אנחנו בהתוועדות. קודם לכל, בהתוועדות, כמו בעסקים, ישנו מבחן התוצאה. השאלה בעסקים היא, לא כמה רכשתי אלא האם הרווחתי או שנהיה לי חור בכיס. השאלה בהתוועדות היא, לא האם דיברו על עניין זה או אחר, נושא חשוב או לא אלא התמצית של הכל היא, שיש לאדם קצת עלייה ממה שהיה קודם, העלייה הזאת יכולה להיות קטנה או גדולה. אדם יכול לשנות את מהותו באמת, קורה שאנשים היו בהתוועדות והם לא זוכרים מילה ממה שאמרו שם, אבל הם זוכרים שהשתנו. יכול להיות אנשים שזוכרים את כל הוורטים וכל מה שנאמר בהתוועדות, אבל בסופו של דבר זה היה בילוי ותו לא.
יש דבר נוסף שנכון באמת בכל התוועדות: היא יוצרת במידה גדולה או קטנה – אהבת רעים. זו לא השאלה האם שמעתי חכמות או דברי תורה אלא עצם העובדה שאני יושב עם אנשים וטוב לי לשבת איתם. לפעמים שותים וזה עוזר – אבל זה לא חיוני, אפשר לעשות התוועדות גם על מיץ תפוזים – יושבים אנשים, וחשוב מאוד שמתכוונים לכך, לשבת ביחד.
בואו נגיד לחיים!
היום היארצייט של הרבי מלובביץ', אני רוצה לדבר עליו.
יש אנשים שיש להם סבלנות, הם משתמשים בביטויים: "אם ירצה ה'"; "יום אחד זה יגיע"; "כל דבר יקרה בסוף". לכל אדם הגון יש דברים שהוא אומר עליהם: "שוויא שוויא, לאט לאט". למשל, להיפגש עם מלאך המוות, אף אחד לא ממהר.
אבל בדברים אחרים צריך להיות כמעט להיפך, כמו שאומרים לעצלן: "מה שאתה מתכוון לעשות מחר אתה צריך לעשות היום, ויותר טוב אם היית עושה אותו כבר אתמול". זה לא עניין רק של להט, אלא הבעיה היא שבאמת אין לנו זמן. כל דבר – לא רק בעניינים של יהדות – צריך לעשות אתמול, שלשום, ובוודאי צריך היום. לרבי, במהות, לא הייתה סבלנות. הוא מאוד אהב את הביטוי – שלא הוא המציא אותו – 'משיח now'. אנשים אומרים על ביאת המשיח: "אף על פי שיתמהמה אחכה לו", אבל בסתר לבם מתכוונים – מי ייתן ויתמהמה עד שיספיקו לעשות את כל הדברים שהם רוצים. הרבי אמר, לגבי כל דבר: "עכשיו! לא מחר"; כפי שאמרה הגמרא: "היום לעשותם".
כשאני מחכה לביאת המשיח – לא רק מצפה, אלא שבוער לי העניין – השאלה היא מה עשיתי אתמול ושלשום? מה עשינו ומה אנחנו עושים?
יכול להיות אדם שנולד עם חוסר סבלנות, ואם אין לו את התכונה הזאת – עליו לרכוש אותה. אני יודע שמורים נוהגים לומר שצריך להיות 'סבלן', אפשר לתת את העצה הזאת לג'וק – אולי הסבלנות מועילה לו, אבל לגבי בני אדם זה לא דבר טוב. הזמן יקר! אמרו חכמים: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו" – אדם בוכה שהפסיד כסף, לא על כך שהפסיד ימים. תארו לכם שאדם היה עושה יומן כזה – כמה ימים הפסדתי, וכמה דברים היה אפשר לעשות בהם.
אנשים אומרים: "לכשירחיב"; "כשיהיה לי זמן"; "כשאפנה". יש כל מיני זמנים כאלה: "כשאגמור בית ספר"; "כשאתחתן"; "כשיהיו לי ילדים"; "כשאצא לפנסיה"; העיקר שלא לעשות עכשיו. אבל צריך לעשות עכשיו, ויותר מזה, כל דבר טוב אפשר לעשות אותו יותר טוב, כי אין לזה שיעור. הרבי היה אומר כל הזמן לאנשים: "יפה מאוד מה שעשית, מתי אתה עושה את זה פי שלוש? פי עשר?". אחרי שהוא נפטר אין מישהו שאומר את זה לאנשים.
השאלה היא למה לא עשית יותר. אני יודע שזה מעייף מה שאני אומר, אולם יש אנשים שמתעייפים מזה שהם לא עושים שום דבר, גם זה מעייף. אני לא אומר את זה כדי להגיד לכם מוסר, אלא בגלל שיש לנו הרבה דברים לעשות בעולם הזה. בזמנו של מחויאל ומתושלח שחיו קרוב לאלף שנה, יכול להיות שהם יכלו ללמוד גם גמרא, גם משנה וגם תוספתא, והיה להם זמן; מה אני יכול לעשות שהקדוש ברוך הוא לא נותן לי אותו מספר של שנים, מתי אוכל להספיק לעשות את זה? כפי הנראה, אף פעם לא יהיה לנו מספיק זמן.
זה לא שאני מסתכל על העולם בעין רעה, אני מסתכל בעין יפה. אני רואה פרצוף של אדם וחסר לו חצי אף או חצי סנטר, וצריך מיד לתקן אותו! זה לא מתוך שנאת הבריות אלא מתוך אהבת הבריות, צריך לתקן. אתן לכם תרגיל במחשבה, לא בעבודת המוסר: להסתכל, לא משנה על מה, כמה חסר – בבית; בחצר; בתפילה שלך; בעולם. קל יותר ופשוט יותר לשבת, לנוח ולהירגע מתוך מנוחה. אדם נרגע עד מוות, הוא נרגע יותר ויותר, עד שבסוף הוא יוצא מהעולם. אני אומר לאנשים: במידה וזה תלוי בי, אני מעדיף לרוץ מעל האבנים מאשר לשכב תחתיהן.
אדם צריך לנסות להשתדל לעשות דברים גדולים. למה שאדם יחלום רק על פשפשים קטנים? למה שאלו יהיו החלומות שלו? שיחלום שהוא פוגש לוויתן. אנשים אומרים "אני הקטן, מה אני יכול לעשות", כל אלו שכתבו 'אני הקטן' ברצינות, זה בסדר. אולם לפעמים 'אני הקטן' צריך לקחת את הרגליים הקטנות שלי ולרוץ יותר מהר.
הכרתי את הרבי מלובביץ', ראיתי אותו, דיברתי איתו והתכתבתי איתו. היה מכתב שכתבתי לו הרבה פעמים: "אני עוסק בכמה דברים, שכל אחד מהם מספיק ליום עבודה שלם של בנאדם, אולי כדאי שאשמיט אחד מהם? ואת איזה מהם אפשר להשמיט?". הוא מעולם לא ענה לי על השאלות הללו, בצדק. פעם אחת הוא ענה, וזה כנראה היה המכתב האחרון שקיבלתי ממנו, הוא כתב: "מה שאתה שואל בעניין הזה – תמשיך לעשות את מה שאתה עושה, ורק תוסיף עוד דברים חדשים".
יש סיפור ידוע על העניין הזה, אדם התלונן לרב שצפוף אצלו בבית, הרב אמר לו: "העצה שלי היא שתכניס את העז לדירה". האיש חשב כנראה שהרב משוגע, אבל זה היה בזמן שעדיין הקשיבו לרבנים, אז הוא הכניס את העז. אחרי זמן מסוים הרב שאל אותו האם המצב השתפר, אמר לו האיש: "מה זאת אומרת?! עכשיו בפירוש אי אפשר לחיות בדירה הזאת". אחרי זמן, אמר לו הרב: "תוציא את העז", ופתאום הבית גדל… ולאיש הייתה רווחה. הסיפור הזה הוא נוסח ישן, הנוסח של הרבי היה כך: הוא אמר לאיש תכניס את העז, אחרי שבועיים הוא בא להתלונן, אז הוא אמר לו תכניס גם את הפרה, וכך הלאה והלאה, ומה הפתרון בסוף? אין פתרון, זה ממשיך הלאה.
לשיטה של הרבי יש הסבר על דרך הפיזיקה. אדם אורז מזוודה לנסיעה ונגמר בה המקום, אז הוא דוחס עוד קצת ונוצר עוד מקום. עד מתי? התשובה היא, תלוי כמה לחץ הוא מפעיל. זו תופעה שקיימת בעולם, ישנם כוכבים שנקראים 'הננסים הלבנים', פעם הם היו בגודל רגיל, ומסיבות כלשהן החומר נמעך וכל ס"מ רבוע של הכוכב שוקל טון. ככה יכול להיות דבר שהוא קטן ומכיל בתוכו עולם שלם.
מה שהרבי ניסה לעשות הוא ללחוץ ואז ללחוץ עוד קצת, כך אדם יכול לעבור למצב צבירה אחר. גז אפשר ללחוץ, מוצק אי אפשר, והרבי אמר אפשר! זה רק עניין של לחץ, אחרי לחץ שוברים את הרווח בין המולקולות. לחץ של אלף אטמוספרות לא מספיק, אז עושים לחץ של עשרת אלפים אטמוספרות. זו שיטה, מין פיזיקה כזאת, שאומרת מה אדם יכול לעשות עם עצמו? הוא יכול לעשות עם עצמו הרבה. אם הוא לא רוצה, מתעצל – מכיוון שהשינוי הוא לא נעים ולא נוח – אז הוא יישאר בגודל שלו. אבל זה אפשרי שאדם ישתנה, לא רק תאורטית. אחד הדברים שחסר בעולם שאין עוד אנשים שאומרים את מה שהרבי אמר, כי יש הרבה מה לעשות בעולם.
אנחנו מאמינים אך לא תמיד מאמינים לגמרי, וזו בושה לנו, שבשבילנו נברא העולם. "ישראל אשר בך אתפאר". היהודים בעולם כיום הם פחות מ-2%, אז איך בשבילנו נברא העולם?!
אולם כפי שידוע, ברוב החפירות שעושים בעולם, יש תלים של עפר ורק אחד ממיליון מהם הוא זהב, ובשביל מעט הזהב, שווה לעשות את כל החפירות. פרוטונים, למשל, נמצאים רק באחד מעשרה מיליון תלי עפר, ובכל זאת, זה שווה את זה. הבחירה של עם ישראל – "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"; "והייתם לי סגולה מכל העמים" – צריכה להיות שווה יותר מכל הכמויות האחרות.
בשביל הקדוש ברוך הוא מספיק שיהיה אדם אחד שינהג כמו שצריך, ובשבילו נברא העולם. כמו שאמר רבי אליעזר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה"; אחריו מוסיף תנא אחר: "לא נברא כל העולם אלא בשביל צוות לזה". כל העולם נברא כדי שלא יהיה משעמם לאיש הזה. כמה מיליונים של אנשים וגם סוסים, כך וכך צרפתים, כך וכך אמריקאים, כדי שלא יהיה לו משמעם. בשביל אדם אחד זה כדאי.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בתור ניסיון מדעי, הוא לקח אדם והניח אותו בקצה של המציאות, למטה מטה, והוא בודק האם האדם הזה יקשיב. הוא מחכה מהקצה האחר של האין סוף ואומר: "אתה שומע?" בדרך כלל אנשים לא שומעים, אבל אם יש איש אחד ששומע, הקדוש ברוך הוא אומר: הניסיון של בריאת העולם הצליח! אנחנו לא יודעים מה הוא מתכנן לעשות בניסיון הבא, בניסיון הזה הוא עדיין מחפש את האיש שיכול לשמוע מהקצה האחר של המציאות, ויגיד: "כן!". הוא קורא: "אברהם אברהם"; "דוד דוד"; יכול להיות שהקדוש ברוך הוא קורא לך כל יום ואומר: "אתה שומע? אתה שומע?", ואתה מסתובב לצד השני של המיטה. הקדוש ברוך הוא פונה לאנשים ומחכה שיהיה מישהו שישמע, מסביב לזה אנחנו חיים. אחד מאלף שישמע זו באמת תוצאה טובה, אפילו אחד ממיליון. אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו מחכים שהקדוש ברוך הוא יבוא ויגיד שהניסיון נוסה והצליח.
בעולם שלנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות: להקשיב לקדוש ברוך הוא שקורא לנו מלמעלה, להקשיב לנשמה שלנו שקוראת לנו מבפנים.
שימו לב אל הנשמה.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע