תפילת קש, מילת אור
האם אני שותה כדי לשמוע או שותה כדי לדבר? ייתכן שאני שותה, ואני מתחיל לשמוע דברים שלא שמעתי לפני כן. כשבן אדם הוא שתוי טוב, הוא יכול לשמוע בתוך השכרות שלו דברים שיכולים להיות הכי בנאליים בעולם, אבל הפעם הזאת כשהוא שומע אותם הם עושים עליו רושם גדול, ואילו כשהוא מפוכח, אותו משפט בעצמו לא יעשה עליו שום רושם, מפני שאותו רגע היה רגע של שמיעה.
יש דברים כאלה, עם כל ההבדל הראוי, כשבן אדם מתפלל. אם אדם מתפלל במצב כזה, לפעמים קורה בזמן התפילה כעין מה שהיה קורה לכהן הגדול באורים ותומים, שפתאום האותיות מאירות לו. כך יכול להיות שאני מתפלל את אותה תפילה אלפי פעמים, ופתאום זו הפעם הראשונה בחיים שאני שומע אותה. פתאום המילים האלה מאירות, וההארה הזאת היא באמת מה שנוצר לבן אדם. לפעמים זה עניין של משפט, שנהיה איזה אור, והאור הזה עושה רושם.
זו אחת הסיבות למה מתפללים בכל יום, ולפעמים יש לזה טעם לא כמו ארוחת בוקר שאוכלים כל יום אלא כמו קש. אבל אחד הדברים הוא שבתוך כל הקש הזה יכול להיות רגע של פתיחת עיניים ואוזניים, וזה בצד מסוים מכפר על כל הקש שאכלתי. לפעמים מילה אחת יכולה להיות שווה את כל העולם הבא. דבר אחד קטן יכול להיות עולם שלם שנפתח. בשביל זה היה שווה לשאת את כל השנים האלה שאני לעסתי את כל המילים הללו.
(שיחה ביום י"ז אדר תשס"ו)
מגילת המסכות
אנחנו נמצאים כעת בפתח של מגילת אסתר. מגילת אסתר – כמו שכתוב בספרים, וכמו שניכר בתוך העניין – היא סוג של מגילת הסתר. התמצית שלה היא הסתר פנים. לאמיתו של דבר, הסתר הפנים הזה הוא כפול ומכופל, ובמובן מסוים אפשר לומר שבתוך המגילה יש כבר מסכות. אף פעם לא נזכרות המסכות בשם שלהן, אבל המסכות נמצאות שם בכל עניינו של המאורע.
כמובן, אסתר היא השחקנית הראשית, והיא מתחפשת עד הסוף. רק בקטע האחרון של המגילה היא מורידה מעליה את המסווה והיא מגלה מי היא. יש לנו המן, שהמן הוא בעצם גם כן מסווה. חז"ל אומרים שהמן היה פעם בלן, סַפָּר באיזה כפר קטן. ועכשיו הוא מופיע בתור אחד מראשי הממלכה הגדולים.
אבל האמת היא שהמסכה הגדולה ביותר היא המסיכה של הקב"ה. הקב"ה עושה מה שקוראים לו: "ואנוכי הסתר אסתיר פני". הקב"ה לובש מסכה, והוא לובש מסכה שהיא מסכה של זעם. זה נראה שעוד כך וכך בתאריך קבוע בזמן קבוע כולם יודעים מתי זה יהיה, עמ"י הולך לכלות. ושום דבר לא נראה באופק. יש מסכה כזו של אימה חשכה, באמת אימה חשכה גדולה. זוהי מסכה שלובש הקב"ה. אבל זוהי מסכה. כי בסוף ההצגה הקב"ה גם כן מוציא את המסכה ומתחת למסכה הוא מחייך.
(שיחה לפני קריאת מגילה, פורים תשע"א)
להחליט על עצמנו
כאשר לאדם ישנה תשוקה והזדהות פנימית עם דבר — יכולות להיות לו עליות וירידות, אבל מצד עצמו הוא ימשיך לרוץ עם זה הלאה והלאה, ככל שיוכל. ואילו כאן יש עם שלם שזקוק כל הזמן לתמיכה, להנעה ולהזזה. ובאמת, כוח האינרציה מושך קדימה עוד דור וחצי, אבל אחר כך הוא נמוג והולך. ההתמוססות נמשכת ואף מחריפה, מימות משה ועד ימיו של ירמיהו. מבחינה היסטורית, לכל אורך התקופה הזו נראה שלציבור היהודי לא ממש אכפת. השאלה היא לא כמה רשעים וכמה צדיקים יש, בזה תמיד תהיה חלוקה עם התפלגות נורמלית של ממוצעים; השאלה היא האם ישנם אנשים שיוצרים, שיוזמים, שמובילים. לאורך כל התקופה הזאת הרושם הוא שאנשים הם רק מהויות פסיביות, ורק פה ושם אנחנו מוצאים יחידים אקטיביים — אנשים שפועלים מכוח דחיפה עצמית.
ספר מלכים מלא ברשימות של מלכים שלפי תפיסתנו ההיסטורית הן מפתיעות; על כל מלך, אחרי שמו ושם אימו, נאמר: ״ויעש הרע בעיני ה׳״, או ״ויעש הטוב בעיני ה׳״ — וחוזר חלילה. השאלה שמתעוררת באופן מיידי היא, מה היה עם כל הקהל הקדוש? מה עשו כל שאר האנשים? למלך עוזיהו, על־פי הכתוב בספר דברי הימים היה צבא שמנה כשלוש מאות אלף חיילים. מה כולם חשבו? מלכו על עם ישראל מלכים כמו מנשה הרשע מצד אחד, או כמו חזקיהו שראוי להיות המשיח מצד שני – לקהל הגדול לא אכפת לא מזה ולא מזה. למה שום דבר לא קורה? מפני שכל האנשים הם בבחינת פּעוּלים ולא בבחינת פועלים, הם כולם בבחינת נדחפים ולא דוחפים. כך היה עד ימיו של ירמיהו, תקופתו היא הקצה האחרון של התופעה.
רק בתחילת ימי בית שני, החל מימי עזרא ונחמיה, ניתן להבחין בשינוי, בהתחלה חדשה. על אף שיש נביאים, יש מנהיגים פוליטיים, ויש עוד אנשים שעושים ואכפת להם — כעת יש לראשונה ציבור יהודי שבעצם לא תלוי באף אחד מהם. באמנה המופיעה בספר נחמיה (פרק י), בולטת עובדת היותה כתובה בלשון רבים. לכל אורכה מופיע המוטיב החוזר — ׳קיבלנו על עצמנו׳. אין אדם אחד שעליו בנויה האמנה והוא המכתיב אותה, יש שם חתימות של הרבה אנשים; סוף־סוף הציבור היהודי מחליט על גורלו ועושה דברים מיוזמתו.
בתקופת הזמן הזו נוצר למעשה מהפך מהותי במבנהו של עם ישראל. ״קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם״ (אסתר ט, כז), זהו מבנה אחר לגמרי מאשר החלטה או קבלה של אדם אחד. בזמן גזירות המן היהודים מחליטים מעצמם על עצמם: הציבור היהודי ימות ולא ישתמד; ימות ולא ייטמע בגויים. בניגוד לכפיה ולדחיפה מלמעלה על עם ישראל לקיים את התורה בתקופת המדבר, ובניגוד לפאסיביות שליוותה את העם מימות משה רבנו — כאן האנשים מתחילים להיות בלתי תלויים.
(חיי עולם, פרשת דברים)
לראות את היבשה מהים
שמעתי את זה בדרשה לפני חמישים שנה, אבל אני זוכר את המקום. היה דרוש על הפסוק הזה, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", מה הרבותא בזה שהלכו ביבשה? האמת היא שגם זה שאנו הולכים ביבשה זה פלא, אבל לא שמים לב לזה. כשאני הולך בתוך הים, אזי בגלל הזווית החדשה של הראיה אני רואה דברים אחרת. אני ראיתי את הדברים האלה כל החיים שלי, אבל כעת בגלל הזווית הזאת של הראיה אני רואה דברים אחרת, ואני מבין מה זה ללכת ביבשה. יש דברים שאדם יכול לראות כל החיים שלו, ואם הוא היה רואה אותם בזווית שונה זה היה נראה אחרת.
אחד האופנים שאדם רואה את הדברים בצורה אחרת זה כשהוא שותה קצת. אם אתם מסתכלים לפעמים, כשמישהו שיכור כדבעי למהוי, אז הוא מנסה לשים את היד על האף, או שבן אדם מנסה להוכיח שהוא יכול ללכת ישר, זה דבר שאני לא עושה במשך החיים הרגילים שלי.
בשביל כל הדברים הללו – לפתוח את העיניים, לפתוח את האוזניים, ולפעמים לפתוח את הלב – בשביל הדברים האלה אני צריך לעשות הכנה לזה. אני יכול לעשות את זה בפורים לבד, להיכנס למיטה ולא להזיק את הרבים. אבל מה שאדם יכול לעשות עם פורים הוא הרבה יותר. בפורים יש לי כלי, אני לא צריך להשתמש בו הרבה פעמים, אבל אני צריך לדעת איך להשתמש בו.
בתוך בקבוק של וודקה אין חכמה ואין תורה ואין שירה, אבל אם אני שותה את זה כדבעי אני יכול לעשות עם זה דברים כמו שצריך. אז היו דברים שאנשים כתבו שהם פתרו איזו בעיה מתמטית בחלום. אז יכול להיות שהייתה איזו בעיה שהייתה לפלוני בראש, בעיה שהוא לא הצליח לפתור. ואם הוא שתה משהו והוא קצת שיכור אז הוא חושב: אולי אפשר לעשות את המשוואה במקום מלמעלה למטה, מצד לצד, ואפשר לעשות את זה כך. אם אני משתמש בכלי הזה למטרות טובות, אז זה טוב. ואם לא – אז חבל על המשקה, וחבל על הזמן, וחבל על הבן אדם.
(שיחה ביום י"ז אדר תשס"ו)
