"בתור פסיכולוג שעבד בארץ ישראל בשנות הארבעים, יצא לי לעבוד עם ניצולי שואה, רבים מהם ילדים, שסבלו מטראומות קשות", סיפר פרופסור ראובן פוירשטיין ז"ל, הפסיכולוג הנודע ומייסד מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה. "למשל, פגשתי נער בן שבע עשרה ששקל בקושי שלושים וארבעה קילו, והיה מביט על כל פיסת מזון כאילו שהוא מורעב; הוא נהג לגנוב ולאגור מזון בכל הזדמנות שנקרתה לידו.
"אנשים שאלו: האם יש איזו תקווה לילדים כאלו, האם הם יצליחו אי פעם לבנות עתיד לעצמם, האם יש אפשרות עתידית שהם יצליחו לשכוח את כל מה שהם עברו? רבים היו בדעה שאין בידינו לסייע לילדים הללו, מאחר שהם נחשפו ליותר מדי מהרוע הקיים בעולם. אבל אני חשבתי לעצמי שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לאבד אפילו ילד אחד.
"בשנת תשי"ד (1954) ייסדתי בירושלים את המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה ICELP) ), המוקדש להנחלת תיאוריה שפיתחתי ושקראתי לה 'תיאוריית הגמישות של האינטליגנציה'. ביסודו של דבר, טענתי כי אנו יכולים לסייע לילדים הללו, ולכל ילד, מבלי הבט על בעיות ההתפתחות מהן הם סובלים. אנו יכולים לסייע להם להשתנות מאחר שהם בני אדם שבתוכם שוכן צלם אלוקים.
"כאשר התחלתי לקדם את התיאוריה הזו – לפיה בני אדם יכולים להשתנות, ושהם אינם בהכרח מוגבלים על פי הנתונים הגנטיים שלהם – היא נחשבה כפירה בעיקר. אנשים לא האמינו שהמוח מסוגל להשתנות, אף שכיום אין עוררין על כך שמוחו של האדם הוא האיבר הגמיש ובעל כושר ההשתנות הגדול ביותר מכל חלקי הגוף.
"הרבי מלובביץ' ידע על עבודתי ותמך בה ללא סייג. לעתים קרובות הוא הפנה אלי ילדים – חלקם עם בעיות התפתחות, חלקם עם תסמונת דאון, וחלקם אפילפטיים. בכל מקום שאליו הגעתי, אנשים פנו אלי ואמרו: הרבי מבקש שתפגוש את הילד שלנו. בנוסף לכך, קיבלתי מהרבי מכתבים, או מסר, לגבי ילדים מסוימים, אותם הוא ביקש שאפגוש.
"בכל פעם שהרבי שלח אלי מישהו, ההפניה הייתה מלווה בברכתו, "זייט מצליח" – שתצליח. ברכה זו נסכה בי תחושת העצמה – שלא משנה עד כמה המקרה קשה ומורכב, אוכל לסייע לאותו ילד. נוכחתי לראות כי הוא האמין שאפשר להפוך אפילו אנשים הסובלים מליקויים גנטיים, בעיות כרומוזומליות, לאנשים בתפקוד גבוה, או תפקוד נורמלי, להיות קרובים ליהדות ומסוגלים ללמוד תורה.
"אומר כך: הפסיכולוגיה, כפי שהיא נלמדת, מוגבלת מאוד בהבנה שלה את האחר. כשאנחנו עובדים עם האחר, אנו מושפעים במידה רבה מההבנה שלנו את עצמנו. אך הדרך שבה הרבי הבין את מצבו של הזולת הייתה שונה לחלוטין, ולכן הוא אמר: כן, עשה זאת. מבטו על האדם היה שונה מאוד – לא כשיקוף של ה'אני', אלא כנשמה שמקורה מלמעלה, ממקור אלוקי".
עסוקים בקשר עם הקב"ה
"כשמשווים בין סיפורו של פרופסור פוירשטיין לבין הדרכות נוספות של הרבי בנוגע לילדים מיוחדים", אומר לנו הרב אלי וולף, משלוחי חב"ד בחולון ובעצמו אב לילד עם צרכים מיוחדים, "עולה בפנינו תמונה מרתקת על גישתו הייחודית של הרבי אודות היחס הראוי לילדים עם צרכים מיוחדים".
מבטו של הרבי, בכל נושא בחיי האדם, הוא מיוחד. הסתכלותו על כל יהודי, ובפרט על ילד יהודי, היא מיוחדת מאוד. וכאשר מדובר על ילדים מיוחדים – היא מיוחדת שבעתיים. מעבר לרגישות והחמלה האנושית־טבעית כלפיהם, כרועה ישראל שנגע לו מצבו של כל יהודי יהא מצבו אשר יהא, ראה הרבי פנימה אל תוכם, אל המקום בו הילד שווה לכל הילדים.
אמנם הגוף הוא 'מיוחד', שונה וחריג, אבל הנשמה השוכנת בו היא טהורה וזכה. הנשמה האלוקית של אותם ילדים שווה במהותה לשאר הנשמות, ואולי אף גבוהה יותר. וככזו היא זקוקה לכל מה שנשמתו של ילד אחר דורש.
הרב וולף, שחיבר מספר ספרים העוסקים במשנתו של הרבי, הוציא לאור לאחרונה ספר חדש הסוקר את השקפתו על הילדים המיוחדים וגישתו לטיפול בהם. מלבד השיחות והמכתבים הרבים של הרבי בנושא מורכב זה, החלק המרגש ביותר בספר הוא המדור בו מובאים סיפורים מכלי ראשון על המפגשים של הילדים המיוחדים והוריהם עם הרבי, כמו גם על ההדרכות המיוחדות להן זכו.
יוסף מלובני הוא חזן מפורסם שהתגורר באנגליה – מציג בפנינו הרב וולף אנקדוטה מהספר, שיש בה כדי ללמד על הכלל כולו – והיה אורח קבוע בחצרו של הרבי בזמנים בהם שהה בארצות הברית. אחת הפעמים בהן עבר לפני הרבי במעמד המפורסם של חלוקת הדולרים לצדקה מתועדת בווידאו. הוא נצפה מספר לרבי, בין השאר: "יש לנו בן נוסף, שלמרבה הצער אינו בריא. הוא, כפי שאומרים באנגלית, אוטיסט".
הרבי בירר: "בן כמה הוא עכשיו?" ומלובני ענה: "הוא כבר בן עשרים ושתים. הוא לומד במוסד יהודי מיוחד באנגליה. אבל הוא זקוק לברכה ולסייעתא דשמיא".
הרבי הגיש לו שטר של דולר, באמרו שייתן אותו לצדקה עבור הבן, והוסיף: "האוטיסטים – אין פירוש הדבר שאין להם קשר עם אף אחד. אין להם קשר עם בני אדם אחרים, אבל עם הקב"ה יש להם קשר כמו לאחרים, ואפילו יותר – כיוון שהם אינם עסוקים עם בני אדם, הם עסוקים בקשר עם הקב"ה".
מלובני נראה בסרטון די מופתע. בתגובה, הוא סיפר לרבי על הזדמנות מסוימת בה הצליח לברך עם בנו ברכה, וכי יש לו חיבה מיוחדת לנשיקת הציצית. הרבי שמע את הדברים בקשב רב, וגם הציע לקבוע בחדרו של הבן קופת צדקה שתזכיר לכל המבקרים אותו לתרום לצדקה ובכך להוסיף לו זכויות.
שמו של הספר החדש הוא 'הגנרלים שלי'. מקור השם הוא בהתבטאותו של הרבי עצמו אודות ילדים עם תסמונת דאון, וכפי שתכף נגלה מסתתר מאחוריו ביאור עמוק בפנימיות התורה… ומעשה שהיה כך היה:
משפחת מאייר מלוס אנג'לס עברה תקופה קשה לאחר שבנם אברמ'ל נולד עם תסמונת דאון, וידיד הציע להם להתייעץ עם הרבי ולבקש את ברכתו. המשפחה כולה התייצבה במבואת בית המדרש והמתינה ליציאתו של הרבי לתפילה. הרבי יצא, נעצר ליד אברמ'ל התינוק ותחב בידו הקטנה מטבע לצדקה.
אבי המשפחה, דוד, תיאר לימים: "בשל העובדה שאברמ'ל עם תסמונת דאון, היה לו טונוס־שריר נמוך והוא לא היה יכול לתפוס את המטבע באצבעותיו. המטבע נפל אפוא על הרצפה… אבל עוד לפני שמישהו הבחין בכך, הרבי התכופף מלוא קומתו, הרים את המטבע מהרצפה, הניח אותו שוב בכף ידו של אברמ'ל והפעם קיפל בידו את אצבעותיו של אברמ'ל כדי שהמטבע לא יישמט שוב. רעייתי הייתה נבוכה ונרגשת, אבל הרבי פנה אליה והרגיע אותה באמרו: אל תדאגי, אלו הגנרלים שלי… הרבי הוסיף לברך את אברמ'ל שלנו, וגם התבטא ואמר לנו "הוא יהיה ברכה".
"כיום אברמ'ל עצמאי, נוסע לבדו בתחבורה ציבורית ויש לו עבודה. הוא האור של המשפחה. הוא הברכה שלנו…".
גוף פגום, נשמה קדושה
הכינוי "גנרלים", כמו גם ההתבטאויות של הרבי על כך שבילדים המיוחדים טמון עומק נסתר וקשר ייחודי עם הקב"ה, לא היו רק דברי עידוד ונחמה לשיפור מצב רוחם של ההורים. הם נלקחו ישירות מתוך ביאור עמוק באופן ההשתלשלות של הנשמות מהעולמות העליונים. בשיחה מיוחדת שנשא, העיד הרבי עצמו שגישתו זו יסודה בהררי קודש – דברי הזוהר שהובאו והתפרשו במאמרו של האדמו"ר הצמח צדק בספרו הידוע 'דרך מצוותיך'.
המאמר המקורי, השיחה של הרבי והסיפור שמאחורי הדברים מובאים בספר בהרחבה, ולהלן תמציתם. היה זה בחודשי הקיץ של שנת תשל"ו (1976). משלחת של נכי צה"ל יצאה מהארץ על מנת להשתתף באולימפיאדת הנכים בטורונטו, קנדה, ועל הדרך לערוך טיול בארצות הברית. לפני שחזרו ארצה הם ביקרו בבית מדרשו של הרבי בברוקלין, והרבי נשא בפניהם שיחה מיוחדת בעברית ועודד את רוחם.
בין הדברים הסביר הרבי במילים פשוטות, שכאשר יש אצל יהודי חיסרון בגשמיות, ובפרט כאשר החסר נגרם ממסירות הנפש שלו להגן על עם ישראל, לא רק שאין זה מורה על חיסרון מקביל ברוחניות, אלא אדרבה – הדבר מהווה הוכחה שהקב"ה מעניק לו כוחות מיוחדים להתגבר על כל הקשיים ולהתעלות עוד יותר ברוחניות, אפילו יותר מאדם רגיל שלא נפגע.
הרבי הוסיף ואמר: לכן אין דעתי נוחה מהשם שנותנים למישהו שהוא "נכה", שזה מראה על מצב של נחיתות וירידה. אדרבה: צריך להדגיש שהוא נעשה מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים, יתרים על אלו שישנם לאדם רגיל, ולכן דווקא הוא מסוגל להתגבר על קשיים ומניעות, שאין ביכולת אדם מן השורה להתגבר עליהם.
ולכן הייתי מציע – כמנהג יהודי, להעיר ולהציע גם בעניינים שאינם שייכים אליו… – שישנו את התואר ויקראו לכם "מצוינים בישראל"… וזה יזכיר גם כן את מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" שנאמר על בני ישראל בהיותם בגלות מצרים, "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם".
הרבי שב והדגיש ששינוי השם מ'נכים' ל'מצוינים' אינו נתינת תואר סתמית, אלא הוא נועד לתאר את האמת לאמיתה: יש להם כוחות מיוחדים לגלות את הנשמה שבהם, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" ואינה משתנה בגלל מצבם הפיזי. לאור זאת עליהם להיות שרויים בשמחה, ואדרבה – המצב הגופני צריך להזכיר להם את הכוחות המיוחדים שקיבלו מה' יתברך.
הרבי הוסיף וביקש מה'מצוינים' לקבוע מזוזות בבתיהם, ובסיום השיחה ניגש לכל אחד מהאורחים, שישבו לפניו על כיסאות גלגלים, הושיט להם את ידו לשלום והעניק להם שטרות של דולרים על מנת לתת אותם לצדקה.
בשבת שלאחר מכן, במהלך ההתוועדות עם קהל החסידים, הרבי חזר אל פגישתו עם אותם 'מצויינים', הרחיב את הדברים שדיבר בפניהם ואף הצביע על מקורם בספר 'דרך מצוותיך', במאמר העוסק במצווה "שלא ייכנס כהן בעל מום להיכל ומזבח".
הצמח צדק מביא במאמרו את דברי הזוהר (וישב קפא, א): "כַּד סִיהֲרָא אִתְפַּגִּים בְּהַהוּא סִטְרָא דְּחִוְיָא בִּישָׁא, כְּדֵין כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּנָפְקִין, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ דַּכְיָין וְכֻלְּהוּ קַדִּישִׁין… אִתְּבָּרוּ וְאִתְפַּגִּימוּ בְּכַמָּה צַעֲרִין בְּכַמָּה כְּאֵבִין, וְאִלֵּין אִינּוּן דְּאִתְרָעִי בְּהוּ קב"ה… רָזָא דְּמִלָּה שַׁרְיָין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, גּוּפָא אִתְפַּגִּים וְלָא נִשְׁמָתָא לְגוֹ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא, וּבְגִין כָּךְ אִלֵּין אִינּוּן דְּבַעְיָין לְחַדְתּוּתֵי בַּחֲדַתּוּתָא דְּסִיהֲרָא… קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לְאִינּוּן דְּסָבְלִי עִם סִיהֲרָא הַהוּא פַּגִּימוּ, אִינּוּן קְרֵיבִין לָהּ תָּדִיר".
ובתרגום: כאשר נפגמת הלבנה באותו צד של הנחש הרע, אזי כל אותן הנשמות היוצאות, אף על גב שכולן טהורות וכולן קדושות… הן נשברות ונפגמות בכמה מיני צער וכאבים, ואלו הם שהקב"ה חפץ בהם… סוד הדבר הוא שהם בדוגמא של מעלה, הגוף נפגם ולא הנשמה שבתוכו, שהיא בדוגמא של מעלה וזה כנגד זה, ולכן הן אלו שעתידות להתחדש בהתחדשות הלבנה… קרוב ה' לנשברי לב, לאלו הסובלים עם הלבנה שנפגמה, הם אלו הקרובים אליו תמיד.
במאמר זה מוסבר באריכות סוד הניצוצות והנשמות שנפלו לקליפות, והמלחמה שיש להילחם בסטרא אחרא על מנת "לבררן" ולהעלותן חזרה לקדושה. מובא שם משל לכך ממלחמה גשמית: כשם שישנה "תחבולה עצומה וחכמה עמוקה" להניח לאויב להכות מעט בחלק מהצבא ועל ידי כך למשוך אותו למקום בו יוכלו להתגבר עליו ולנצח אותו, כך הקב"ה מאפשר לפעמים לקליפות לינוק חיות מהקדושה, אבל דווקא על ידי זה ניתן בסופו של דבר לנצח אותן.
על פי זה מסביר הצמח צדק את דברי הזוהר"ואלו הם שהקב"ה חפץ בהם" – "לפי שהם סובלים היסורים הללו מחמת פנימית רצון ה', וחפצו במלחמה זו עם החיצונים להוציא יקר מזולל… כמו שבמלכות הפגם רק מבחינת הלבושים אבל לא בפנימיותה ח"ו, כמו כן היניקה שמהם הוא רק מחיצוניותם בלבד, אבל בפנימיותם "כולהו דכיין, כולהו קדישין". ולכן בבואם לעולם הזה, גופם לבד נפגם במום, אבל נשמתן קדושה בתכלית".
צוהר לעולם עליון
"כשלומדים את המאמר של הצמח צדק", מחדד הרב וולף, "מבינים היטב את משמעות הביטוי של הרבי: 'הגנרלים שלי'. מדובר בנשמות בעלות תפקיד לא שגרתי במלחמה לתיקון העולם במלכות ש־די. לכן בחרתי בביטוי הזה לשם הספר. כך הרבי ראה את הילדים המיוחדים הללו, ולכן הוא חפץ להטמיע את הגישה הזו בציבור כולו.
"אדם מן השורה לא יכול תמיד לשער את גודל האתגר הכרוך בגידול ילד כזה. הורים לילד או ילדה עם צרכים מיוחדים משקיעים מטבע הדברים כוחות נפשיים ופיזיים, וכמובן הרבה מאוד זמן וכסף, כדי לטפל ולסייע לילדיהם. וכמו בכל דבר, כשמוציאים הרבה כוחות מוכרחים למצוא מקור ממנו יהיה ניתן להתמלא מחדש.
"מלבד האתגרים הטכניים, לא פעם ההורים עומדים בפני אתגר פנימי. הם שואלים את עצמם: למה?! למה דווקא לנו נתן ה' את ההתמודדות הזו? למה דווקא הילד הזה? ולמה בכלל יורדות נשמות כאלו לעולם, כאשר פעמים רבות הן גורמות ממש סבל לעצמן ולסביבה שלהן? מה התכלית של כל זה?!…
"כשלומדים את המאמר במקורו, וכשעוקבים ומגלים איך הרבי נטל את תוכנו העמוק והוריד אותו לרבדים הפשוטים של חיי היום־יום, נפתח צוהר לעולם גבוה יותר. גם אם לא נצליח להבין עד הסוף 'למה', לכל הפחות אפשר להבין קצת את ה'מה'. יש משמעות ומטרה עמוקה לירידה של הנשמות הללו לעולם, והקב"ה שמח בהן וקשור אליהן בצורה מיוחדת".
"לפעמים גם זוכים לראות בגלוי את עומק הקשר של הילדים המיוחדים עם ה'", מוסיף הרב וולף בהתרגשות, "למרות שהיום־יום מתסכל על פי רוב, והם נראים לכאורה מנותקי קשר ביחס לכל עניין שהוא".
"אצל הבן שלי ראיתי את זה במו עיניי ביחס להנחת תפילין", הוא משתף ומסביר. "אנחנו כל כך רגילים לפעולה הזו של הנחת תפילין, עד שאנחנו לא מודעים לפעילות המוחית המורכבת שהיא מצריכה. עצם המעבר של יד ימין לאזור התפקוד של יד שמאל ("חציית 'קו האמצע' של הגוף"), הזיהוי הנכון של מיקום הראש שלנו מבלי "לראות" אותו בעיניים ("סכמת גוף"), ספירת מספר הרצועות על הזרוע ("מנייה"), "תכנון תנועה" נכונה של הצבת שבע כריכות על הזרוע – אצל ילדים מיוחדים כל אלו ועוד אינם מובנים כלל מאליהם.
"כל האתגרים שהזכרתי כאן מאפיינים את הבן שלי, ולכן לא חשבתי שהוא יהיה מסוגל להניח תפילין בכוחות עצמו, אבל הוא התעקש לנסות בכל זאת. כדי שיצליח להניח תפילין ביום הבר מצווה, הוא התחיל להתאמן על כך כחצי שנה קודם לכן. יום יום, לאחר שחזר מהמוסד בו למד, הוא היה מתאמן על הנחת התפילין. ראיתי אותו מתאמץ ומזיע כל כך ואף על פי כן לא מצליח, וכבר כמעט התייאשתי. ניחא – חשבתי – אניח לו תפילין מדי יום בעצמי. אבל הוא התעקש שהוא מוכרח לעשות זאת בכוחות עצמו, ולבסוף הוא שבר את המגבלות הללו וב"ה הצליח.
"כשלעצמי ראיתי בכך את היוקר שלו לקיום מצווה, ועד כמה הוא היה מוכן להתאמץ עבורה – מאמץ שרוב הקוראים לא יצליחו לדמיין. ההבנה הזו שיש להם קשר מיוחד במינו עם הקב"ה, אפילו יותר מילדים רגילים, מסייעת לצלוח גם את הקשיים והנסיונות של היום־יום".
הפסיכולוג מסופק, הרבי מאמין
"מקרה אחד – שהיה המקרה הקשה ביותר בכל הקריירה שלי – הגיע אלי בתיווכו של הרבי", סיפר פרופסור פוירשטיין. "אינני יכול לחשוף את הפרטים בגלל מגבלות של חיסיון רפואי, אבל זאת אוכל לומר: הנער הזה הגיע מאירופה, הוא אובחן במדינת לידתו כלקוי מבחינת מנטלית, והוכנס למסגרת לימודית מיוחדת לילדים בעלי לקויות. שם הוא התגורר בין לא־יהודים מופרעים והושפע מהתנהגותם, וכתוצאה מכך הוא הפך לבעיה של ממש. איש לא האמין שהוא יוכל אי פעם לתפקד כאדם נורמלי ועצמאי.
"בשלב מסוים הלך אביו, שלא היה דתי במיוחד, לפגוש את הרבי, והרבי המליץ לו להביא את בנו אלי, וכך הוא עשה. הבן הגיע ארצה והתגורר אצל משפחה חב"דית אומנת. הוא למד לקרוא, ולעתים קרובות הוא היה יושב ליד דלת חדרי וקורא תהלים, מאחר שהרבי הורה לו לקרוא את ספר תהלים כולו, מתחילתו ועד סופו, בכל שבוע. כך הוא נהג לכל אורך שלוש השנים שהוא שהה עמנו. ברוך ה' הכל התקדם יפה מאוד, והרגשנו שעשינו את מה שהרבי ביקש מאתנו – והאציל לנו את ברכתו – לעשות. הרגשנו שהצלחנו.
"אחרי שהבחור הזה עזב אותנו, התרחשו דברים והוא התגלגל למצב מסוכן ביותר. הוא הלך למקום שממנו מעטים שבים. הוא התחבר אל אנשים פרוצים שהיו נוטלים סמים. למעשה, הייתי אומר שכנראה לא הייתה עבירה אחת בעולם שהם לא עברו עליה.
"אחרי ששמעתי מה שקרה לו, יצרתי קשר עם הרבי והוא אמר לי: אל תיתן לו לחמוק ממך, המשך לעבוד איתו. הוא יעץ לי לשלוח מישהו שימצא אותו ויחזיר אותו אלינו. לא האמנתי שמאמצי ההצלה יעלו יפה, אבל הרבי הורה לי לנסות, וכך עשיתי. שלחתי מישהו שירחיק את הבחור מהאנשים האיומים הללו, והצלחנו להדריך אותו חזרה לאורח חיים בריא ומוסרי. הוא היה אבוד, אבל הוא חזר, וכיום הוא אב לארבעה ילדים, שניים מהם הלומדים בישיבות. הם הנכדים היחידים למשפחה זו שהסבא והסבתא יכולים להיות גאים בהם.
"חשוב לי לציין, כי כפסיכולוג, לעולם לא הייתי מאמין שמהפך כזה יכול להתרחש. בדרך כלל, במקרים כאלה אנחנו פשוט מרימים ידיים ומוותרים. אבל הרבי לא ויתר".
תהייה קיומית – ופתרונה
מדור מרתק במיוחד בספר החדש הינו תרגום מאנגלית של התכתבות ארוכה בין הרבי לד"ר רוברט ווילקס, יהודי ששימש כעובד סוציאלי בכיר ופעיל מוביל למען הילדים המיוחדים בניו יורק.
בארצות הברית עד לתקופה המדוברת – לפני כחמישים שנה – במשך שנים רבות, ילדים הלוקים בפיגור היו שוהים במתקנים ממשלתיים מנוכרים, שהיו בדרך כלל רחוקים מביתם וקהילתם, ובמקרים רבים גם לא טופלו כראוי. אך באותם ימים נעשו מאמצים בניו יורק להקמת פנימיות קטנות וייעודיות בתחומי הקהילה, בהן הילדים יזכו לטיפול מסור וחם יותר באווירה ביתית, ואף יהיו קרובים יותר לבני משפחותיהם.
הנסיונות הממשלתיים לפעול בכיוון הזה חוללו באותה שעה סערה ציבורית. היו שרצו למנוע את מגורי הילדים החריגים בסמיכות אליהם, אחרים העלו חששות ששווי הבתים באזורים המדוברים ירד, ואפילו שייגרמו נזקים לסביבה על ידי החוסים בהם.
לד"ר ווילקס, למרות שלא היה שומר מצוות, היה חשוב לשמוע את דעתה של סמכות תורנית בכירה, ולאחר לבטים הוא שיגר מכתב לרבי. היה זה בקיץ תשל"ט (1979), ולהפתעתו, תוך פחות משבוע הוא זכה לקבל מכתב תגובה ארוך במיוחד, שהיווה פתיח להתכתבות נרחבת שנמשכה לאורך יותר משנתיים.
במכתבו הרבי כותב שגם אם לא זו הייתה מטרת השאלה, הוא מוכרח לנצל את ההזדמנות ולהתוות קווים כלליים בנוגע לצורת החינוך והטיפול בילדים עם הצרכים המיוחדים, כאשר הקווים הללו יוכלו להוות תשתית להקמת המוסדות הקהילתיים והמוגנים יותר עבורם. בסוגריים נאמר כי האמת היא שהדברים נחוצים וחשובים גם לחינוך הכללי, ולא רק בנוגע לילדים מיוחדים… הרבי מנה שש נקודות יסוד חשובות – "עשה" ו"לא תעשה" – בגישה כלפי הילדים הללו, לא לפני שהדגיש כי כל ילד צריך להיות נידון לגופו, ומשכך אחת הטעויות הנפוצות בתחום היא הכללה של כל הילדים הללו כקבוצה אחת.
בין העיקרים הכלליים שהרבי הציע, הוא הדגיש במיוחד כי "על העובד הסוציאלי או המורה, וכן כל מי שעוסק עם ילדים אלו, לצאת מהנחת היסוד שהמצב הנוכחי הינו, בכל אחד מהמקרים, נכות ארעית בלבד, ושבמשך הזמן בוודאי ייתכנו שיפורים, ואף משמעותיים למדי… בעצם הביטחון שהתקדמות שכזו היא בגדר האפשרי, הדבר ישרה התלהבות רבה יותר בעבודה זו, ויש לקוות שגם יעורר מחקר אינטנסיבי יותר…".
"חשוב לעודד את החניכים עצמם – הן באופן מילולי עמם והן באופן ההדרכה איתם – שיחושו בטוחים כי אין הם, חלילה, "מקרים", ובוודאי שלא מקרים אומללים או חסרי תקווה, אלא שהקושי שלהם הינו, כנ"ל, ארעי בלבד, וכי במאמץ משותף של המחנך ושל החניך, ניתן לזרז ולהעצים את השיפור המיוחל".
הרבי סייג מיד ש"צריכים להיזהר שלא לעורר ציפיות מוגזמות על ידי הבטחות חסרות־בסיס . . עם זאת, ברור שניתן למצוא דרך להימנע מטיפוח תקוות שווא, ויחד עם זאת להעניק עידוד שקול".
במכתבו המאלף הציב הרבי יסוד ועוד יסוד והסביר את תוכנם, כאשר הנקודה השישית התייחסה לילדים יהודיים דווקא. "למרבה הצער", כתב הרבי, "רווחת תפיסה מוטעית לפיה היות שמדובר בילדים הלוקים בפיגור, בעלי יכולות מוגבלות יותר, אזי אין "להעמיס" עליהם חינוך יהודי בנוסף ללימודים הכלליים, כדי לא להכביד עליהם יתר על המידה. לדעתי זו גישה מוטעית ומזיקה, במיוחד לאור האמור לעיל – בדבר הצורך להימנע מלהדגיש לילד את נכותו…
"מאידך, אם הילד יהיה מעורב בחינוך ובפעילות יהודית – ולא סתם באופן כוללני וחיצוני, אלא באופן קבוע ומוחשי, כגון קיום מצוות מעשיות, מנהגים ומסורות – הדבר יעניק לו תחושת שייכות וחיבור, ועוגן איתן להיאחז בו, בין אם במודע ובין אם בתת־מודע. בסופו של דבר, אפילו תחושה לא מודעת של ביטחון פנימי תחלחל אל המודעות, במיוחד כאשר המחנך יתאמץ לטפח ולחזק תחושה זו".
לימים סיפר ד"ר ווילקס על ההשפעה העצומה שהייתה למכתב. "ראשית, הוא עודד מאוד אותי ואת עמיתיי לעבודה. הוא הפיח בנו תקווה והבהיר לנו שאנחנו צועדים בדרך הנכונה. אבל בעיקר הוא תרם תרומה אדירה למהפכה שהתחוללה באותן שנים בדעת הקהל ובדעת המומחים.
"בפגישה של המועצה המחוזית של ברוקלין ללוקים בפיגור שכלי, הודעתי לנוכחים שקיבלתי חוות דעת מפורטת בסוגייה מהרבי מלובביץ', ומנהלי האגפים ביקשו לדעת במה מדובר. הצגתי את מכתבו של הרבי בפני הפדרציה היהודית של ניו יורק כדי לקבל מהם סיוע להקמת המוסדות, ובזכותו אושרו כל התקציבים תוך יממה אחת בלבד! בהמשך, מערכת 'ג'ואיש פרס', עיתון יהודי נפוץ ביותר, ביקשה ממני לפרסם את המכתב שקיבלתי".
ד"ר ווילקס וחבריו המשיכו לפעול במרץ בהתאם להדרכותיו של הרבי. כשנה לאחר תחילת ההתכתבות נשלחה אל הרבי הזמנת כבוד לוועידה בחסות פדרציית הפילנתרופיות היהודיות בנושא "מענה לנושאי וצרכי יהודים הלוקים בפיגור", והרבי שיגר מכתב מיוחד לכל המשתתפים. בדו"ח נלהב ששלח ד"ר ווילקס לרבי בתום הוועידה, הוא מתאר כיצד עותקים ממכתבו של הרבי לוועידה ומהמכתב עם קווי היסוד לטיפול בילדים מיוחדים יהודיים חולקו לכל אחד מהמשתתפים, וכולם נענו בהתלהבות לקריאתו של הרבי וגם החליטו להניח דגש מיוחד על שמירת התורה והמצוות במוסדות שיוקמו, ועל הדגשת החינוך היהודי אצל הילדים.
"הייתה שאלה שהועלתה על ידי אחת האימהות", כותב ד"ר ווילקס לרבי באחד ממכתביו, "שגרמה לנו לעצור ולהרהר באשר למהות קיומנו: אם עיקר תכלית הקיום הוא כדי לקיים את מצוות ה', ואם ישנו יהודי שאינו מסוגל מילדותו למלא אף לא אחת ממצוות אלו בגלל מוגבלויות פיזיות או שכליות קשות – מהי, אם כן, תכלית (או משמעות) קיומו? אודה מאד אם תוכל להשיב לשאלה זו".
תשובתו של הרבי לרופא לא איחרה לבוא. הרבי מקדים ומסביר כי לא ייתכן שכל יהודי יקיים את כל תרי"ג המצוות, שהרי בחלקן נצטוו רק כהנים, למשל, אבל עם ישראל הוא גוף אחד, וכל אחד תורם את חלקו למאמץ המשותף (מקור הדברים הוא בכתבי האריז"ל ובאגרת הקודש שבספר התניא, סימן כט).
הרבי הוסיף לכך דוגמה מההרמוניה של האנושות כולה: "כל אחד צריך לתרום לשגשוג המשותף, אף על פי שמן ההכרח שכל אחד מוגבל בכוחות שלו, בין אם הוא איכר פשוט שמייצר מזון או מדען או ממציא של מכונות חקלאיות, וכדומה. אדם שמצטיין בשטח הפרטי של המאמץ שלו, עשוי להיות מוגבל, או חסר תועלת, בשטח אחר. מי מוסמך להגיד מי חשוב יותר, איזה אדם תורם תרומה גדולה יותר? רק שיתוף פעולה הרמוני וניצול של כל המשאבים האנושיים תורמים לשלמות המרבית של החברה… כל מה שצריך להיאמר – כפי שרבותינו אכן הדגישו – הוא שהקב"ה אינו דורש מאף אדם שום דבר שמעבר לכוחות הטבעיים של אותו אדם. אדם לא אמור לשאול מדוע הקב"ה חנן אדם אחד בכוחות גדולים יותר מאלה של אדם אחר".
תפילין במתנה
"אנחנו לא מוסמכים לומר על אף ילד יהודי שנשמתו לא ירדה לעולם כדי לקיים מצוות", מבהיר הרב וולף, "ועם זאת, ברור לנו שהתכלית של הנשמה הזו אינה שגרתית והשליחות שלה בעולם נעלמת מאתנו".
"שמע סיפור של השגחה פרטית בנושא הזה. יום אחד התקשר אלי ידיד שיצא בעבר עם משפחתו לשליחות להפצת היהדות בחו"ל, אבל כעבור שנים אחדות חזר עם משפחתו לארץ בגלל שבאותה מדינה לא היו אמצעים מתאימים לטיפול בילד המיוחד שלהם. בשונה מהמצב בארץ ובארצות הברית וכדומה, בעידן הנוכחי עדיין ישנן מדינות מסוימות בהן אין כל תשתית ממשלתית המספקת מענה לילדים כאלה. לענייננו, הוא שיתף אותי בלבטים שלו: בנו לוקה באוטיזם קשה, והיכולת התפקודית שלו נמוכה מאוד. הוא לא מסוגל להניח תפילין בשום צורה. הילד נמצא במוסד מיוחד, ושם אין מי שישקיע את הזמן הדרוש למשימה מורכבת כזו. האב התקשה לעכל את העובדה שהבן שלו – ילד יהודי, בן למשפחה חסידית – לא יניח תפילין בכל יום. הלא חלומו של כל אבא הוא לרכוש תפילין מהודרות לבן שלו, אבל הוא מתלבט האם אכן יש טעם להוציא סכום כסף נכבד לרכישת תפילין בשעה שכנראה הן לא יבואו לשימוש…
"אמרתי לו: אני מבין אותך, אבל תרשה לי לשתף אותך בסיפור שקרה עם אחד הבנים שלי. כשהוא חגג בר מצווה, במהלך הריקודים הוא טיפס על 'פירמידה' אנושית שעשו חברי הכיתה שלו, ונפל ארצה ממרומי הפירמידה. לצערנו, בעיצומה של חגיגת הבר מצוה, הוא שבר את היד עליה הוא אמור להניח תפילין. הוא פונה למרכז רפואי סמוך, נותח בידו, והשחילו בזרועו קיבועי ברזל… למחרת בבוקר הסתובבתי במחלקה עם התפילין החדשות שלו, וביקשתי מהעוברים והשבים להניח תפילין במקום הבן שלי שיש לו היום בר מצוה אבל ידו מגובסת כולה עד הכתף, מה שמונע ממנו להניח תפילין ישירות על ידו שחיכתה לכך שלוש עשרה שנה… זה כמובן נגע לליבם של היהודים במסדרון, ורבים הניחו את התפילין החדשות שלו.
"משכך, הצעתי לאותו ידיד: אולי תיתן את הכסף שייעדת לקניית זוג תפילין חדש עבור בנך, למשפחה חסרת אמצעים שתשתמש בו עבור תפילין לבנם. הוא קיבל את הצעתי, ובכך הסתיימה השיחה.
"לאחר שעות ספורות קיבלתי שיחת טלפון מרבה של קהילת חב"ד בה מתגורר כיום אותו אברך. הרב היה נשמע מרוגש. 'לא תאמין למה שאספר לך כעת', אמר לי. 'היום הגיעה אלי אישה קשת יום מהקהילה, שכבר סייעתי לה מספר פעמים, ותינתה בפניי שתכף מגיע מועד בר המצווה של בנה השלישי ואין לה כסף לקנות לו זוג תפילין מהודרות. לא יכולתי לעזור לה באותו רגע, אמרתי לה שאני רושם לעצמי את הבקשה, ואני מקווה שה' יעזור בקרוב. לא ידעתי כמה קרוב. כשעה אחרי שיצאה האישה נכנס אלי האברך ששוחח איתך, ושאל אם אני מכיר משפחה שזקוקה לתרומה עבור תפילין! מיד קראתי לאישה חזרה ונתתי לה את הסכום כולו…'
"קרני אור כאלו", אומר הרב וולף, "שזוכים לראות מעת לעת, מעודדים ומחזקים את האמונה שבאמת לנשמות שזכינו לגדל יש תכלית ומשמעות עמוקה הנסתרת מאיתנו, ואנחנו צריכים להתמסר בשמחה לשליחות שה' הטיל עלינו".
לא לשכוח על הסביבה
בקריאת מכלול המכתבים והסיפורים שבספר, עולה זווית נוספת על גישתו של הרבי בנוגע לתפקיד הנדרש מהורים לילדים מיוחדים. "פעמים רבות ההורים מתמסרים מאוד לטיפול בילד החריג שלהם, עד שהם שוכחים על העולם סביבם. עודף תשומת הלב לילד המיוחד עלול לבוא על חשבון ניהול החיים התקינים והיחס לשאר הילדים בבית", מעיר הרב וולף ומציין מספר דוגמאות בהן הרבי עצמו לא רק עודד ובירך, אלא גם ראה לנכון להעמיד הורים מסוימים על מקומם והנחה אותם להחזיר את חייהם למסלולם על אף הטיפול בילד המיוחד.
אחד הסיפורים המרגשים בספר הוא של הגב' חנה שרפשטיין. בתה בת השנה וחצי אובחנה כלוקה באוטיזם, כאשר באותה תקופה – לפני כשישים שנה – מדע הרפואה ועולם הטיפול עדיין לא ידעו להתמודד כהוגן עם ילדים כאלו. היא התקבלה אצל הרבי עם בתה. הרבי הניח בפני הילדה הקטנה נייר ועפרון שהוציא ממגירת שולחנו, וכשזו התחילה לשרבט על הנייר הרבי אמר לאמא בפנים מאירות: "זה נפלא, אני לא יודע למה עושים ממנה 'סיפור' שלם"…
הרבי הורה לה להתייחס לילדה כאל ילדה רגילה לחלוטין, וזה יהיה המפתח להצלחתה. ואכן, אט אט הילדה התפתחה והצליחה להיות עצמאית במובנים רבים.
כעבור זמן, בהזדמנות מסוימת הגיעה חנה עם בתה לבדיקה אצל פסיכיאטר בכיר ביותר, ובסיומה אמר הלה לאם המסורה: "הילדה הזו לעולם לא תוכל לחיות חיים עצמאיים. עשי לעצמך טובה ומצאי לה מקום מגורים. שכחי מכך שהיא נולדה!…".
מאז שמעה את המילים הדוקרות הללו, ימים קשים עברו על חנה. ליתר דיוק: לילות קשים, ללא שינה. כעבור זמן זכתה להגיע אל הרבי פעם נוספת, וכשנכנסה לחדרו פרצה בבכי נורא למשך דקות ארוכות.
"ניסיתי לעצור את עצמי ולא הצלחתי", משחזרת חנה בתיעוד המופיע בספר, "גערתי בעצמי שאסור לי לבזבז את זמנו היקר של הרבי על התפרצות רגשית. לבסוף, בקושי רב, הצלחתי להתאושש ותיארתי באוזני הרבי את דברי הפסיכיאטר ופרטי המצב של בתי. הרבי הקשיב בתשומת לב, הנהן בראשו כשהוא שקוע בדבריי, וכשסיימתי הרבי שאל אותי בטון רך: ספרי לי על ילדייך האחרים. הם מסתדרים במוסדות הלימוד? יש להם חברים?…
"כך, בעדינות ובחכמה, הרבי הצליח להחזיר אותי אל הקרקע ולהזכיר לי שה' העניק לי עוד ארבעה ילדים ועלי להיות אמא גם עבורם. מאז למדתי למצוא את האיזון הנדרש ולשלב בין הדאגה לילדה המיוחדת לצד זכירת התמונה המלאה".
סיפור דומה מספרת מרים סברדלוב, אם לילד מיוחד, ששאלה את הרבי אם לעזוב את עבודתה החינוכית בבית הספר המקומי בניו הייבן, קונטיקט, כדי להתמסר אך ורק בטיפול בבנה. כשהמזכיר מסר לה את תשובת הרבי, היא לא האמינה. הרבי ענה שלא רק שאין לה לעזוב את ההוראה, אלא שעליה גם לחפש תחומי פעילות נוספים… "אתה בטוח שזה המענה למכתב שלי?", היא וידאה אצל המזכיר. המזכיר הבהיר שאכן כן, והיא צייתה להוראתו של הרבי בקבלת עול. רק כעבור זמן היא הבינה כמה היה זה קריטי עבורה ועבור בריאותה, לפנות זמן וכוחות נפש גם לשאר תחומי החיים.
שינוי הכינויים – הכנה לגאולה
"אנחנו כעת באים מחג השבועות שחל ביום ו' סיון, היום בו משה רבנו הונח בתיבה ביאור. כזכור", אומר הרב וולף בחיוך, "משה רבנו נולד לפני הזמן… חז"ל אומרים שתאריך לידתו ז' אדר היה בתחילת החודש השביעי להריון, ושלושה חדשים לאחר מכן, בו' סיון, הגיע הזמן שאימו יוכבד לא יכלה כבר לטפל בו מאימת המצרים – "ותצפנהו שלושה ירחים, ולא יכלה עוד הצפינו". הנטייה הטבעית במצב כזה היא לנסות ולהתאמץ מעבר לגבולות היכולת, מבלי שזה באמת יועיל. יוכבד, אימו של משה, מלמדת אותנו שיעור לחיים. היא לקחה את משה, הניחה אותו בתיבה בתוך הסוף על שפת היאור ו'מיגנה' אותה בחמר ובזפת, כי זה היה המירב שהיה בידה לעשות, למרות שבדרך הטבע הוא לא יכול לשרוד שם זמן רב ללא מזון ומים.
"מהסיפור הזה בתורה אנחנו לומדים איך הורה צריך לנהוג במצבים כאלו. ה' אומר "איני מבקש אלא לפי כוחן", ואנחנו אמורים לעשות את המוטל עלינו, אבל לא 'לטפס לשמים' מעבר ליכולת. צריך להימנע ממצב שההתמסרות תערער את החיים התקינים של המשפחה כולה".
השינוי בדרך ההסתכלות על הילדים המיוחדים – לראות את הנשמה שבהם המבקשת את הקשר עם בוראה, וכמו כן לראות את הפגם שבהם כזמני, וכי במאמץ מתמיד ניתן לשפר את מצבם בצורה משמעותית – חלחל עם השנים לתודעת הציבור והפך לנחלת הכלל, כמו שעולה מדבריו של פרופסור פוירשטיין: "עד לשנת תש"מ (1980) הרעיונות שלי כבר התקבלו בכל מקום. היו לי אז כבר שלושה ספרים שהתפרסמו, והוזמנתי לעתים קרובות להרצות באוניברסיטאות. מוניתי כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל, ובמקביל המשכתי לפתח שיטות וגישות אימון חדשות המוכיחות שאפשר ליצור סינפסות (חיבורי תאי־עצב) חדשות בתוך המוח, חיבורים עצביים שלא היו קיימים קודם לכן, וכך לסייע לילדים אפילו במצבים הקשים ביותר. הרבה מכוח האמונה הזו, נבע בעקבות הקשר שלי עם הרבי, אותו ביקרתי לעתים קרובות".
"השם והכותרת של כל דבר מעידים על המהות והתוכן שלו", אומר הרב וולף. "כך זה בתורה וכך גם בעולם הגשמי. על הגישה הישנה והגרועה ביחס אל הילדים האלו נוכל ללמוד מכך שבמדינות ברית המועצות לשעבר נקראות הלקויות השונות בכינוי 'דפקטולוגיה'", מתאר הרב וולף, בעודו מציג קטע נוסף משיחה של הרבי המופיעה בספר, המתייחס לכינוי הנפוץ כיום בעולם: "ילדים מיוחדים".
בשיחה המדוברת, משנת תשמ"ח (1988), הרבי מסביר את מעלת ה"בירור" והתיקון של לשונות אומות העולם, על יסוד הלשון השגורה בדברי חז"ל "מנא הא מילתא דאמרי אינשי", דהיינו שגם מה "דאמרי אינשי" שורשו ומקורו בתורה ובלשון הקודש. בתוך דבריו ציין הרבי: "בשנים האחרונות מצינו גם אצל אומות העולם, שקוראים לילדים שמוגבלים ביכולתם כו', ילדים שחסר אצלם בהתפתחות הכוחות רחמנא ליצלן – "ילדים מיוחדים", שם המבטא מעלה יתרה. ואף שכינוי זה הוא, בפשטות, מפני הכבוד – מכל מקום הרי זה מורה גם על הכוחות המיוחדים שלהם למעליותא".
ככל שמתקרבים לימות המשיח ולגאולה העתידה, אמר הרבי, בה יתגלה בכל פרט במציאות ובעולם שורשו האמיתי כפי שהוא בתורה, גם שפתם של אומות העולם מתעלה ומזדככת, ואפילו בה ניתן למצוא את ההכרה בכך שילדים 'מיוחדים' אכן ניחנו בכוחות מיוחדים.
תפילתנו לרפואתם של כל הילדים המיוחדים ולהצלחת הוריהם ובני משפחתם בטיפול בהם ובחייהם בכלל, ושבמהרה נזכה לראות בהתגשמות דברי הצמח צדק בסיום מאמרו: "לעתיד לבוא יתוקנו הפגמים בשלימות, ניצוח המלחמה, ואז יהיו הם שמחים בחדוות השכינה ביתר שאת ויתר עז".
