פעם אחת הגיע יהודי תושב קרקוב אל רב העיר, הרמ"א – רבי משה איסרליש – וביקש את ברכתו לרפואה שלמה. "כבוד הרב, חליתי במחלת ריאות קשה", סיפר בצער, "ואני זקוק לרחמי שמיים גדולים. אנא, יברכני רבנו בכוח תורתו שאחלים ממנה ואשוב לאיתני הראשון".
"אם לעצתי תשמע", אמר הרמ"א לחולה, "עלה בהקדם להתגורר בצפת עיר הקודש, ובעזרת ה' תחלים ממחלתך ותשוב לבריאות שלמה". החולה שעמד כבר במצב מסוכן הזדרז לעשות כעצת הרמ"א, עלה לארץ ישראל וקבע את ביתו בעיר צפת בה חי במשך השנים הבאות. כדברי הרמ"א כך היה, הוא החלים לגמרי ממחלתו והיה אסיר תודה לו ולעצתו.
במשך שנים סבר הלה שעצת הרמ"א הייתה רפואית בעיקרה, וקשורה באוויר ההרים הנקי של צפת. כך סבר, עד שזכה לימים לפגוש ברמ"א שנית ולהודות לו על הברכה שהעניק לו והעצה שהוכיחה את עצמה. "אכן", אמר האיש ברגשי תודה והתפעלות, "האוויר של צפת ריפא אותי ממחלתי, ממש כפי שחשב הרב בחוכמתו כשהורה לי להתיישב בה".
לשמע הדברים חייך הרמ"א והסביר לאיש כי הרקע לעצתו שונה מכפי שחשב. "ביני לבין רבי יוסף קארו – בעל ה'בית יוסף' והשולחן ערוך – ישנה מחלוקת בדיני טרפות", אמר הרמ"א, "בעוד אני סבור שמחלת ריאות כמו זו שהייתה לך גוזרת על בהמה מוות ודאי בתוך פחות משנה ובכך מטריפה אותה ופוסלת אותה מאכילה גם אם נשחטה כהלכה, הרי שהבית יוסף מקל בדבר וטוען כי אפשר שהבהמה שחלתה בה תחיה יותר משנה ואף תחלים ממנה כליל.
"אשר לכן", סיים הרמ"א ואמר, "כשבאת אליי וסיפרת כי חלית במחלה זו, חששתי שכאן – בקרקוב – פסיקתי היא המכרעת וחלילה לא תוכל להירפא ממנה ולא תוציא את שנתך, רחמנא ליצלן. הצעתי לך, אפוא, שתעלה ארצה ותתגורר בצפת. שם הבית יוסף הוא ה'מרא דאתרא' שפסיקתו מחייבת והכול הולכים לאורה, וממילא בצפת לא תיחשב עוד מחלתך ככזו הגוזרת על החולה בה מיתה, ובחסד ה' כך אכן אירע".
הסיפור המופלא הזה מסבר את אוזנינו על כוחו הגדול של יהודי להשפיע על המציאות ועל הדרך בה הקב"ה מנהיג את עולמו. אתם יודעים, לא פעם עם סיום שיעור או חוג בית שאני מקיים, בשלב שאני מקדיש לשאלות הקהל, אנשים שואלים שאלות בסגנון: זה באמת משמעותי לקב"ה שאני, יענקלה הקטן, יעשה כך או אחרת? האם יש לי ולמעשיי איזושהי השפעה, ולו מינורית, על המהלך האלוקי? ויש שמחדדים ואומרים: הרי הקב"ה הוא אין־סופי, ואילו אני יצור כל כך קטן ומוגבל; האם יעלה על הדעת שהפעולות שלי מחוללות שינוי כלשהו בעולם ועושות על הבורא איזשהו רושם?!
שאלה טובה לכאורה.
השבוע התחלנו את חודש ניסן, החודש הראשון למניין חודשי השנה על פי התורה, וכמו שנאמר בפרשת החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", שמפסוקים אלה נלמדת גם מצוות קידוש החודש.
למרות שמצוות קידוש החודש יכולה להיתפס במבט ראשון כ"עוד אחת מתרי"ג המצוות", הרי שכשאנחנו בוחנים את יחס התורה אליה מתגלה תמונה שונה בתכלית. כבר בפירוש רש"י הראשון לתורה אנחנו מוצאים ביטוי מובהק להיותה מצווה יסודית וחשובה. רש"י מביא את שאלתו של רבי יצחק: מדוע נפתחה התורה בסיפור הבריאה, כאשר "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל".
לדידו של רבי יצחק, טבעי ומתבקש היה שמצווה זו תהיה הפתיח לתורה כולה. וכאן הבן שואל: דווקא היא?! האם עשרת הדיברות או קריאת שמע נמצאים מתחת למצוות קידוש החודש במדרג החשיבות?!
האמת היא שכבר בפן ההלכתי נודעת למצוות קידוש החודש חשיבות רבה, בהיותה זו שעל פיה נקבעים המועדים. אין להקל בכך ראש, שהרי לדבר הזה יש השלכות מרחיקת לכת. לדוגמה: קידוש חודש ניסן בידי בית דין ביום זה או ביום שאחריו, הוא זה שייקבע אם אדם שאכל כזית לחם ביום מסוים בהמשך החודש, עשה זאת בעיצומו של חג הפסח והתחייב כרת חלילה, או שמא חג הפסח טרם בא/כבר עבר וממילא אכילת החמץ מותרת.
כך גם הקביעה של שאר המועדים, ובכללם יום הכיפורים על איסור המלאכה שבהם ושאר הדינים שלהם, נתונה באופן בלעדי בידי בית הדין המקדשים את החודש. אם התאריך הוא כ"ט באלול ובית הדין יקדשו את החודש ביום המחרת, כך שאלול יהיה חודש חסר, הרי שראש השנה יחול למחרת כ"ט באלול ויום הכיפורים כעבור עשרה ימים, בעוד שאילו יעבּרו את החודש ואלול יהיה חודש מלא בן שלושים יום, הכול יזוז ביום אחד קדימה.
נמצאנו למדים, אפוא, כי קידוש החודש היה בעל משמעות אדירה על כל מעגל השנה היהודי. לא בכדי עדים שראו את מולד הלבנה היו מצווים לסור לבית הדין ולהעיד על כך, גם אם הגעתם הייתה כרוכה בחילול שבת!
כשמבינים את המשמעות הגדולה שבקידוש החודש, מתחוורת ההכרה שאין זה דבר של מה בכך שהקב"ה הפקיד את המפתח לקביעת לוח השנה והמועדים בידי בני ישראל. מדהים להבין שבידי עם ישראל נתונה היכולת לקבוע מתי תחול קדושת החגים בעולם, וכי מתקיימת שותפות מלאה בינם לבין קונם. בעוד שהקב"ה מאציל את קדושת הימים עצמה, ישראל הם שפוסקים מתי זה יקרה ואלו ימים יתקדשו! ואכן, כשבית דין החליטו שיש לקדש את החודש, היה אב בית הדין מכריז "מקודש" וכל העם ענו אחריו "מקודש, מקודש". וכאמור, קביעת הבית דין מחילה את הקדושה.
יתירה מזו, רבי עקיבא לומד מהכתובים שקידוש החודש שריר וקיים גם אם בית הדין שקידש טעה ואפילו הזיד וקידש אותו שלא במועדו: "אפילו שוגגין… אפילו מזידין… אפילו מוטעין"! ללמדך שגם אם מצב הדברים האובייקטיבי, על פי חוקי האסטרונומיה, איננו עולה בקנה אחד עם קידוש החודש במועד בו קידשו אותו חברי בית הדין – גוברת ידם של האחרונים על מהלך העניינים הטבעי והקידוש שלהם הוא בגדר עובדה מוגמרת! וכפי שמטעים זאת הרמב"ם: "שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציווה לשמור על המועדות – הוא ציווה לסמוך עליהם".
אין כמו מצוות קידוש החודש ללמד כמה כוח והשפעה הפקיד הקב"ה בידי כל אחד מישראל. בידו היכולת להכניס קדושה בזמן ולקדש את העולם, כאשר אפילו חוקי הפיזיקה והאסטרונומיה אינם מהווים מעצור מלפניו.
בהקשר זה של כוחם של ישראל והיכולת שלהם להשפיע על מציאות העולם, ראוי להזכיר את פירושו המיוחד של הבעל שם טוב לדברי דוד המלך בתהלים "ה' צלך": מלבד הפירוש הפשוט שה' הוא הסוכך ומגן על האדם ומצל עליו מפני פגעים כאלה ואחרים, הרי שהבעש"ט מוצא לימוד נוסף בהקבלה הזו. כשם שצל האדם נוצר ומשתנה על פי דמותו ותנועותיו, כך ממש גם הקב"ה משנה את הנהגתו איתנו על פי מעשינו. כשאדם שמח, הקב"ה נוהג עימו אף הוא במידה זהה ומשמח אותו. כשאדם בוטח בה', הקב"ה מראה לו ישועה. כשאדם נוהג חסד עם חברו, משמיים ינהגו חסד גם בו, ואידך – זיל גמור. אם כן, קיימת גם קיימת השפעה למעשי האדם על הנהגת ה' איתו, ממש כמו צל המושפע מתנועת יוצרו.
בשנים תשל"ג־תשל"ד זכיתי ללמוד בבית מדרשו של הרבי מלובביץ' זי"ע. אני זוכר את אירועי יום הכיפורים תשל"ד, כאשר הגיעו שמועות ראשונות ונוראות על מלחמת הפתע שפרצה ועל כך שישראל נתפסה לא מוכנה בעליל להתקפותיהן של מצרים וסוריה. סיפרו בחרדה כי אחד מנשיאי מדינות ערב התרברב כשהוא שיכור מאופוריה, שעד שיגמור לעשן את הסיגריה שלו כבר יגיעו חיילי 'ההתנגדות הערבית' לתל אביב… הפחד גבר לנוכח השתיקה של ישראל ותחושת חוסר האונים שעלתה.
כשהרבי הגיע לבית המדרש לתפילה והמזכירים ביקשו לעדכן אותו בשמועות, החווה הרבי בידו כאומר: "אני כבר יודע". כיצד ידע זאת הרבי על אף שהגיע מביתו היישר לבית המדרש? מסתבר שזו לא שאלה כאשר מדובר בצדיק בעל רוח הקודש ועיניים צופיות שלא זקוק לטרנזיסטור בשביל לדעת מה בדיוק מתרחש…
הרבי נכנס לחדרו, וכעבור זמן מה נכנסו אליו כמה מזקני החסידים ואמרו שהמצב נורא ואיום. בהמשך היום, בהפסקה שבין התפילות, ניגשו ואמרו לרבי שוב שעל פי מה ששומעים 'משם' המצב חמור ביותר. הרבי שמע את הדברים ואמר כי "שמחה פורצת גדר" וממתיקה דינים. בדבריו גם הזכיר הרבי את פירוש הבעל שם טוב הנזכר כי "ה' צלך", דהיינו שהוא נוהג עם ישראל בהתאם למצבם והנהגתם. ולכן, כאשר הקהל כולו יהיה בשמחה ויתחזק בביטחון שתהיה לעם ישראל תשועה והצלה, כך יהיה בפועל.
מפעים. כבר באותה שעה, כשכולם היו שרויים באווירת נכאים, חששו מהגרוע מכל ונתפסו לייאוש מוחלט, אמר הרבי בביטחון גדול דברים שהיו נשמעים תלושים לגמרי מן המציאות. הרבי דיבר על ניצחון גדול שיעלה גם על זה שנחלה ישראל במלחמת ששת הימים, ועוד דברים ברוח זו. הרבי גם גער במי שכדבריו "ניסו להכניס אותו למרה שחורה כשהוא עצמו נמצא בתנועה של שמחה". הגיעו הדברים לידי כך שהרבי סירב בתחילה לקחת בקשות ברכה בהולות שנכתבו בצאת היום הקדוש בעקבות המצב.
ובאמת, היסטוריונים צבאיים רבים סבורים שהניצחון שהושג במלחמת יום הכיפורים על צבאות מצרים וסוריה, חרף המחיר הכבד, הינו גדול ומרשים יותר מהניצחון הכביר של מלחמת ששת הימים, כשלוקחים בחשבון את נתוני הפתיחה הקשים וההפתעה המוחלטת שהייתה לישראל בפרוץ המלחמה.
מצוות קידוש החודש איננה רק דוגמה ליכולתו של יהודי להשפיע על הטבע ולקבוע מתי תשרה קדושת החג והמועד, אלא גם כינוי לכללות עבודת היהודי את קונו הבאה ביוזמה והתעוררות מצדו.
על הפסוק ביחזקאל, "שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור בששת ימי המעשה וביום השבת ייפתח וביום החודש ייפתח", אומר ה'שפת אמת': בששת ימי המעשה אנחנו, מטבע הדברים, קשורים יותר לחולין וארציות, וכפועל יוצא השער של 'החצר הפנימית' – התקשרות פנימית ועמוקה אל הקב"ה – כביכול סגור בפנינו. אי לכך, הפתיחה שלו יכולה לקרות באחת משתי דרכים: על ידי "אתערותא דלעילא" בה מערים על האדם רוח ממרום ומעוררים אותו בפתע לדבוק בה', או על ידי "אתערותא דלתתא" בה האדם מתעורר בעצמו משקר העולם והבלי הזמן ומשקיע את עצמו בעבודת ה'.
וממשיך השפת אמת ומבאר, שבאומרו "ביום השבת ייפתח" רומז הנביא יחזקאל לפתיחת השער בדרך של אתערותא דלעילא, כמו השבת שקדושתה עומדת בלי כל צורך בהתערבות האדם וקידושו; לעומת זאת, באומרו "ביום החודש ייפתח" מכוון הנביא לדרך השנייה – זו הבאה בהתעוררות האדם ועבודתו, ממש כ"יום החודש" המסור בידי ישראל ומתקדש על ידם. דרך זו האחרונה, המקשרת בין האדם לקונו על ידי עבודתו ויגיעתו שלו, גורמת לבורא יתברך שמו נחת רוח גדולה ועונג רב. כי זה אכן היה רצונו, שהאדם יבקש אחריו בכוח עצמו ומתוך געגועיו וצימאונו, כמו מי שמחזר אחר אבדתו.
'מועד' פירושו זמן, אך גם פגישה והתוועדות (כמו 'אוהל מועד' ו'בית ועד לחכמים'). אם כן, אומר הקב"ה: "יום החודש" הקובע את המועדות נתון בידיכם. אתם אלו שתקבעו מתי והיכן ניפגש. אתם תהיו המארחים. וכמו שאמר הרבי מקוצק בסגנונו האופייני: הקב"ה נמצא היכן שרק נותנים לו להיכנס. בידינו הדבר – "החודש הזה לכם".
לא פלא אפוא שרבי יצחק סבר בפשטות ש"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", ומובן גם מה כל כך הפריע ליוונים הרשעים במצווה זו, כשביקשו בזמנם למנוע את ישראל ממנה. מצווה זו היא יסוד מוסד לכל התורה והמצוות, בהיותה מורה ומלמדת על כוחן להשפיע על המציאות ועל והחשיבות שנודעת להן אצל הקב"ה, ובהראותה את גודל אהבתו ה' לעמו – אהבה עצמית המתקיימת תמיד.
לחיים לחיים ולברכה. יהי רצון שנשכיל להבין ולהפנים את גודל הזכות, הכוח והאחריות שיש לנו במשימה לתיקון העולם במלכות ה' ולשנות את מסלולה של המציאות לטובה. נזכור כמה גדולה היא אהבת המקום אלינו – כאב לבנים, ונשיב לו אהבה על אהבתו "כמים הפנים לפנים", עדי נזכה בקרוב לקיום "ובא לציון גואל", שהרי "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".
