והנה קודם החורבן בית ראשון, שהיו נשמות גבוהות, היו יכולים להגיע ל"ואהבת" על ידי התבוננות בלבד, שמע ישראל, ואהבת; אבל אחר החורבן, אינו יכול להגיע ל"ואהבת" אלא על ידי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא קבלת עול מלכות שמיים. כי כדי להגיע עכשיו לבחינת 'ואהבת', צריך להיות על ידי קבלת עול מלכות שמים. שזהו ענין: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהצריכו לומר קודם 'ואהבת'. והיינו ענין לאכפיא סטרא אחרא. דהיינו: ״בטל רצונך" ביטול הרצון גשמי, הוא בחינת עבודה וקבלת עול מלכותו יתברך. היינו כפשוטו: לעשות הפך מה שהלב חומד, הן בבחינת 'סור מרע' הן בבחינת ו'עשה טוב'. ב'סור מרע' הוא: "קדש את עצמך במותר לך". והוא בחינת נדר, ו״איש כי ידור נדר לה'״, ״נדרים סייג לפרישות״ , מביא לידי קדושה, הוא בחינת אהבה רבה בכל לבבך. ופעמים נאמר: ״נקיות מביא לידי פרישות״. והיינו, שקודם החורבן השיגו בחינת נדר…אבל כהיום אנו אומרים: ׳בלא נדר׳ [ליקוטי תורה דברים, ד"ה שמע ישראל, יא, ע"א].

נשמות גבוהות

נשמה גבוהה היא נשמה שיש לה רגישות לקדושה. רגישות לקדושה אינה קשורה ותלויה במעלות אחרות שיש בעולם; אין לה מתאם לדרגת האינטליגנציה שיש באדם, וגם אין לה מתאם לכל רגישות אחרת שיש לאדם. יכול להיות שלאדם יש נשמה גבוהה, והוא איש לא אינטלקטואלי ובקושי יכול ללמוד תורה, ואילו לאדם אחר יש נשמה נמוכה, אבל יש לו ראש יוצא מן הכלל ויש לו כוח רצון גדול מאוד, והוא נהיה גדול הלמדנים, אבל למרות שהוא יכול להיות אדם גדול, עדיין יש לו נשמה נמוכה.

אני יכול לדרג אדם בכל מיני מדרגות, בהתאם לתפיסה שבה אני תופס את העולם. אני יכול ,למשל, לדרג את העולם לפי מידת המוזיקליות של בני האדם, ואז יכול להיות אדם שהוא יפה ונבון, חכם ומוכשר, אך מבחינה מוזיקלית הוא אידיוט גמור. ולעומתו, עומד אדם אחר שאין לו שום כישור אינטלקטואלי, אבל הוא אדם מוזיקלי, ולכן בדירוג שדרגתי יש אחד שהוא בדרגה גבוהה יותר מהשני. תפיסת העולם שלי משפיעה על הדירוג שאני יוצר. קראתי פעם ביוגרפיה על איש מוזר שבשבילו העולם התחלק חלוקה ברורה מאוד: למתמטיקאים – שהם בני אדם, ולאלה שאינם מתמטיקאים – שהם מיני חיות. כל מי שלא מתמטיקאי הוא מין יצור חי אבל אין לו נשמה; ואלה שיש להם נשמה הם אלה שמבינים במתמטיקה.

בזמן בית ראשון היו אנשים עם נשמות גבוהות; זה לא אומר שהאנשים הללו היו צדיקים, אבל היה להם הפוטנציאל להיות צדיקים, מפני שהיה להם כישרון: מיד כשהיו מכירים באחדות ה' – היו מגיעים לאהבת ה'. הפעולה של ההתבוננות המופשטת פעלה אצלם תיכף ומיד על הרגש. אחרי החורבן הוסיפו החכמים את המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין "שמע ישראל" ל"ואהבת את ה' אלקיך", מפני שבלי דרגת הביניים הזו אי אפשר לעבור מאחדות ה' לאהבת ה'. בעולם של אחרי החורבן היה צריך גשר שמאפשר מעבר מהשלב של ההשגה לשלב של האמוציה. בקריאת שמע יש מעבר מהכרה – 'ה' אלוקינו', לרגש – 'ואהבת', ולבסוף למעשה – 'וקשרתם', וכל אלו באים ברצף אחד, אבל רצף כזה דורש סוג מסוים של אישיות שמסוגלת לעבור בקלות מהכרה לרגש, ומרגש למעשה, ומי שאין לו את האישיות המיוחדת הזו, נדרש לשלבי ביניים ולהרבה עבודה בשביל לעבור את הדרך הזו.

עול מלכות שמיים – ביטול הרצון

מדוע המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא מעבר מאחדות ה' לאהבת ה'? מפני שהוא מבטא קבלת עול מלכות שמיים. המשמעות היסודית של קבלת עול מלכות שמיים היא ביטול הרצון שלי מפני רצונו של הקב"ה, וזהו סוג של תנאי לאהבת ה'. לקבלת עול מלכות שמיים יש ביטוי רגשי באהבה וביטוי מעשי בעשיית מצוות, אבל לפני שהדברים הללו מגיעים לביטוי מעשי – בזמן שאני עומד בתוך התפילה ואינני מבקש עדיין תוצאה בפועל  – אני צריך להגיע להחלטה פנימית; וההחלטה הפנימית הזו לא תלויה רק בהתבוננות טהורה, אלא בעצם ההסכמה לקבלת עול מלכות שמיים, שהיא במובן היסודי ביטול הרצון שלי. אין הכוונה שאין לי רצון בכלל, אלא ביטול רצוני מפני רצונו של מישהו אחר – מפני שאני מפחד ממנו, או מפני שאני מכבד אותו, או מפני שאני אוהב אותו.  

כשאני מבטל את רצוני – אני מוכן לעשות כל מה שיאמרו לי לעשות. כשאדם מאיים עלי באקדח, אני מבטל רצוני מפני רצונו, לא מפני שאני מסכים איתו או שאני מעריך אותו,  אלא כי אין לי ברירה אלא לקבל את עולו עליי. לפעמים זה נראה ש׳ביטול הרצון׳ זה דבר גדול שאני משנה את עצמי לגמרי, ומוכן לתת את עצמי ואת נפשי, אבל בדרגה הפשוטה גם כשאני עומד בתור לקופת חולים ואיזו אחות אומרת לי: תלך ימינה, תלך שמאלה, תתלבש, תתפשט; זה גם כן ביטול הרצון.

הביטול במהותו הוא המוכנות והידיעה שאני נכנס למקום שבו יתנו לי הוראות שונות, ואני מקבל על עצמי מראש למלא את ההוראות הללו. לפעמים דעתי אינה נוחה כלל מכל מה שאומרים לי לעשות, אבל אני נכנס מתוך כוונה של ביטול רצוני. ההסכמה הפנימית הזו, עומקה, היקפה ורצינותה, הן כולן תוצאות המסקנה של ההתבוננות; לא די לי בהתבוננות בגדולת ה' המופשטת, מפני שזה טוב לנשמות גבוהות, אבל לנשמה כמוני נדרש לעשות החלטה עם משמעות הרבה יותר קרובה אליי – לקבל על עצמי עול מלכות שמיים.

סור מרע, עשה טוב

לביטול הרצון יש שני צדדים. צד אחד הוא 'סור מרע', והצד השני הוא 'עשה טוב'. הביטוי הבולט לסור מרע הוא בנדרים, מפני שהמשמעות של הנדר היא שאני אוסר על עצמי דבר מותר. אדם אומר: אני מדיר את עצמי מהנאות מסוימות, למרות שמבחינה פורמלית הם לגמרי מותרים. הרעיון של נדר הוא לא רק שלא לעשות את האסור, אלא גם להסתייג ולהימנע מן המותר. אפשר לחיות חיים של תאווה ברשות התורה, ואדם יכול להיות זולל וסובא ולאכול בגרגרנות מאכלים עם שלושה הכשרים. קבלת העול מתבטאת בכך שאדם נושא את ההרגשה שהוא עושה גודר את עצמו בגדר של קדושה על ידי שהוא מרחיק את עצמו מן הדברים המותרים. היום איננו נוהגים לנדור נדרים, ולכן הכלל: "נדרים – סייג לפרישות" הפך להיות "נקיות מביאה לידי פרישות", כלומר, התרחקות מן ההתמכרות לתאווה וניקיון המעשה.

'ועשה טוב', עומד על אותו רעיון. גם אם קשה לעשות דברים טובים בהתחלה, אחרי שאנשים מתרגלים לעשות אותם, זה נעשה הרגל שאין בו מאמץ מיוחד. מי שרגיל לחזור על לימודו או לתת צדקה בסכום מסוים, כבר אינו חש מאמץ או עבודה מיוחדת, מפני שזה בתחום ההרגל שלו. עבורו  המאמץ המיוחד הוא התוספת על ההרגל: להוסיף עוד חזרה אחת על הלימוד או עוד צדקה, ומסתבר שההוספה הזו קשה כמעט ואולי אפילו יותר מאשר להתחיל את הדברים מההתחלה. יש כאן דמיון לסור מרע, מפני שכפי שכלפי הרע אני יוצר מרחק מסוים, כך גם בעשה טוב אני עושה את המעשה הטוב, וכל פעם מוסיף עליו בתוספת, ובשני הדברים – הן בסור מרע והן בעשה טוב, מודגש שיש כאן ביטול הרצון וקבלת מרות, שאני עושה את רצונו של הקב"ה עיקר ומוכן לקבל על עצמי עוד עול של מלכות שמיים.