בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
הילולא לא שלמה

הילולא לא שלמה

בהילולא של הרבי, שאנחנו מציינים היום, יש שני צדדים שהופכים אותה למקרה שונה. הצד האחד קשור ליכולתנו לחשוב על הסתלקותו של הצדיק במנותק מההשלכות שלה עלינו. בדרך כלל בהילולא של צדיק, למשל בהילולא דרשב"י, אנחנו מסוגלים לחשוב באופן יותר מנותק על כך שהצדיק זוכה להגיע למעלות עליונות, לשמוח בשמחתו ולנסות ליהנות מאורו. לגבי הרבי – ההתנתקות הזו קשה יותר לא רק מפני שמדובר באדם שאני עצמי הכרתי (בניגוד, אולי, לרבים מבין הנמצאים פה), ולכן הרגשת החיסרון גדולה יותר, אלא גם בגלל צד אחר, ממשי מאוד, של החיסרון: לי ולרבים אחרים היה קשר אישי עם הרבי. מעבר לעמקות ולפנימיות של הקשר הזה, הרבי היה בחייו כתובת שיכולנו לפנות אליה לא רק בשביל לבקש תפילה או ברכה אלא גם כדי לקבל עצה או הדרכה.

לא פעם אנשים מוצאים את עצמם בבעיות ובמבוכות, ומנסים למצוא את הדרך לפתור אותן. אמנם באופן תיאורטי אדם יכול לפנות לכתובת שתמיד נמצאת – הוא יכול לדבר אל הקדוש ברוך הוא עצמו ולבקש ממנו שייתן לו חכמה, בינה ודעת, ושיעזור לו להחליט את ההחלטה הנכונה. ואכן, אם אדם רוצה לפנות אל המקור הראשון, הוא אינו זקוק למתווך – לא למלאך ולא לשליח – אלא הוא יכול לפנות ישירות אל הקדוש ברוך הוא בעצמו ולדבר אליו, כשם שבן יכול לבוא ולדבר עם אבא שלו תמיד, בין שהוא בן מוצלח ובין שהוא בן לא מוצלח, בין שהוא מלא במעשים טובים ובין שאין בו כלל מעשים טובים. הבעיה היא שאיננו שומעים תמיד את המענה מהצד השני. לא תמיד אנחנו מקבלים תשובה מהקדוש ברוך הוא. הרבי היה כתובת לפניות כאלה. אפשר היה לבוא ולשאול אותו מה לעשות בעניין זה או אחר ולקבל תשובה.

כעת, לאחר שהוא הסתלק, ההרגשה העיקרית היא חוסר גדול מאוד. אמנם יש בעולם תלמידי חכמים וצדיקים, אבל אנשים שאפשר לדבר איתם ולשאול מהם עצה ותושייה – מתמעטים והולכים. אינני אומר שאנשים אינם נותנים עצות; הרי אין דבר קל יותר מאשר לתת עצות. אבל לקבל עצה ולדעת שמאחוריה עומד מישהו רציני – זה כבר דבר שונה. קשה לעמוד מול הידיעה שאין ממי לבקש עצה יותר.

הצדיק – בגן עדן מנוחתו וטוב לו שם, אבל מי שהיה לו קשר אישי איתו, נשאר אחרי ההסתלקות מול חור, מול חוסר. בגמרא החוסר הזה מבוטא בהספד ישן שעד היום יש לו משמעות: "בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה" – אנחנו איננו בוכים על האבדה, על הנפטר, משום שהוא הלך למנוחה; אנחנו בוכים על מה שנשאר אחר כך, על החיסרון שלו בעולמנו.

אין אדם מת וחצי תאוותו בידו

צד אחר של הבדל בין פטירת הרבי לפטירות של צדיקים אחרים קשור לא רק למישור הפרטי אלא גם להיקף הכללי. כתוב שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו; יש לו מנה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות. מבחינה זו בוודאי אנשים רבים, כולל כאלה שעשו דברים משמעותיים והשפיעו השפעה גדולה על העולם, היו רוצים יותר. על הרמב"ם, למשל, אנחנו יודעים שהוא רצה וגם ניסה לעשות דברים שבסופו של דבר הוא לא הספיק לעשות. אילו הרמב"ם לא היה חי שבעים שנה, אלא תשעים שנה, ובנוסף לזה, אילו היו נותנים לו קצת מנוחה מכל מיני עניינים שהוא היה צריך לעסוק בהם, מי יודע אלו עוד דברים גדולים היו נוצרים בעולם.

הנטייה לרצות יותר נכונה לגבי כל אדם, והיא נכונה גם לגבי צדיקים; בדרך כלל לא כל המלאכה שהצדיק עסק בה נגמרת, ולא כל רצונותיו מתממשים. אדרבה, חלק מעניינו ומדרגתו של הצדיק קשורים לכך שיש לו עוד ועוד רצונות. הוא אינו מסתפק במה שכבר עשה. הוא אינו מרגיש שאחרי שהוא עשה את מה שעשה, הוא יכול ללכת לבית עולמו בשקט, בשלום ובשלווה.

כאמור, הנטייה האנושית הכללית לרצות יותר, נכונה גם באשר לצדיקים. אולם אצל הרבי הרצייה הזו הייתה מיוחדת במינה, והיא קשורה לעניינו של הרבי ולתפקידו בעולם.

מסירות הנפש של הרועה

יש אנשים שנעשו מנהיגי ציבור בישראל משום שזו הייתה דרכם הטבעית; הם הלכו וגדלו בכיוון הזה עד שנעשו מנהיגים גדולים. אנשים אלה רצו מההתחלה להגיע גבוה, ולאחר שהם הגיעו למעלה מסוימת, הם שאפו למעלות יותר ויותר גבוהות, עד שהגיעו אל מעלה גבוהה ביותר.

הרבי לא היה איש כזה. הנהגת הציבור הייתה בעבורו מסירות נפש כל ימיו למען כלל ישראל. יש אנשים שמוסרים את גופם – הם אינם ישנים כך וכך לילות או שאינם אוכלים וכדומה. זוהי מעלה עליונה, אבל הרבי לא מסר רק את גופו אלא גם את נפשו, במובן המילולי של הביטוי – כשקיבל על עצמו להיות רועה ישראל, הוא מסר את כל הווייתו, את כל אישיותו. משקיבל על עצמו את התפקיד הזה, כבר לא עמד באותה מעלה שבה הוא עמד קודם לכן. הוא החל לעסוק בעבודת הרועה – להתעסק בזנבות של הכבשים, בלכלוכים של הכבשים ובכל צורכיהם. זו הייתה עבודתו, ולמענה הוא עשה את כל מה שעשה.

מבחינה זו, אפשר להשוות את הרבי למשה רבנו. גם משה רבנו קיבל על עצמו את תפקיד הרועה מתוך מסירות נפש. בגלל הוויתור שכרוך בתפקיד הזה משה רבנו לא רצה את השליחות שהקדוש ברוך הטיל עליו. הרי את עצם הקשר עם הקדוש ברוך הוא ואת הדיבור איתו משה רבנו בוודאי רצה; הוא אפילו עשה מין תרגיל שאולי לא היה כל כך הוגן – הוא שאל מה שמו של הקדוש ברוך הוא: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם", ואחרי שהוא שמע מה שמו, הוא אמר לקדוש ברוך הוא: "בכל זאת אינני רוצה ללכת בשליחותך". לדעת מה שמו של הקדוש ברוך הוא – בזה הוא היה בהחלט מעוניין, זהו רווח נקי, אבל ללכת ולמלא את השליחות לבני ישראל – בזה הוא לא רצה משום שידע, גם בכללות וגם בפרטות, מה משמעותה של מנהיגות בישראל. כשמשה היה לבדו עם הכבשים, הוא היה יכול לשבת, להתבודד עם הקדוש ברוך הוא, לדבוק בו ולעסוק בדברים ששייכים למדרגתו כאדם. לעומת זאת, כשהוא נהיה מנהיג ישראל, הוא כבר אינו יכול לשבת לבד ולעשות את מה שבאמת היה אמור לעשות לפי מדרגתו. במקום זאת הוא עוסק בכל הצרכים של בני האדם, ובפועל האנשים האלה באים אליו פעמים רבות בדברים של מה בכך. את הבנת הקושי שכרוך בהנהגה מסר משה בסוף ימיו ליהושע. הוא אמר לו שיקבל על עצמו לשאת את ישראל על מנת שהם סרבנים, טרחנים, רגזנים, רשעים, מציקים, נודניקים וכך הלאה.

זוהי גם העבודה שהרבי קיבל על עצמו כשקיבל את ההנהגה. היו אנשים שכתבו לרבי דין וחשבון על כל מאורעות חייהם, וביניהם היו גם 'חסידים גדולים', גם אם הם לא היו חכמים גדולים. הם לא סיפרו לרבי רק על עבודתם והצלחתם בתור שליחים או מורים, אלא היו מספרים לו, למשל, גם על כך שהם עומדים לקנות רהיטים, והיו שואלים אותו אם לקנות רהיטים מסוג זה או מסוג זה וכדומה. זו אינה בדיחה; אני מכיר כמה מהאנשים שהיו שולחים אליו מכתבים ובהם כל פרטי חייהם ושאלות לגביהם. תארו לעצמכם שהרבי, שהיה אדם גדול באמת, צריך היה לקרוא את כל הסיפורים הללו, ולפעמים גם לענות עליהם. בכל היהודים הללו הוא היה צריך להתעסק, והוא לא יכול היה להגיד שהוא לא רוצה להתעסק בהם.

למה הרבי לקח על עצמו את העבודה הזאת בכל זאת? כמו משה רבנו הרבי מסר את נפשו על כלל ישראל, ומסירות הנפש לא התבטאה במעשה מסוים למען עם ישראל אלא בכך שקיבל עליו את ההנהגה, ובכך הוא ממש מסר את נפשו, את חייו, את מחשבותיו ואת רצונותיו למען יהודים מכל המינים.

חצי הילולא

היו אנשים, וביניהם גם מגדולי הצדיקים, שעשו בחייהם דברים שהיו שייכים לנשמותיהם, וכשהם נפטרו לבית עולמם, הם היו יכולים לומר: "ריבונו של עולם, העמדתי כך וכך תלמידים, תיקנתי כך וכך תקנות טובות, כתבתי כך וכך ספרים – עשיתי משהו בחיי". על צדיקים כאלה אמרו שלאחר שנשמתם עולה למרום, היא מתעלה ממדרגה למדרגה, וככל שעובר הזמן, והנשמה עולה עוד ועוד, הצדיקים הללו שוכחים את ענייני העולם הזה. בעולם הזה הם עשו דברים טובים, אבל לאחר שהם עולים למרום, הם כבר אינם שייכים לעולם הזה ולכל ענייניו.

בעניין הזה יש סיפור על רבי מוטל'ה מצ'רנוביל, שהיה אחד הצדיקים המפורסמים והחשובים בזמנו, ועל אביו רבי נחומק'ה מצ'רנוביל שהיה איש המעלה. יום אחד התרגשה איזו צרה על ישראל, ובאותו זמן אחד מחסידיו של רבי מוטל'ה נטה למות. רבי מוטל'ה שלח את אותו חסיד אל אביו, רבי נחומק'ה מצ'רנוביל, שכבר היה בעולם האמת באותו הזמן, למסור לו מכתב ממנו. רבי מוטל'ה השביע את החסיד שלאחר שהוא ימלא את השליחות, הוא יבוא אליו בחלום ויספר לו מה אמר אביו. השליח עשה שליחותו, ואחרי זמן הגיע בחלום לבן וסיפר לו שכשהוא הגיע לשמי מרום, הוא אמר שיש לו שליחות לרבי נחום מצ'רנוביל. בתחילה אמרו לו שהוא לא יוכל להגיע לרבי נחום מפני שרבי נחומק'ה מצ'רנוביל נמצא בעולם עליון מאוד, שאליו הוא, החסיד, איננו שייך. אבל החסיד התעקש ואמר שהוא שליח, והוא צריך למלא את שליחותו. לבסוף הביאו אותו לרבי נחום. הוא סיפר שהוא פגש את רבי נחומק'ה ואמר לו: "רבי, הבן שלך שלח בידי מכתב אליך". רבי נחומק'ה הסתכל עליו ושאל אותו: "מה זה 'בן'?" מסתבר שכאשר הוא עלה לעולמות עליונים, הוא שכח את כל ענייני העולם הזה; הוא לא שכח רק עובדות פשוטות כמו מה עושים בנעליים, אלא שכח גם דברים משמעותיים יותר כמו מהו בן, מכיוון שהוא חי בעולם כל כך מופשט, שההוויה של בן כבר אינה משמעותית בו. צדיקים במדרגה הזאת עולים ממעלה למעלה, יושבים בעולמות עליונים, ולמעשה עוזבים ושוכחים את העולם הזה ואת כל אשר בו.

מנגד, יש צדיקים שאינם עוזבים לגמרי את העולם הזה. אלה הם צדיקים שעסקו בתיקונו של העולם הזה ובהנהגת עם ישראל, והם נשארים כאן מפני שעדיין יש להם מה לעשות. גם כשהם יכולים לשבת בגן עדן העליון, הם אינם רוצים להיות בו. מכיוון שהם מסרו את נפשם על כלל ישראל בחייהם, הם נמצאים יחד עם כלל ישראל גם אחרי פטירתם, וממשיכים למסור את עצמם למען ישראל.

הרבי בוודאי היה מאלה שמסרו את נפשם כדי להיות רועי ישראל, ולכן הוא לא לגמרי יצא מתוך העולם הזה; במובן מסוים הוא עדיין נמצא בעולם הזה מפני שעדיין יש לו מה לעשות כאן. כאמור, הרבי רצה להשיג יותר ממה שהוא עשה בחייו לא רק בגלל הנטייה האנושית הטבעית אלא מפני שבמשך כל שנותיו עמד על כך שהוא רוצה רק דבר אחד – להביא לגאולת ישראל. ומבחינה זו, גם אם הוא עשה דברים גדולים, כתב ספרים, אמר דרשות והגיע להישגים, את מה שהוא באמת רצה לעשות הוא לא גמר. אכן במשנה כתוב: "לא עליך המלאכה לגמור", אבל כשאדם בכל זאת מקבל על עצמו מלאכה, גם אם הוא יכול לומר: "ריבונו של עולם, לקחת אותי מן העולם; זוהי הגזרה שלך, ספרי החיים והמתים בידך, ואתה גוזר כל דבר לפי רצונך" – עדיין הוא מסתלק בהרגשה שהמלאכה לא נגמרה. כל זמן שהמלאכה של הרבי לא נשלמה, ההילולא שלו היא איננה הילולא שלמה; היא חצי הילולא ואולי פחות מכך. גם אם הכול מבטאים שמחה, עדיין אין כאן חתונה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן