בחול המועד פסח השתא, קיבלנו הזמנה לסעודה במשק של משפחת בולטון במושב מירון, בו הקימו מתחם של הכנסת אורחים עבור המבקרים בציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א – 'הכנסת אורחים בולטון'. במשק הגדול הוקם אוהל רחב ידיים, וכך דווקא בחג שהתקיים בתקופה של פילוג ומחלוקת בעם ישראל, הופתעתי לגלות בו מנעד ששיקף את כל חלקי העם: חסידי תולדות אהרן ושטריימל לראשם, אורחים גלויי ראש ועטורי קעקועים מיפו, ילדים במכנסיים קצרים ובנות בלבוש חרדי. דתיים ושאינם, חוזרים בתשובה וחרדים מדורי דורות, קשישים ותינוקות, תל אביביים ואנשי מאה שערים. פסיפס אנושי לא שגרתי ומפתיע במיוחד.
פסיפס נוסף ומרתק לא פחות שהתקבץ שם היה של בעלי חיים: תוכים, תרנגולות, עיזים, ארנבים, דגים, לטאה ענקית ואפילו נחש. בעלי החיים עוברים מיד ליד, מחובקים ורצויים כמעט כמו שאר האורחים.
מנגלים גדולים עבדו מהרגע שהגענו ועד שעזבנו, עליהם התחלף מגוון רחב של עופות ובשרים עבור עשרות האורחים שהוזמנו לסעודת חולו של מועד. בעל הבית, יוסף חיים בולטון, עמד מעל המנגל במשך שעות ארוכות בשלוות נפש ומאור פנים, במקביל לסלטים ותוספות שיצאו מהמטבח הגדול עבור הסועדים. ההמולה של האורחים היא השגרה במקום הזה שמארח אורחים רבים מדי שבת מזה כ-12 שנה.
הקב"ה סמך עלינו
יוסף חיים וברכה בולטון היו זוג צעיר שהתגורר בכפר חב"ד כשבנם בכורם מנחם מנדל נולד. האושר היה גדול. אלא שברכה, שהייתה מנוסה בעבודה עם תינוקות, הבחינה שהילד לא מתנועע כמו שאר הילדים. מנחם מנדל אובחן כסובל משיתוק מוחין. חלק מהרופאים סברו שהוא יחיה רק עד גיל 3, ושגם אם יחיה, לא יוכל ללכת או לדבר. "זה מבחן קשה בזוגיות ומבחן קשה באמונה", אומר יוסף חיים. "הלכנו עם זה עד הסוף. זה הילד שלנו. לא נטשנו בשום מערכה ונתנו לו הכל", מוסיפה ברכה. "אני חושבת שהצלחנו לתת לו", היא דומעת. ואכן מנחם מנדל, למרות המוגבלות הגדולה, למד ללכת ולדבר, למד בכיתה רגילה ואחריה בישיבה ומאוד אוהב עניינים של קדושה: תפילה, לימוד וארועים של קודש כהילולות של צדיקים והתכנסויות של מצווה. "עכשיו אנחנו מכינים אותו לחופה", הם משתפים.
"כשמנדול היה בן עשר, היו לו כבר שלושה אחים קטנים ובריאים", מספר יוסף חיים. "הרגשנו שסוף סוף הגענו למי מנוחות: הוא היה במסגרת שהתאימה לו והחיים נכנסו למסלול רגוע יותר". אלא שאז נולד לברכה ויוסף חיים הבן החמישי – שלמה דוד חי – והתברר שגם הוא סובל משיתוק מוחין. "קיבלנו את שלומק'ה בגלל שהקב"ה ראה שטיפלנו במנדול כל כך טוב, אז הוא החליט לתת לנו עוד אחד", מחייכת ברכה ושוב דומעת.
"כשהבנו שגם שלמה דוד הוא c.p. (שיתוק מוחין, ה"צ) היו לנו שתי אופציות", נזכר יוסף חיים. "לשקוע בדיכאון או להתחיל לגדל פירות".
מה הכוונה לגדל פירות?
"החיים הם כמו דינמו של אופניים: אם אתה מגלגל – יש לך אור. אם אתה עומד – האור נעדר. ככה זה גם בחיים: ה' הוריד לנו שני 'תיקים', והבנו שאם לא נדהר קדימה ונמלא את עצמנו באור – נשקע בחושך יותר ויותר. באחד הימים, כשעליתי לרבי שמעון להתפלל, דיברתי עם הקב"ה ושאלתי "מה אתה רוצה? מה אשמה אשתי ומה אשמים הילדים? למה שלחת לנו עוד אחד?". פתאום נזכרתי איך בטיולים השנתיים בנערותי תמיד אני הייתי זה שסוחב את מיכלי המים ואת תיק החובש. פעם אחד המדריכים אמר לי "מה אתה רוצה? אתה בחור חזק אז אתה צריך לסחוב". הבנתי שכשנשמה צריכה לרדת לעולם, ה' מחפש למי להוריד אותה. הוא ראה שמשפחת בולטון חזקים ומסוגלים לסחוב. מכיוון שעשינו עבודה טובה עם הילד הראשון הוא שלח גם את השני, כי הוא סומך עלינו שנמשיך לעשות עבודה טובה".
מירון
לפני כ-15 שנה הגיעו ברכה ויוסף חיים מכפר חב"ד למושב מירון וחיפשו לקנות משק במקום. עסקה שכמעט יצאה לפועל בוטלה בנסיבות מתסכלות והם לא הצליחו למצוא בית: "לא מצאנו בית, ובנוסף באותו זמן מנדול עבר ניתוח ברגליים ושלמה דוד שפך על עצמו כוס תה רותח ונכווה. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת וכבר החלטנו לעזוב".
לאחר ההחלטה, יוסף חיים עלה לציון הקדוש. "עליתי לרבי שמעון ואמרתי לו שאני ואשתי החלטנו לעזוב, ושאם הוא מגרש אותנו מכאן ככה, זה סימן שלא היינו בסדר. אמרתי שאנו מבקשים סליחה ומחילה ושלא יקפיד עלינו". רגע לפני שיצא מהציון, הוא הסתובב חזרה. "אמרתי לרבי שמעון שאם הוא עדיין רוצה אותנו פה, שיעשה את הניסים שלו".
לפני שעזב את המתחם, הוא נתקל ביהודי מהמושב שניסה לשוחח איתו. "אמרתי לו שהיום אני לא פנוי נפשית לשיחה, אז הוא אמר: אם אתה שומע על מישהו רציני שרוצה לקנות משק במירון – אני מחפש למכור".
המשק של אותו יהודי הוא המשק בו מתגוררת משפחת בולטון כיום. "היה לנו ברור שקיבלנו את הבית במתנה מרבי שמעון, וברור שאם אתה משאיל חדר למישהו אצלך בבית, היית רוצה שהוא יארח את האורחים שלך. זה התפקיד שלנו – לארח את האורחים של רבי שמעון".
מכניסי רחמים
כאמור, כששלמה דוד נולד, החליטו הזוג בולטון ששקיעה בצער ורחמים עצמיים אינה אופציה. "הבנו שאם לא נעלה על גל של עשיה למען רבי שמעון, אין לנו זכות קיום במושב שהרי לשם כך ניתן לנו המשק. כך גם מבחינת המצב המשפחתי, אנחנו אמנם משפחה מלוכדת, אבל ידענו שאם לא נתחיל בעשיה משמעותית למען הזולת, נהיה עסוקים ברחמים על עצמנו ואחד על השני. הקב"ה הוא אב הרחמן. אנחנו לא צריכים לרחם על אף אחד במקומו. צריך להתקדם כי החיים קצרים מדי".
השניים החליטו להקים מפעל משפחתי של חסד ושמו 'הכנסת אורחים בולטון'. למפעל החסד הזה יש כמה ענפים של עשיה ונתינה. הראשון הוא סיוע למשפחות שבהן יש ילדים מיוחדים: "כששלומק'ה נולד, נוכחתי לדעת שאין ארגונים שמטפלים באבות לילדים מיוחדים. אני מאמן ויועץ זוגי ומשפחתי במקצועי, ולכן הקמתי ארגון שנקרא 'האבות'. אנחנו עוזרים לאבות לילדים עם צרכים מיוחדים על ידי עריכת ערבים ושבתות לאבות בלבד, ייעוץ וליווי לאבות שצריכים עזרה ותמיכה". כמו כן הם מארגנים שבתונים לאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים וכך גם למשפחות שלמות. "יש הרבה משפחות שנשברות כשנופל בחלקן ילד מיוחד, ואנחנו מנסים לסייע. אנחנו מארחים פה משפחות כאלו שקשה להן לצאת מהבית או שהן מתביישות ללכת בתי מלון, פה אין מה להתבייש וההורים מרגישים הרבה יותר נוח להתנהל בחופשיות עם הילדים המיוחדים שלהם".
כשיש במתחם שבתות לאבות, ברכה נוסעת עם הילדים ויוסף חיים נשאר עם הקבוצה, וכאשר מגיעות אמהות הוא נוסע עם הילדים וברכה מארחת לבדה. "בשבת הקרובה מתקיימת כאן שבת לאמהות", מדגימה ברכה. "חברה רצתה להגיע לשבת, ואמרתי לה שלמזלה היא לא מוזמנת כי אין לה ילד מיוחד… אנחנו מאפשרים להן את כל המקום ואת האינטימיות שהקבוצה זקוקה לה, בלי מתחים מיותרים".
חלק נוסף של מיזם הכנסת האורחים הוא אירוח של בחורי ישיבות. יוסף חיים עובד עם נוער בסיכון והוא מודע לקשיים של בחורי הישיבות. "בין בחורי הישיבות של ימינו ישנם גם חבר'ה די פתוחים ונהנתנים" הוא מחייך, "הם לוקחים צימרים בצפון ומחפשים אטרקציות… לכן פתחנו את האפשרות שהם יבואו לכאן בשבתות, וכך אני יכול לפקוח עין עליהם וגם לסייע להם להשתתף בתפילות ולעשות את השבת כהלכתה".
החלק משמעותי בעשיה של הכנסת האורחים הוא כמובן סעודות השבת למתפללי ומבקרי הציון הקדוש. "אף פעם אי אפשר לדעת כמה יגיעו" הם אומרים. "המקום הזה הוא של רבי שמעון והוא מנהל אותו מתחילתו ועד סופו".
תמיד יש לכם אורחים. זה לא קשה לילדים?
"כמעט כל שבת יש אורחים", אומרת ברכה, "ודווקא בשבתות חורף שבהן אין הרבה אורחים הילדים מתלוננים על כך ומבקשים שנזמין אורחים במיוחד. אם יש אורחים שצריכים מקום ללון, הילדים מפנים מרצונם את החדרים עבורם. בשבתות עמוסות במיוחד אנשים ישנים פה מתחת לשולחנות…"
איך מתכוננים לכמות בלתי ידועה של אורחים?
"בשבת אחת הייתי פה לבד עם שתי הבנות ושני הקטנים", מבקש יוסף חיים להמחיש, "אשתי לא הייתה ושני הבנים הגדולים היו בישיבה. חבר הגיע אלי כדי להיות איתי בשבת. כשהוא נכנס ביום שישי למטבח וראה אותי מבשל 8 עופות הוא שאל: מה אתה מבשל כאלה כמויות? רק אני ואתה וארבעה ילדים אוכלים פה. אמרתי לו שלא ידאג. ישבנו לסעודת שבת, וכשהתחלנו לפנות את הדגים התחילו לזרום פנימה בחורים בזוגות ושלישיות. השולחן הלך והתארך עד שבסוף הסעודה לא נשאר פירור! החבר שלי צחק: למה לא הכנת יותר?".
ברכה היא קונדיטורית במקצועה. המאפים שהיא אופה מקמח כוסמין הפכו לשם דבר. "אני אחראית על המאפים ובעלי על הבישולים. האוכל שאנחנו מגישים לאורחים הוא ביתי לחלוטין ובהכשרים הכי מהודרים. בפסח השנה הוספנו ענפון נוסף להכנסת האורחים – אוכל בהכשרים מהודרים לחיילים ומילואימניקים שרוצים בכך".
ואפילו בהסתרה
בשבת שלאחר האסון הגדול במירון בו נספו 45 גברים וילדים, בעקבות הזעזוע והטראומה נסגרו כל הכנסות האורחים במושב. הכנסת אורחים בולטון הייתה היחידה שהמשיכה לארח. "רבי שמעון הכין אותנו מבעוד מועד להמוני האורחים שהגיעו באותה שבת". זמן קצר לפני האסון נכנס ליוסף חיים 'ג'וק', והוא החליט לבנות במתחם סככה ענקית. "כשהסככה הייתה מוכנה החלטתי שאם אני מגדיל את המתחם אז אני אקנה גם עוד מזרנים, בנוסף ל-300 מזרונים שכבר היו לי במתחם עבור האורחים שמבקשים לישון אצלנו". הוא הזמין 50 מזרנים. יום למחרת התקשרו אליו מישיבה מסוימת ושאלו אם הוא רוצה מזרנים כי הישיבה מחפשת למי למסור, ובאותו יום קרוב משפחה ביקש למסור לו עוד מזרנים, ולכולם הוא אמר כן. "חבר אמר לי: תבטל את ההזמנה של המזרנים שקנית, חבל על הכסף. אבל עניתי לו שאם רבי שמעון סידר זאת כך, אני לא מבטל. בליל שבת אחרי האסון לא היה פה מזרון אחד פנוי".
גם מבחינת האוכל לאותה שבת היו סיפורים דומים: "התורם של הדגים פתאום הגדיל את התרומה מ-4 ארגזים ל-6. דייג מטבריה התקשר ואמר שאבוא לקחת דגים. לפני האסון תרמו לי 40 ארגזי עופות נוספים, והתורם שמשלם עבור חלק מהירקות שלח משאית אבל היא נתקעה בדרך. הייתי לחוץ אז הוצאנו משאית מהשוק בנשר, אבל בסוף שתיהן הגיעו! אני מדבר על מעל 800 קילו רק של תפוחי אדמה! לא ידעתי מה לעשות ואמרתי לתורם שאולי חבל על הכסף, אבל הוא אמר שאם זה מה שרבי שמעון שלח אז יהיה בסדר".
כשהאסון התרחש ביום חמישי בלילה, אמר יוסף חיים לאמו שהגיעה כדי לבשל אצלו בל"ג בעומר שצריך להגדיל את כמויות האוכל לשבת. "כבר היה שלוש לפנות בוקר, אבל אמרתי לאמא ולצוות המטבח שיוציאו הכל מהמקררים ויבשלו הכל. בליל שבת אכלתי קצה של דג וכנף של עוף פשוט כי לא היה יותר מזה. הכל נגמר. כמויות האנשים שהגיעו אלינו היו בלתי נתפסות".
בזכות רבי שמעון
אם בגלל הקרבה לרבי שמעון בר יוחאי או בשל החסד הגדול של הכנסת האורחים, הניסים שמתגלגלים אצל ברכה ויוסף חיים מתחת ומעל לשולחנות של הכנסת האורחים הם רבים.
"בשנה שעברה הייתה פה משפחה – בעל ואישה יחד עם הוריה של האישה. הייתה להם בת שעוד לא השתדכה, וגם הדודה שלה, האחות הצעירה של האם, טרם השתדכה. אמרתי לאבא שיש סגולה ידועה והיא שיתחייבו בנדר לרבי שמעון שאם הבת והגיסה יהיו כלות עד לתאריך מסוים, הם יתרמו להכנסת האורחים סעודה בסכום גדול", מספר יוסף חיים. "הבעל שאל מה נחשב סכום גדול ועניתי לו: 5000 ₪. הוא אמר לי: יודע מה? בוא נעשה עסקה: אם גיסתי והבת שלי משתדכות עד סוכות, אני תורם 5000 ₪ עבור כל אחת! ומה היה? בתו השתדכה יומיים לפני סוכות וגיסתו כשבוע אחרי החג".
ברכה מספרת סיפור נוסף: "חברה שלנו התחתנה בגיל מבוגר ומאוד רצתה לזכות לילדים. לקראת ל"ג בעומר היא באה כדי להתברך מרבי שמעון והתנדבה לעזור לחמותי במטבח. היא עבדה קשה. ל"ג בעומר היה במוצ"ש, ובשבת ראיתי שהיא בוכה. מיד אמרתי לחמותי והיא ניגשה אליה ושאלה מה קרה. היא בכתה בפניה: באתי לרבי שמעון, לא כדי לעבוד במטבח! עכשיו אין לי כוח, אני גמורה ואיך אצטרף כך להילולא ולתפילות? חמותי אמרה לה: מה קרה לך? פה זה רבי שמעון! ובאמת, בסעודת שבת עשינו 'לחיים' ובירכנו אותה שבע"ה בזכות העזרה שלה בהכנסת האורחים של רבי שמעון היא תזכה בפרי בטן עד ל"ג בעומר הבא. שנה לאחר מכן, בערב ל"ג בעומר, חמותי הלכה לברית של הבן הבכור שלה. בל"ג בעומר הבא היא באה לעזור שוב במטבח ושנה לאחר מכן ילדה עוד בן".
יש לכם שני ילדים עם שיתוק מוחין ועוד ארבעה ילדים נוספים. מאיפה הכוח להחזיק מפעל חסד כל כך גדול ולהיות כל הזמן בנתינה?
"העולם אומר שה' לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", אומר יוסף חיים, "ואני אומר שצריך לגדל שיניים כדי שה' יתן לך אגוזים. הילדים שלנו בחסדי שמיים נרתמים באהבה גדולה למפעל שלנו. הם באמת אוהבים את זה. זה אחד היסודות האיתנים של הבית. אנחנו מחנכים אותם שיהודי בא לעולם כדי לתת. יהודי צריך לתת כמה שהוא חושב שהוא יכול לתת והרבה מעבר לכך. תמיד אני אומר לילדים שלי: כמה שאתה תתן – הקב"ה יתן לך יותר".
אבל היום יום גם ככה מאוד מאתגר…
"כשאתה עסוק באחרים ומתאמץ לעזור ולתת אז הקב"ה עוזר לך. הרבה פעמים שומעים, למשל, על חיילים שהיו פצועים קשה בשדה הקרב ובכל זאת מצאו כוחות ועזרו לחברים שלהם שנפצעו קשה יותר. איך אדם שפצוע קשה סוחב על גבו פצוע נוסף? ההיגיון אומר: תדאג לעצמך קודם, ממש כמו שמקבלים הוראות במטוס – לשים את המסיכה עליך לפני ששמים אותה על אחרים. אבל כשאתה דואג לאחיך, לבן של הקב"ה, אז השם עוזר לך והכאב נעלם. כשבן אדם עסוק בנתינה לאחרים ולא שקוע בקושי שלו, הקושי מפסיק להיות העיקר. אין אדם בעולם שלא קשה לו או לא רע לו לפעמים, אין אדם שהוא מאושר במיליון אחוז. כל אדם, גם העשיר ביותר, יש לו דאגות כאלה ואחרות או שהוא רוצה משהו שאין לו. כולם מתמודדים עם קושי כזה או אחר בחיים, השאלה היא מה עושים עם הקושי: האם נותנים לו להגביל אותך ולצמצם אותך, האם נותנים לו להוריד אותך או שמחפשים איך לעלות למעלה, איך למצות את החיים בעשיה לטובת הזולת ובזכות זה לחוות אושר אמיתי".
כפי שתיארתי בתחילת הכתבה, לזוג בולטון יש פינת חי במתחם ובה בעלי חיים רבים ומגוונים. מסתבר שפינת החי התחילה לצמוח בזמן הסגרים של מגיפת הקורונה, כאשר כל הילדים השתעממו בבית ובוודאי כשמדובר בילדים של חינוך מיוחד שבלעדי מסגרת יציבה הם חווים קשיים גדולים. "התחלנו בקטנה עם תרנגולות וראינו כי טוב אז הוספנו בכל פעם עוד בעל חיים וכיום אנחנו אימפריה", הם מחייכים.
אתם לא רוצים קצת שקט לפעמים?
"שקט יש בעולם הבא. החיים נועדו כדי לחיות אותם", קובע יוסף חיים. "רבי שמעון שם אותנו פה כי זה התפקיד והשליחות שלנו. הקב"ה לא פראייר, הוא דואג לכל אחד ברמה שאין כדוגמתה. כשאמא מכינה סנדוויצ'ים בבוקר לילדים, היא יודעת בדיוק מה להכין לכל אחד, מה הוא אוהב ומה הוא צריך לאכול. כך ה' הוריד נשמה לעולם עם תפקיד מסוים. הוא יודע מה היא תצטרך כדי לבצע אותו על הצד הטוב ביותר ונותן לה את כל הכלים כדי לעמוד במשא הזה. כלים מנטליים, שכליים ופיזיים. קחי אותי לדוגמה: ה' חנן אותי בתכונה שאני ישן ארבע שעות בלילה ולא צריך יותר. כנראה שהוא ידע שתהיה לי הרבה עבודה, אז ככה הוא יצר אותי וגם שידך אותי עם אישה שאוהבת אורחים ובעלי חיים. יש משפחות רבות שבהן אחד מבני הזוג אומר שהוא לא יכול להכניס אורחים כי אשתי / בעלי לא יכול /לא אוהב. אני לא שופט אף אחד, כנראה שיש להם תפקיד אחר בעולם. אצלנו זה הפך למרכז החיים".
"הילדים שלנו קיבלו את המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת להם", מוסיפה ברכה, "והיא יכולת הנתינה לכל אדם באשר הוא, מהיצור הכי קטן שנמצא בחצר ועד האורח שנראה אחרת, לקבל את השונה במאור פנים ובלי לשפוט. זה הרבה בזכות שני האחים המיוחדים שלהם, שלימדו את כולנו לגדול מבפנים, לקבל ולהכיל ולעזור עד כמה שאפשר. מבחינתנו, לתת זה לקבל, ואנחנו באמת חווים תחושת סיפוק גדולה כשאנחנו ממלאים את השליחות המיוחדת הזו".
