הפעם הראשונה שאלעד צדיקוב גילה את הקב"ה הייתה בפעילות המבצעית הראשונה שלו בלבנון, חודשים ספורים אחרי שסיים מסלול כלוחם בשייטת. הצוות שלו הוקפץ לפשיטה ימית בלבנון, כאשר התפקיד שלו היה בין השאר לסחוב ציוד מאוד כבד. "היה לילה עם גלים גבוהים בים, כשבפועל בקושי אני הצלחתי לעבור עם הכתפיים את גלי החוף, אבל עם הציוד שקשור אלי זה פשוט לא היה אפשרי. נזרקתי חזרה אל החוף מספר פעמים. אז הבנתי שאני נמצא במצב לא פשוט", הוא נזכר.
"זו הייתה פעם ראשונה בחיי שנדחקתי לקרן זווית, ואני מוצא את עצמי במצב שאני לא יודע מה לעשות", הוא משחזר את אותם רגעים מצמררים בשיחה עם 'קרוב אליך'. "ואז לראשונה פורץ בי משהו שלא ידעתי כמה הוא באמת פועל – מעין תפילה כזאת מעומקא דליבא להקב"ה שיסייע לי. הרגשתי שהתפילה נשמעת, ה' שומע תפילה. היה ברור לי שאני נכנס למים ומצליח לעבור את המשברים. ניסיתי לעבור עוד כמה גלים, שוב הרגשתי שאני נזרק על החוף, ופתאום משום מקום הרגשתי יד חזקה שתופסת ומושכת אותי. זה היה ורדי ז"ל, חבר שלי שלימים נפל בקרב מול התנזים בשכם. יחד צלחנו את משברי הים וחזרנו ליחידה להמשך פעילות מבצעית עמוסה. למרבה הצער, לא הצלחתי בשעתו לעצור להתבונן. אבל שם נוצר קשר עם הקב"ה, ובעצם ניטעה בתוכי התובנה שהוא נמצא כאן ומשגיח עליי".
הפעם הבאה שצדיקוב גילה את ההשגחה הפרטית במלוא הדרה הייתה אחרי השירות הצבאי, כשניצל את הכשרתו כצוללן והתחיל לעבוד כמדריך צלילה באזור המחיה של לווייתנים באוקיינוס השקט שליד הג'ונגלים בקולומביה. "זה מקום שאין אליו גישה בדרך כלל. צריך כמה טיסות ביניים עד שמגיעים לג'ונגלים, ומשם עוד שעתיים הפלגה בסירת מנוע", הוא מתאר את התלאות. "זה ממש חור – אין שם מכולת, אין שם כלום. התיידדתי עם המורה למתמטיקה של הכפר שם, שמסתבר שגם שימש המורה לחבלה של הגרילה המקומית. בין השאר, הייתי מדריך צלילה של קולומביאנים עשירים, שזו מילה נרדפת לאנשי המאפיה הקולומביאנית".
באוקיינוס השקט, גילה צדיקוב עוצמות שלא הכיר. "למחרת הגעתי לשם התחיל גשם שוטף שלא הפסיק עד היום האחרון שהייתי שם, במשך כמה שבועות. המשמעות היא שהנהר משנה את המסלול שלו כל הזמן, דברים שהם מאוד עוצמתיים. בכל קיץ מגיעים לווייתנים להמליט שם את הוולדות שלהם וזה מחזה מרהיב. עד כמה שהג'ונגל פראי עם קופים ונמרים, שיא הפראות זה עולם הים. הייתי צולל כל בוקר. מעבר לכך שהייתי מדריך צלילה, הייתי צריך גם להביא אוכל הביתה – אין שם מכולת לקנות אוכל, אז צריך לדוג. הייתי יורד לעומקים של 50 מטר, שם מסתובבים להקות של דגי טונה", הוא מסביר.
מבחינתו, היהלום שבכתר של כל היופי והעוצמה המקומית הוא הלוויתן. "הגמרא אומרת שמקור השם זה לוויית חן – כל היופי והפאר של הטבע. פעם ביומיים היינו רואים לווייתן קופץ. היינו שטים לאורכו עם הסירה וברגע שהוא היה מרים זנב ויורד לצלילה, היינו קופצים אחריו לצלול. זה אירוע מאוד מפחיד, כי אם הוא נותן פליק עם הזנב, אפשר להגיד שאתה נעלם כליל. אלה היו אירועים חזקים ומאוד עוצמתיים. הרגשתי ממש קרבת הבריאה, קרבת ה'. בנוסף, הצלחתי להרגיש את שירת הלווייתנים. היות וגלי הקול עוברים מתחת למים במהירות גבוהה פי ארבעה מאשר מחוץ למים, בכל רגע נתון שמורידים את הראש מתחת למים אפשר לשמוע את הלווייתנים, שזה דבר מאוד עוצמתי. קראתי בפירוש הביטוי של חז"ל "סוכת עורו של לוויתן", ששירת הלווייתנים מקורה בצלילי הבריאה, צלילי בראשית. זה ממש חלחל לנשמה". אבל עד שהוא תרגם את החוויות הרוחנית שלו הלכה למעשה, ארך עוד זמן.
פנימיות מתוך האופנה
אלעד צדיקוב כיום הוא בן 44, נשוי לעינת, אב לחמישה ילדים, קצין לוחם מילואים בשייטת 13 ומשנה לראש העיר הרצליה, כאמור. אלעד נולד בתל אביב, בגיל 9 עבר עם משפחתו לכפר שמריהו והתחנך בהרצליה. "גדלתי בבית מסורתי. אכלנו כשרות ברמה בסיסית, עשינו קידוש בערב שבת. כשהסבים ע"ה היו בחיים, הייתי הולך מדי פעם לבית כנסת, אבל לא יותר מזה. את היהדות גיליתי לעומק בגיל הרבה יותר בוגר", הוא מספר. אחרי שחזר בשלום מהג'ונגל בקולומביה, התגלגל לידיו ספר של הרב זמיר כהן, 'מסע אל האמת', "שתכליתו להוכיח לאדם כמוני שספר התורה לא היה יכול להיכתב על ידי אדם. כל המהלכים האלה הבשילו ביחד למועד אחד פחות או יותר, והם התחילו לגרום לי לחקור". כך החל צדיקוב מסע של התחזקות שארך שש שנים.
זמן קצר לאחר שחזר לארץ התחיל צדיקוב ללמוד לתואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה. במקביל עבד בקבוצת סקאל. "התחלתי שם כסוכן מכירות, התקדמתי לתפקיד מנהל מותג, ותוך כשנה וחצי התמנתי למנכ"ל. חייתי את חיי העולם הזה בכל הכוח", הוא מתאר. "הייתי מצטיין שיווק באירופה לשנת 2006. הייתי טס לקנריים, לצרפת, לטורקיה, ללונדון, תערוכות, ספקים, לקוחות. העסקתי מעל 400 עובדים. היו לי מעל 100 לקוחות סיטונאיים. הייתי בעומס מאוד גדול של עולם העסקים. חייתי את חיי הלילה של תל אביב בעצימות גבוהה, אבל הרגשתי בתוכי כמה הכל ריקני. יש מקצועות בהם מתעסקים בחיצוניות של העולם, כמו אופנה, כמו ספָּרות. למי שעוסק בהם, יש דלת פתוחה לחפש את הפנימיות".
בעיצומו של עומס עבודה אדיר ותערוכות גדולות בגני התערוכה, פרצה מלחמת לבנון השנייה. "פתאום מצאתי את עצמי בלבנון. ואז שוב, תוך רגע, חיי שוב התהפכו וחזרתי הביתה. הבנתי שהגיע הזמן למצות את התהליך שאני עובר, ולהתחיל לדחוף אותו קדימה. סיימתי את העבודה ונסעתי לטיול במזרח, ושם התחלתי לשמור שבת".
דווקא במזרח?
"כן, במזרח יש כוח מאוד מאוד חזק. בהודו יש הוויה רוחנית חזקה. לכן הרבה ישראלים שמגיעים לשם מתחילים לחפש את האשראמים, את הויפאסנות, ושאר מרעין בישין. גם אדם מאוד חומרני – כשהוא מגיע לנכוח בהודו כמה חודשים, לא יכול להתעלם מהמציאות הרוחנית שקיימת. הודו זה מקום עוצמתי, וההימלאיה זה מקום יפיפה ומדהים. זאת תת יבשת עצומה שפשוט מופשטת לחלוטין מחומר. מי שמחפש את עצמו, יכול לחפש את עצמו שם הרבה. אני שהגעתי כבר חצי מבושל, ראיתי שהכתובת שלי היא כתובת יהודית, שם התחלתי להתחבר לבתי חב"ד ולבתים היהודיים, התחלתי להניח תפילין ולשמור שבת".
בפעם הבאה שצדיקוב חזר ארצה, הוא כבר הגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות מן המניין. "המשכתי את עולם העשייה העסקי, ולאט לאט הבנתי שאני רוצה להיות בשטח הציבורי". הוא בחר להתחיל ברמה המקומית של הרצליה. "בבחירות המונציפאליות שהתקיימו לפני עשר שנים, הבנו שלמעשה יש פה דור שלם של בעלי תשובה בעיר שצריך לקבל שירות. היו פה נציגים שחשבנו שהם לא עושים את העבודה נאמנה. צריכים הרבה יותר. ניסינו להתחבר איתם וזה לא צלח, אז הקמנו רשימה שקראנו לה גשר. רצנו לבחירות המקומיות, נכנסנו למועצה, ומאז מזה עשור אני מכהן כחבר מועצת העיר".
יש כל כך הרבה בעלי תשובה בהרצליה שזה ענה להם על הצורך?
"הרצליה מוצגת כעיר מאוד חילונית, אבל היום עוד יותר מפעם יש בה המון מתחזקים. יש היום בהרצליה שמונה כוללים, שני תלמודי תורה, כמובן ישיבה, והמון מתחזקים. הרצליה פיתוח, שנחשבת חזקה ביותר מבחינה כלכלית – מחצית מתושביה הם שומרי שבת. תרמה לכך גם העלייה הצרפתית וגם המון חבר'ה צעירים שמתחזקים. הרצליה בנויה שכונות-שכונות, ולכל שכונה האופי שלה. לצד השכונות החילוניות יש גם ציבור מסורתי גדול מאוד".
שופר למסורתיים
בתפקידו כמשנה לראש העיר, וגם קודם לכן כחבר מועצת העיר, עמל צדיקוב לקדם את האינטרסים של הציבור הדתי ובעלי התשובה, אבל לא רק. "ב"ה זכינו להקים מחלקה לתרבות יהודית שלא הייתה קיימת, להביא תקציבים לכוללים ולסלי מזון לנזקקים, וגם בעצם לייצר עמדות ששומרות על היהדות ברמה הציבורית ככל יכולתנו", הוא מציין בסיפוק. "אחד התחומים המשמעותיים ביותר שהלכתי לכיוונם, הוא המערכה שמתרחשת במערכת החינוך. אנחנו באים כדי להוות קול שופר להורים המסורתיים שמחוברים ליהדות. יש המון כאלה, אבל קולם נאלם. הם חוששים להביע אותו, ואז הם פונים אלינו ואנחנו עושים את העבודה. לאט לאט זה זוקף את קומתם של ההורים ומאפשר להם לבוא ולהצביע על הקשיים". לשם כך הקים צדיקוב לפני שנה את פורום 'הורים למען מסורת'. "העניין שלו היה לתת להורים המסורתיים בישראל קו והתוויה איך הם צריכים להשמיע את קולם".
לפני חצי שנה, ראש העיר הרצליה משה פדלון השעה את צדיקוב למשך מספר חודשים, בגלל שתקף את התנהלות המערכת החינוכית בנושא קלות החלפת המגדר בקרב ילדים קטנים. "תקפנו את הנקודה, שבעצם מאפשרים עניין רגיש וחסר תקדים שלושה ימים לפני החופש הגדול, בלי שהיה שיח מקדים עם ההורים, כשהמנהלת מתנגדת לכל זה, כשאין שום דיון מינהלי או פדגוגי ולא עם נבחרי ציבור. הדבר הזה קרה בריצת אמוק של מי שהיה מעוניין בכך, כדי לייצר קפיצת דרך. כבר בשנת הלימודים הקודמת הם רצו לסמן לעצמם וי. היתה לנו תמיכה חזקה מההורים, רק שהם פחדו מאוד להביע את עמדתם. צריך להבין שמי שמתבטא בדברים האלה מאוד חושש. אחרי זה היה לנו עוד אירוע בנושא הכנסת אלמנטים של חגים נוצריים לגני ילדים".
איך מצליחים להילחם בכל התופעות הקשות האלה?
"בדרך כלל אין דבר מחטא כמו אור השמש. כשאתה מצביע על בעיה וקורא לתקשורת, זה כבר עושה את העבודה ונעצר. נכון שיש מי שממשיכים לתקוף אותי ולקרוא לי 'חשוך', אבל באמת זה יוצר דיון פנימי עמוק. עובדה שמנהלים חוששים לחזור על זה פעם נוספת. גם החג הנוצרי האלוואין בהתחלה היה נמצא בכל פינה בתוך בתי הספר. אנחנו הוצאנו את ההאלוואין מבתי הספר, מתוך כך שתקפנו את בית ספר 'נבון', וכך זה יצא באופן חוקי מבתי הספר. היום לא תראה האלוואין באופן חוקי בבתי הספר בישראל, בזכות העבודה שעשינו. נלחמנו גם בבית ספר 'אילנות' בהרצליה, שחגג את בנות מצווה של כיתה ו' עם תערוכה שכוללת אלמנטים של נצרות, וכך היה גם עם חטיבת הביניים 'יד גיורא' שציינה את 'חנוכריסמיס', אירוע של פסח ופסחא, כמו גם מהלכים נוספים שתכליתם לטשטש את הזהות היהודית".
בעלי תשובה כגורם מחבר
היתרון הגדול מבחינתו של צדיקוב לעומת נציגי מועצה דתיים בשאר הארץ, הוא היותו בעל תשובה שגדל במערכת החינוך הממלכתית. "צריך להבין שיש היום בישראל 400,000 בעלי תשובה. רובם בוגרי החינוך הממלכתי ובוגרי צה"ל, וחלקם הלא מבוטל בוגרי אקדמיה. אנחנו באים עם הישראליות. התפקיד שלנו והמטרה שלנו זה בעצם להיות הגורם המחבר, מתוך היותנו מכירים גם את הישראליות על בוריה – את המערכת שלה ואת המקומות ואת התהליכים שקורים בה, וגם את עולם התורה שהוסתר מאיתנו על ידי מערכת החינוך, ולחבר ביניהם. חייבים לייצר בעצמנו זקיפות קומה, להבין שיש לנו שליחות. לא רק חזרנו בתשובה לעצמנו, אלא אנחנו חייבים להיות מחוברים למטרה הגדולה – למדינת ישראל ולעם ישראל. להיות פקוחי עיניים ולהיות אנשים בעלי יזמות ובעלי רצון להשפיע".
בסוף, החילוניות שאתה גדלת בה לפני עשרות שנים שונה בתכלית מהחילוניות שיש היום. אתה כבר לא נלחם נגד בורות, אלא נגד משהו יותר חזק.
"זה דווקא סוד ההצלחה שלנו בעת הזאת", הוא מפריך את הטענה. "כל זמן שהיתה רק בורות, אנשים היו יכולים להיות לכאורה 'נאורים' ולדלג על החלקים הרוחניים וההיסטוריים שלהם, כדי להיתפס לכאורה כאנשים שמספיק מיושבים בדעתם. אבל היום כשמבינים שלא רק שאין שום לחלוחית יהדות, אלא במקום זה מזינים אותם בתוכן עקום שכזה, הרבה הורים, גם אם הם לא מגדירים את עצמם הכי מסורתיים, מקיאים את זה החוצה", הוא קובע נחרצות.
צדיקוב מרחיב כי תהליך חדירת הפרוגרס מגיע בכמה רבדים: גם הנושא של תפיסת המשפחה, גם בנושא של חגי ישראל, ולהבדיל, לימודי דתות אחרות. "היום בכל חטיבות הביניים בבתי הספר בישראל, לימודי היסטוריה הפכו להיות לימודי הברית החדשה. תלמיד בכיתה ז'-ט' משכיל בברית החדשה פי כמה וכמה מאשר בספר התנ"ך שלנו. בתקופת הקורונה, הורים נחשפו למה שהילדים שלהם לומדים בבית בזום. אחד מבתי הספר בנהריה לוקח כל יום רביעי את הילדים בחטיבת הביניים ללמוד בכנסייה, וזה הוסתר מההורים. חשפנו את זה שיש בתי ספר שמחלקים תנ"ך עטוף במחברת לבנה ריקה, בה כל אחד כותב את התורה לעצמו. יש המון תהליכים כאלה שהורים כיום מקיאים החוצה ומבינים שזה אסון.
"צריך להיות מאוד חזק כדי להיות נוכח ואיתן מול זה", מבהיר צדיקוב. "הורים רבים חושבים שהמטען שהם קיבלו, זה גם המטען שהילדים שלהם מקבלים. אבל זה לא נכון. הילדים האלה לא מקבלים שום מטען בכלל. הם לא מכירים שום דבר מתורת ישראל. בהמון בתי ספר יש מקצוע שמשלב אזרחות, תורה, היסטוריה וציונות ביחד. למחנך או למחנכת יש שיעור פעם בשבוע, והם בוחרים כל פעם איזה קטע. פעם זו מגילת העצמאות, פעם על פגישת יעקב ורחל בבאר, פעם אחרת על העלייה השנייה. יוצא שאין שום אחיזה בכלום, הם לא רואים תורה אפילו פעם אחת בימי חייהם. תפגוש ילדים בגילאים צעירים ותשאל אותם מי הם אברהם, יצחק ויעקב – הם לא יודעים להגיד מי אלה. ההורים צריכים פשוט להתעורר".
אחת מנקודות התורפה שחשף צדיקוב שמכניסות את התכנים הפרוגרסיביים למערכת החינוך, הן העמותות החינוכיות שפועלות בתוך בתי הספר. "הבעיה הגדולה של מחסור בצוותי הוראה בישראל בא לידי פתרון בכך שבעצם נותנים היום תקציב למנהלי מוסדות חינוך לצורך תוכן של עמותות מבחוץ. בקיץ האחרון הגדילו את מגוון העמותות וכעת הן כוללות גם עמותות שמתעסקות בתוכן יהודי כמו שאנחנו מבינים אותו. אבל בלי דרישה וביקוש מהשטח, מההורים, ובסופו של דבר מהמנהלים – זה לא ייכנס, ובינתיים כל הזמן נכנסים דברים אחרים. לכן יש צורך אדיר שהורים ידרשו ממנהל המוסד שלהם שיביאו תוכן יהודי אותנטי. חלק מהבעיה של מערכת החינוך הוא שהיא לא מצליחה לשמר בתוכה סגל הוראה איכותי יציב, ואז צורכים מבחוץ".
תשובה מבית
הדור הראשון של בעלי התשובה בישראל עברו לעולם החרדי. לעומתם, צדיקוב מוביל מהלך מתבקש של זקיפות קומה של בעלי תשובה שאומרים: אנחנו לא בדיוק חרדים, אנחנו לא דתיים לאומיים. אנחנו בעלי תשובה. "הגל הראשון של בעלי התשובה היה בשנות ה-70, לאחר מלחמת יום כיפור ותקופת הרב אורי זוהר זצ"ל. אדם שחזר אז בתשובה עזב את כל עולמו, ולמעשה הלך להסתגר בד' אמות של תורה – במאה שערים או באזורים דומים לכך. בדור לאחר מכן הפנימו את תוצאות המהלך והבינו שהוא לא בהכרח בריא. בעלי תשובה צריכים להישאר קודם כל מחוברים לעצמם וגם למקצוע שרכשו ולפרנסה שהם מביאים. הם לא צריכים לעבור למקום אחר. הם יכולים להישאר במקום שלהם, להכות בו שורש וגם לגדל תורה בכל אתר ואתר. זאת ההכוונה שאני קיבלתי כשחזרתי בתשובה לפני קרוב ל-20 שנה".
כיום, מציין צדיקוב, אנחנו נמצאים בפעימה השלישית של תנועה התשובה, שמתרחשת בעקבות הפרוגרס. "אנשים מתחזקים ומבינים שהם רוצים את הזהות היהודית, ואז הרצון בזהות היהודית גורם להם לאט לאט להתחבר לבתי כנסת, להדלקת נרות ולתפילין ולשמירת מצוות בכלל. לדבריו, תרמה לכך העלייה הצרפתית שהובילה כבוד גדול לתורת ישראל, כולל שמירת שבת, אבל בלי שיוך סוציולוגי – לעולם החרדי או לעולם הדתי, אלא פשוט לחיות חיים יהודיים, כל אחד לפי כוחו. הדבר הזה השפיע מאוד, וזו חזותו של גל התשובה הנוכחי. יש פה בעצם התלכדות של החברה בישראל לעבר המנעד שנקרא 'מתחזקים', מסורתיים וצפונה. זה גוש שכעת נבנה, הולך ומתחזק.
"הציבור המתחזק, על אף שהוא יכול עכשיו לגור בעיר חרדית, על אף שהוא לבוש בבגדים חרדים, משייך את עצמו לחברה החרדית, הרבנים שלו יהיו רבנים חרדים, והילדים שלו יהיו בתלמודי תורה חרדים – אבל הוא עצמו מגיע מתוך צה"ל, מתוך החברה הישראלית. יש לו איזשהו מטען שהוא מאוד משמעותי והוא יכול להביא אותו לעם ישראל", הוא מאבחן. "עד היום, כל אחד מבעלי התשובה תפס את עצמו או כפרט, או כפרט בתוך קהילה. אבל בראיית מאקרו, אנחנו מהווים היום למעלה מ-400,000 איש בישראל – שליש מהעולם החרדי. ואם אני מצרף גם את הדור השני לבעלי תשובה שהם בעלי DNA דומה מאוד, אז אנחנו בעצם מבינים שיש כאן חברה שהיא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר על הרצף, ויש לה גם תפקיד. התפקיד הזה הוא בעצם להוות בעצם את הכוח שמגיע מתוך המעמד הישראלי, ובעצם מחבר את קומת התורה לעם ישראל ומדינת ישראל".
לשיטתו, הדבר הזה יוכל לקרות אך ורק אם בעלי התשובה יתחילו להפנים את הנקודה שיש להם תפקיד ברמת המאקרו, והם צריכים לחשוב באופן רחב יותר – לא באופן מצומצם רק על עצמם, על פרנסתם ועל מקום לימודם ועל ילדיהם. "הבייסיק הזה הוא הכרחי, יש צורך להחיל את נקודת האחריות היהודית על כלל עם ישראל. זאת הסיבה שלפני חמש-שש שנים הקמנו פורום שנקרא 'פורום אחריות יהודית' המכיל בתוכו בעלי תשובה, בשיתוף פעולה עם ציבור דתי לאומי חזק. יחד אנחנו מתמקדים על ה-90% המשותפים ופועלים כדי שעם ישראל יחזק את הזהות היהודית שלו".
מבחינת צדיקוב, אפשר לגייס את היתרון של בעלי התשובה בסוגיא הבוערת של המאבק על הרפורמה המשפטית. "אנחנו צריכים להיות הגשר", הוא מבקש. "צריכים לייצר בפועל תוכניות אופרטיביות, בשטח, בפרקטיקה. זה האתגר הגדול – איך לייצר מפה מהלכים. עד היום, המחאה מתוקצבת בין 5 ל-10 מיליון שקלים לשבוע. זה סדר גודל של בין 50 ל-100 מיליון שקל עד היום. אנחנו יודעים את מקור הכספים האלה שרובם הגדול מגיע מחו"ל, והם מעוניינים בכל המהומה הזאת בישראל. זה שם אותנו בעמדה יותר נחושה. אבל יחד עם הנחישות הזאת, להוביל תהליכים ורפורמה, אנחנו צריכים לזכור כל הזמן להיות רגישים ולשים לב שאנחנו לא מייצרים שבר אל-חזור בתוך החברה הישראלית. זאת האחריות שלנו".
