתי לו כשהתחיל להיות חולה, ובמשך שנה וחצי זה עטף אותנו – הניגון הזה, הצוואה הזאת, מה שהוא מוריש למי שאחריו.

יש כאן שיעור חשוב על 'לדעת איך ללכת מהעולם הזה', באיזו עדינות למסור את הנפש. הוא כל הזמן היה חולה וכל הזמן נורא רציתי שהוא יבריא. אבל כמו בסיפור על הלילה האחרון של רבי נחמן, שבו רבי נתן ישב לידו והתפלל והשתדל עליו ברחמים. לפנות בוקר מוהרנ"ת הסתכל בעיניים של רבי נחמן וראה את העיניים של הרב שלו כמו אומרות לו: חבל, יכולנו לדבר על דברים אחרים, למה התפללת כל כך הרבה? כאב לר' נתן שהוא היה בהתעקשות על מציאות במקום להיות בנוכחות במציאות. גם לפני שאבא שלי חלה ניגנתי לחולים בהוספיס (-בית טיפול לחולים סופניים), והמשכתי הרבה גם אחר כך. כדי להיות נוכח במקום כזה עם כל הרעשים והקונקרטיות של בית החולים וההשתדלות במלחמה בסרטן – צריכים נגינה.

יש כביכול קושיה על הבעל מנגן ממודז'יץ: למה אתה לא קופץ מהרכבת להביא את זה לרבי? למה אתה שולח אנשים אחרים? אבל יכול להיות שזה איזה רגע מאוד גדול של השלמה שבו האדם רואה את מלאך המוות מחכה לו בתחנה האחרונה והוא מבין שיש בו די כוח לחבר את הניגון של המשיח אבל אין בו די כוח, או רשות, להציל את עצמו. זאת כבר משימה אחרת, זה כוחות אחרים. ואז הוא מעביר את זה לילד הזה. ככה אתה אומר שזה גם לפעמים עם אנשים אהובים שעומדים ללכת, שאנחנו מחזיקים אותם בכוח ומצפים מהם להמשיך את הניגון, כשלמעשה אנחנו צריכים לקבל מהם במתנה את הניגון שלהם ולקחת אותו בלב לקראת המסע אל המשיח, ולא להתעקש שהמציאות תהיה דווקא באופן שבו אנחנו רוצים.

הסיפור מצייר אותו במקום של ביטול העולם הזה, רצון לצאת מכאן. ככה אני מבין את זה. מה שהיה חשוב לו, מה שהוא ריחם עלינו ורצה להשאיר לנו את ההארה שלו, את הניגון, כדי שיתנגן פה. אני פחות מתעסק באיך שהוא לא ניצל, ויותר במה שהיה חשוב לו שם – שזה ישאר פה.

נחזור לבובנאות. אני זוכר כשאני למדתי בובנאות אצל אדם שהוא גם כן חסיד, שלמד בבית הספר לבובנאות בחולון, והוא אמר שכל הזמן מדברים על זה שהיהדות היא לא דת ויזואלית במובן הזה שאין פסלים ואין מיצגים ואין ציורים על הקירות. רק איזה אריה חבוט שמחזיק את לוחות הברית, ואנשים משונים עם מקור בהגדה של פסח. מחפש אמנות פלסטית יהודית שורשית? – שכח מזה. לכן מעניין אותי האם חווית את ההתנגשויות האלה והאם יש לך מחשבות עליהן?

קודם כל, יש אחלה ויז'ואל ליהדות, וזה האותיות. נכון שבחרנו במין הצטמצמות כזאת, אבל יש שם את האין סוף רוקד בכל צורה.

אתה מתכוון ל"ריש מילין" (חיבור של הרב קוק על סודות האותיות) ולכל סודות האותיות בקבלה?

כן, אבל אני מדבר גם על האותיות עצמן. נכון אולי שהויז'ואל אצלנו הוא לוקה בחסר, פחות צבעוני, אבל האותיות מרגיש לי כמו הדבר. הלכתי ללמוד תלת-ממד, חשבתי שזה יהיה העניין שלי בחיים, ושיהיה לי אוטו, חברה ומשכורת יפה. ואשתי שה' ישמור אותה הביאה לי ליום הולדת קולמוס, דיו וקלף. לא כל כך הבנתי מה היא רוצה… זה לקח זמן. אשתי מדקרת ברפואה סינית והייתה לה לקוחה שלא היה לה איך לשלם, היא אמרה לי: בעלה הוא סופר סת"ם, במקום שהיא תשלם לי אתה תלך ללמוד אצלו. ואז נפתחו לי האותיות.

תחשוב על הקצוות האלה: מאומנות תלת-ממד מפונפנת במחשב שהיא ההיי-אנד, זה פתאום התחלף לי בדבר שהוא הכי מרובע עלי אדמות, שאין דבר יותר 'פרימיטיבי' ממנו. זה דווקא חיבר אותי מאוד לויז'ואל היהודי. יש שם תנועה מטורפת שלא עוזבת אותי. אז נכון, יותר קל לי ליצור את זה במסור מתוך עץ, או לצייר גרפיטי על קירות את האותיות, אבל המלאכה הזאת של הקלף, של הקולמוס והדיו, זה לדעתי הויז'ואל היהודי בשיא שלו. יותר מזה, הקב"ה משתף אותנו בעבודת הקוד שלו. זה קוד-האש של הבריאה.

אם תתן לי מסכה אומר את כל האמת

בכל מקרה, לבובנאות הגעתי דרך 'בצלאל'. היה קורס מאוד קצר שם שפתח לי את זה. זה מאוד ריגש אותי ומרגש אותי עד היום. אני לא יודע להסביר את זה, אבל העניין הזה של בובות כמו השתלט עליי. אני נהנה מהשגעת הזאת, מטירוף הדעת. כמו שאמרנו שרבי נחמן הלביש את התורות הכל כך אינסופיות שלו בתוך סיפורי מעשיות, ככה אני מנסה להלביש בתוך הבובות את כל הקולות הפנימיים שככה סתם לא הייתי מרשה לעצמי להגיד. לא הייתי מרשה לעצמי לדבר דרך הנפש הבהמית, או דרך אדמו"ר גדול שבניתי מספוג. אבל כשזה 'הם', אפשר להגיד הכל.

התיאטרון, ועוד יותר מזה הבובה, מאפשרים לנו להוציא את כל הקולות המודחקים, ה'לא חוקיים'. הייתה לי חברותא אחד, שחקן שחזר בתשובה, שקוראים לו מיכאל. היה לו משפט כזה: "אם תיתן לי מסכה אני אגיד לך את כל האמת". אני מרגיש כאילו שאני לא יכול להגיד את כל האמת בגלל שיהיו לזה מחירים. אם אני אגיד את כל האמת, חלק מהאנשים בבית הכנסת לא ידברו איתי יותר, חלק מהאנשים שמעסיקים אותי יפסיקו לתת לי עבודה. אני רוצה להיות כזה חוכמולוג ולחלוק על כולם, להרגיז את כולם בדרך, עד שבסוף יישארו רק אני והשטויות שלי. בקיצור – אני לא יכול להגיד את כל האמת. לכן אני שם מסכה: שאני כאילו סבלני, פלורליסט, נחמד, חסידי, אוהב אדם, אני לא אומר את כל האמת. אבל ברגע שיש לי מסכה, אני יכול לצעוק. ברגע שיש לי בובה אני יכול לצעוק את מה שאני לא יכול להגיד, את מה שלא עובר מסך, כולל מקומות פגועים מאוד בנפש או מקומות הזויים מאוד, מקומות שאין להם דרך נורמטיבית לצאת אל האור. עם בובה זה בטח עוד יותר קיצוני.

לגמרי. ולא רק הקולות 'הלא חוקיים', יש את האדמו"ר שבתוכנו, שהיה מאוד רוצה שיקשיבו לו. יש לי גם דרייב כזה לתת את הנאום שלו.

בובה של מלאך המוות

ואפרופו – בובות שמבטאות קולות דחויים – עוד איזה חלום שלי, שמגיע מהעבודה עם אנשים גוססים: נורא רציתי להיכנס אליהם עם בובה של מלאך המוות. לשים על השולחן את הדבר.

מה פתאום להיכנס אליהם עם מלאך המוות?

הרבה פעמים, כשביקרתי חולים בהוספיס, שרתי למלאך המוות 'שלום עליכם'. כמו שדיברנו קודם, למות זו ממש אומנות. פאץ' אדמס, שממנו הגיעה אחר כך הליצנות הרפואית, עשה את זה. הוא ראה שיש אדם שהוא לא מצליח לחדור אליו. הוא נכנס אליו עם כנפיים גדולות ואמר לו, "GAME OVER". הם ישבו וניהלו שיחה של חצי שעה רק על שמות נרדפים למוות: 'סוף ההצגה', 'כיבוי אורות'… לנו יש הרבה יותר יפים: 'הסתלקות', 'נאסף אל עמיו'… לא נעסוק מדי במוות, אבל כדי לציין זה עוד קול שלא כל כך שומעים אותו. ההתייחסות למוות. הוא מאוד לא נוכח במסדרונות של בית חולים: אף אחד לא רואה את זה, כולם מפנים את המבט, כולל הרופאים. ולמרות שזה לא נעים – זה הדבר הכי מוחלט וברור בחיים. בטח אצל אנשים שכבר הפסיקו לטפל בהם, והם רק יושבים שם ויוצאים מהעולם. ולתת לזה מקום יכול להיות חלק מהרפואה. זאת עוד דוגמה לקולות שלא היית יכול להוציא אותם אלמלא הבובה. בסוף הכנתי את מלאך המוות, אבל לא העזתי להיכנס איתו למסדרונות. הוא מככב בהצגות שלי: הוא נותן מונולוג על כמה שקט הוא מביא איתו, כמו ודאות. דלתו פתוחה, כולנו מוזמנים… איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה? צריך למות כל יום קצת.

מה משך אותך לעבוד עם חולים סופניים? האם זה היה הסיפור של אבא שלך?

לא, התחלתי עם זה עוד לפני. אני לא יודע מה משך אותי. התחלתי לעשות אומנות עם חולים מתוך איזו מלגה של ארגון קטן ומתוק בשם 'חברות'. פתחתי שם מחלקה עם הסיטאר שלי, עכשיו יש שם מוזיקאים רבים. מה שמשך אותי זה הרצון לא להיות מוזיקאי רק עבור עצמי. אני מוזיקאי די בינוני, מאוד אוהב לזייף. למדתי מוסיקולוגיה סמסטר וחצי, וגיליתי די בהתחלה שאני חובבן ושאין לי איזה עניין להיות מקצועי. אבל להיות נוכח עם אנשים – זה חישמל אותי. אני לא יודע איך ה' זימן לי את זה, אבל זה תפס. עשיתי את זה במשך שתים עשרה שנים, עד הקורונה. זה לא מעט.

האכסניה שמעבר למקום ולזמן

אגיד לך עוד משהו בהקשר הזה של סיפורי מעשיות ושל ויז'ואל. כל מתחם בית הכנסת שלנו שליד הקרצ'מע הוא גם סוג של גלריה. גם הצבעוניות וגם כל האותיות שם שמחוץ לשורה וגם כל הבובות המוזרות שלי – שלפעמים נותנות הופעה אחרי התפילה או איזה חוג תהילים שיוצא משליטה – זה הכול כדי לתת בעיטה, כדי לבלבל את האויב. כדי לתת משהו אחר. הרבה אנשים, עד שלא ממש מצאו את עצמם בפנים לא הבינו שזה בית כנסת. הכל זה דרכים לנער את השחור והלבן, את האנחנו והם, את הקונקרטיות. אנחנו פה בעולם הזה ולפעמים אנחנו צריכים בעיטה שתעורר אותנו. אנשים מיד מחפשים את פירוש רש"י שיסביר את הדברים. אבל בעצם להישאר בשאלה זה הרבה יותר חזק. אם אתה נכנס למקום ולא מבין לאן נכנסת – זה הערך המוסף של הקרצ'מע שלי. זה ששמו אותנו באמצע רחוב 'המעיין' בעין כרם, שזה המקום הכי חילוני עם מלא מסעדות ופקחים וצפירות וטיילת בשבת, ופתאום באמצע יש לך חצר גדולה ושולחן אבירים של ימי הביניים עם מלא יהודים ששרים ודופקים על השולחן ואומרים דברי תורה, והם ביחד והם צבעוניים ומוזרים – זה טריפ כזה. ככה זימן הקב"ה שזה יהיה הקנבס שעליו אני יוצר את הציור שלי. זה מין פרפורמנס של הרגע. על הדרך יש שם גם המון תפילות ומפגשים. אבל עיקר העניין הוא לבלבל את האויב.

כל העולם במה

איך אנשים מגיבים לבובה? אני שואל על אנשים בוגרים. עבור ילדים, הבובה מבחינתם קמה לתחיה. אבל מה לגבי מבוגר, שכל הזמן עסוק בלהיות חכם ולענות לבן אדם שמעבר לבובה?

אני אענה לך בתור מפעיל גרוע שגם משתלט כל הזמן על ההצגה: הבובה היא במובן מסוים התירוץ שלי לדבר. אבל באיזשהו שלב היא מסתכלת עליי ואומרת לי: 'נו, סיימת? עכשיו תורי?'. יש גם הבדל בין תיאטרון בובות לבין בובות מהטלוויזיה. בתיאטרון בובות בשנים האחרונות יש איזושהי התבגרות, כי המפעיל הוא כאן, הוא לא צריך להסתתר יותר ולעשות כאילו הבובה מדברת בעצמה. ילדים הם חמודים וזורמים איתך, ונותנים לך מבט של 'וואוו!', אבל מבוגרים חושבים 'הוא מתנהג אליי כמו ילד קטן'.

אחד הימים הכי מבאסים שלי בתור בובנאי היה כשחזרתי ברכבת עם איזו סבתא גדולה מספוג אחרי שהיינו אמורים להופיע באיזה אירוע. בפועל טירטרו אותנו ולא מצאו מפתח וכל העסק התחזל"ש. ממש בושה וכלימה. ואז ברכבת בדרך חזרה אני רק רציתי להיות מסכן שיושב בצד, אבל אנשים הסתכלו על הסבתא ואמרו: "יאללה הופעה!" כל מיני חרדיות שבחיים לא היו מדברות איתי – נכנסו לשיחת נפש עם הסבתא. זה היה רגע מכונן. גם מצד הבזיונות שספגתי, אבל גם קלטתי את הקסם הזה, שאפשר לדבר. אנשים ברכבת צריכים להיות הכי מנוכרים וכל אחד בתוך עצמו, ושם התחילה להיווצר סצנה, דווקא כי היה לי את הסבתא.

אפרופו הסיפור על הרכבת שהזכרת קודם. אנחנו יודעים לאן הרכבת נוסעת… אבל יש לפחות איזו בובה, איזה ניגון, איזה דמיון, שאולי יפתח לי חלון שאוכל לברוח דרכו מהמציאות.
גם אני בתור מוזיקאי מכיר את החוויה הזאת שבכל מקום שבו רואים אותי עם כלי נגינה אומרים לי: "תנגן לנו!" בוא תעשה את הדבר הזה. הם לא יודעים כמה לחץ, חרדות, מורכבויות וניואנסים יש מאחורי הדבר הזה. זה כאילו שאתה איזה כנר או נגן אקורדיון רוסי שבשריקה ישר יש לו רפרטואר שלם של באך לתת. כאילו שזאת לא איזו פקעת שצריכים לעלות על גדותיה בלב ואז היא פשוט שרה… אני מכיר את ה"נגן לנו".

אתה יודע מה? כשאתה מנגן למתמודדי נפש או לחולים סופניים – אתה יכול לצאת משם ולהרגיש איך כולם שם. זה לא רק מי שקיבל הגדרה שהוא 'דפוק' ו'מטופל'. כולנו על הספקטרום. אפשר להיות מוזיקאי רפואי גם ברכבת וגם על אוטובוס. גם השומר בכניסה צריך שינגנו לו, למרות שהוא כביכול לא 'זכאי' לזה. אתה יכול לצאת לרחוב ולראות איך כולנו (ברוך ה') חולים במחלה סופנית, שקוראים לה 'חיים'.

היה לי חבר שלמד איתי בישיבה, הוא היה אדם מאוד גבוה ורוחני ובעל נפש מתנדנדת. הוא הלך לעבוד בהוסטל, ואחרי שנעלם שם לכמה חודשים הוא חזר לבקר בישיבה. שאלתי אותו: "מה למדת?". הוא אמר לי, "את זה שכולם משוגעים ידעתי תמיד. אז מה זה חולה נפש? לכולנו יש את כל הבעיות: אנחנו גם מגלומנים וגם יש לנו עליות וירידות כמו מאניה דיפרסיה ואנחנו גם שומעים קולות כמו סכיזופרנים ואנחנו גם נוטים לדיכאון ואישיות גבולית והכול… אבל חולה נפש זה אדם שלקח משהו אחד, והתמקצע בו".

לבחור לחיות במעשייה חסידית

הכותרת על הקרצ'מע שכתבתי בחוץ, כדי שאנשים יבינו לאן הם נכנסו, הוא 'פונדק דרכים לסיפורים אבודים'. זה באמת היה פונדק נטוש בעין כרם, וזה הסתדר לנו עם הרעיון של הקרצ'מע. אבל החלק של 'סיפורים אבודים' לא בא להגיד שהכול אבוד, אלא שזה אבוד כמו משהו שאפשר למצוא אותו. לא כמו סיפורים אובדניים, וגם לא אבוד במובן שאפשר להתייאש. אלא שצריך למצוא את הסיפור, צריך לעשות הטבת חלום לכל ההזיה הזאת. יש הזיה, שהיא החיים האלה, אבל צריך לאסוף אותם. אתה לא בוחר את העלילה ולא את הדמויות ולא לאן כל זה הולך. אבל אתה יכול לבחור להיות סיפור חסידי, ולאו דווקא במובן של שטריימל וקוגל, אלא סיפור שרואה את החסד שבדברים, שרואה את הפנימיות. המהפכה של הבעל שם טוב ממש רלוונטית לימינו. כמה אנשים, עשרה בטלנים, החליטו שהתורה היא שלהם, והיו צוחקים על כל האנלפבתים. בא הבעל שם טוב ואמר, הקב"ה רוצה את הלב! יש פנימיות לדברים ושם אין יותר קרוב ופחות קרוב מהאין סוף.

כל בן אדם באשר הוא, נולד בעל כרחו, חי בעל כרחו ומת, הוא נקלע לתוך סיפור מסוים עם הורים, עם רקע מסוים, אקספוזיציה מסוימת. וגם העלילה היא לא בשליטתו, לכל הפחות במה שנוגע למאורעות המכוננים של החיים. אני מנסה לחשוב מה היה עבורי משמעותי בחיים: הגירוש מגוש קטיף, החתונה והילדים, כמה דמויות שפגשתי… אני לא יזמתי בעצמי, 'כגיבור בעלילת חיי', אף אחד מהדברים האלה. גם הדמויות הגדולות שפגשתי בחיי ושהיטו את מסע החיים שלי, אלו לא דמויות שבדיתי מעצמי. הבמאי ב"ה הציבו אותם שם בדרך. אבל, מה שאני יכול לבחור הוא הז'אנר. האם זה סרט אימה? האם זו טלנובלה טורקית? או בעצם מעשיה חסידית…

בכל מקרה זאת סדרה בהמשכים… בשום פרק לא אומרים לך מה יהיה בפרק הבא.

תחשוב על בורא עולם. פעם הז'אנר היה יותר פנטזיה, היו פירוטכניקות… היום הכל ריאליסטי. הכול בקטנה, הוא כבר לא מפציץ קריעות ים סוף וכאלה. אבל אם אדם מצליח לחייך, להיות נחמד לאשתו, בדברים הקטנים האלה שקורים, יש להם משמעות.

לבחור לחיות בסיפור חסידי, זה לבחור לברור מתוך העולם מלא הרעשים הזה את הצליל הנקי. לאסוף עוד צליל ועוד צליל ולהפוך אותם לניגון. את הימים הכי קשים של האדם להפוך ליצירה. לדגום את הצליל הנקי. סיפור חסידי זה לראות את החסד שבדברים. מקלקלי סיפורים יש לנו בלי סוף. אלו שמביאים לנו את הסיפור הכי עגום שאפשר. אלו שאומרים שהכל אינטרסים, שהכל הגדרות. אלו שטורחים להביא לי בכל שעה עגולה את כל האסונות והזוועות הכי גדולות שיש ולערוך אותם יפה. אלו שאומרים שהכל גרוע כאן ושכדאי כבר לעוף מפה. אלו גם קולות פנימיים, הקולות שאומרים שאני כזה גרוע ושנשארתי קטן ולא עשיתי כלום. אלף סיפורים. להם יש (ברוך ה') את הרייטינג, את הכותרות שלהם ואת יצירת המופת המורכבת והמתוחכמת שרק אומרת עד כמה הכל גרוע וכדאי להישאר במיטה. אבל צריך לדעת לספר סיפור חסידי, לעשות הטבת חלום לחלום הזה. כמו שהרמח"ל אומר לנו, לפני השינה לשבת ולשים לב לסופר שסיפר את הסיפור שלך היום, איזה רגעים היו שם ומה גנוז בהם.