בשבועות האחרונים אנחנו צועדים במסע. זה נכון הן ביחס למלחמה הנוכחית, הן ביחס לשורש הסיפור שלנו – במסע של היהודי הראשון, אברהם אבינו, שאנחנו קוראים בפרשיות השבוע. אברהם מתחיל לעבוד את ה' ב"לך לך". חסידים אומרים ש"לך לך" פירושו ללכת אל עצמיותך, מעבר למסגרות הרגילות. וכדי להגיע לשם אפשר רק על ידי ביטול הרצונות לרצון ה'. אם ליהודי יש תכנית מסודרת לכל החיים והוא חושב שהוא יודע לאן הוא הולך, הוא לא יגיע אל העצמיות. רק אם הוא לא יודע להיכן הוא הולך, ושם את כל יהבו על ה', אז הוא יוכל להיות עבד ה' באמת. הקב"ה אומר לאברהם אבינו לעזוב הכל, וללכת "אל הארץ אשר אראך". הקב"ה אמנם אומר לאברהם מהיכן לצאת אבל לא להיכן ללכת.

אילו אמר הקב"ה לאברהם מהו המקום שאליו צריך להגיע, עיקר הנקודה של המסע הייתה מתפוגגת. היינו חושבים שהקב"ה מבקש ממנו רק לעבור מקום גיאוגרפי. אבל ה' ניסה את אברהם, ו"מעשה אבות סימן לבנים" – כך גם הוא מנסה את כולנו האם אנחנו מסוגלים לשנות מיקום נפשי ופנימי בחיים שלנו. יהודי צריך לעזוב את כל ההרגלים שהשתרשו בו במשך השנים, ולחשוב רק על מה ה' רוצה ממנו. כשיהודי מתנער מהרגלים ורצונות שהורגל בהם, אז מתגלה הנקודה היהודית האמיתית שלו והוא יכול להבין באמת "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". גם יהודי שהתרחק מאוד, כשהוא מתחיל לנסוע חזרה הוא יכול להתחבר ל"חלק אלוקה ממעל" שבקרבו.

בטח שמעתם את הסיפור על היהודי שרצה לתרום מאות מנות אוכל לטובת חיילים בגבול עזה, והמפקד הפנה אותו לרב שיפקח על נושא הכשרות. אותו יהודי נדיב לב הנו רחוק למראית עין משמירת תורה ומצוות, לפחות בינתיים… הוא העיד שבמשך כל ימי חייו הוא דיבר עם רב כלשהו רק פעמיים. בכל זאת, עכשיו, כשעמד להכין את הארוחות לחיילים, הוא הזמין רב להכשיר את כל המטבח בו יוכנו המנות, ולבדוק שכל המוצרים שהוא קונה יהיו כשרים למהדרין! הוא אמר לרב שהוא לא רוצה שיהיה מצב בו אפילו חייל אחד לא יוכל ליהנות מהמזון. הרב חיבק אותו ואמר לו: "אני מתרגש לא בגלל תרומת המזון הנכבדה, אלא בגלל שאתה מראה לי עכשיו מי אנחנו באמת!"

הרבי הריי"צ מתאר ביומנו כיצד אביו הרבי הרש"ב היה מעביר את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בכל ערב שבת קודש. הרבי סיפר שכאשר אביו היה קורא "לך לך מארצך", "זלגו שתי דמעות גדולות מעיניו הקדושות".

המילים הללו, שבהן הורה ה' לאברהם לצאת לדרכו, ריגשו את הרבי בכל פעם מחדש עד שמעיניו ירדו דמעות. מה טמון בפסוק הזה שהמיס את ליבו של הרבי? יתכן שזהו המסר עליו אנחנו מדברים. בפעם הראשונה בה הקב"ה מדבר אל היהודי הראשון, הוא נוטע בו את הכוח של מסירות נפש. לעזוב את כל מה שהוא רגיל אליו וחי על פיו, וללכת באמונה שלימה אחרי ה'. הכוח הזה הוא המלווה את הגורל היהודי במשך 4000 שנה. ההיסטוריה של עם ישראל ספוגה בכל כך הרבה אומץ, דם, דמעות וניצחון שכולם באו מנקודת המסירות נפש. כשהקב"ה קורא ואומר לנו "לך לך", הוא מפציר בנו ללכת מעצמנו ולהפוך להיות שלו. היהדות, במשמעותה האמיתית, עוסקת ביצירת שינוי של התבניות המוכרות, ולהפוך להיות מרוכזים בה' וברצונו.

רבותינו מלמדים שהחותם של אברהם אבינו נמצא בכל אחד מאיתנו. לכן בתפילת העמידה, אחרי שמזכירים את שלושת האבות, חותמים את הברכה דווקא במילים: "ברוך אתה ה', מגן אברהם". מה הרעיון כאן? מסביר המגלה עמוקות: "לפי ששלוש אבות תיקנו שלושה עמודים: אברהם גמילות חסדים, יצחק עבודה, יעקב תורה. ובזמן הגלות חסרים תורה ועבודה, אבל גמילות חסדים הוא לעולם. לכן חותמין באברהם שהוא עמוד גמילות חסדים שקיים לעולם… לזאת אמר 'והיה ברכה', בך חותמין, להודיע שעמוד של אברהם הוא לעולם".

כלומר, בזמן הגלות עיקר העבודה היא עבודת אברהם – אהבת ואחדות ישראל. דווקא באברהם אבינו, במידת החסד, תיחתם הגלות.

ראיתי מכתב נפלא מה'קדושת ציון', הרבי מבאבוב זצ"ל. הוא מביא את דברי המגלה עמוקות ומוסיף עוד: "ומכבוד קדושת אאמו"ר זי"ע שמעתי בשם זקני מצאנז זי"ע, שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה, ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי"ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים, והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף. וזהו דרך החסידות, לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא".

כך גם כותב אדמו"ר הזקן בעל התניא, באגרת הקודש שבספרו התניא, שבזמן עקבתא דמשיחא עיקר העבודה היא בצדקה.

את הדברים האלה אנחנו רואים בעוצמה רבה עכשיו. ישנם יהודים רבים שלצערנו אינם יודעים על תורה וגם לא על תפילה, אבל "בך חותמין" – מידת הצדקה נשארה בכל התוקף בכנסת ישראל. גם בקרב יהודים הרחוקים מאוד מתורה ומצוות בוער אינסטינקט חזק לתת ולחזור ולתת. נכון, אולי לא תמיד נותנים לדברים הנכונים, אבל נותנים! זוהי הנקודה: בסוף הגלות העיקר הוא האחדות ואהבה. זוהי העבודה העיקרית – ומשם כבר יבואו כל שאר העניינים.

קשה להאמין, אבל כזכור לנו, עד לפני כמה שבועות היו יהודים שהכריזו בארץ ישראל שהם כביכול נפרדים מאחיהם, כאילו הם ח"ו שני עמים. אבל במלחמה המתחוללת עכשיו בעקבות המתקפה המרושעת התגלתה האמת. כשרואים שהשונא רוצה לטבוח באותה מידה יהודי המכונה חילוני יחד עם יהודי המכונה חרדי, מבינים שהשנאה היא ל'עצם', ליהודי כמו שהוא באמת ולא לעטיפות הנראות בחוץ. שנאת הגויים מעוררת את העצמיות שבקרבנו, אותה עצמיות הנמצאת בכל יהודי בשווה והיא מלאה טוב נפלא, אור נפלא, אהבה נפלאה ואחדות נפלאה. אנחנו עם אחד ומאוחד, עם קדוש, עם אלוקי.

כל הפירוד בין יהודים – גם הפערים והקרעים הכי גדולים – קיים רק בתדרים הנמוכים שלנו. ולכן כשהשונא פוגע בעצמיות שלנו, אנחנו מגיבים חזרה עם אותה עצמיות. והעצמיות שלנו מאוחדת באחדות נצחית ואלוקית, פשוטו כמשמעו, בלי דרשות ופלפולים. המסירות נפש של אברהם אבינו צרובה בנשמתו של כל יהודי באופן נצחי, ולעולם אין יהודי היכול להיפרד ממנה.

יש לי ידיד המתגורר בסידני שבאוסטרליה, ושמו הרב אהרן מוס. הוא מנהל ארגון בשם 'נפש' העוסק בקירוב ובחינוך, ולפני כמה שנים הוא שלח לי מכתב שקיבל מיהודי מתבולל בסידני, וכך לשונו:

"שלום. אני זקוק לעזרתכם. התחנכתי בבית מסורתי, וערכו לי ברית מילה ובר מצוה, אך מעולם לא האמנתי בדת או אמונה כלשהי. אני היום בן 34 והייתי אומר שאני אתאיסט גמור. אין לי כל שאיפה להיקבר בבית קברות יהודי (אציין זאת בצוואתי במפורש), ונישאתי לגויה בנישואין אזרחיים.

"שאלתי היא, האם אני נחשב רשמית לאינו-יהודי בעצם זה שעזבתי את היהדות, או שאני זקוק לאיזה טקס או תהליך כדי שבאופן רשמי לא אהיה יהודי?"

תצילנה האוזניים. השאלה של היהודי בהחלט מזעזעת, אבל לאברהם אבינו יש תשובה. הבחירה של הקב"ה באברהם אבינו היא בחירה אלוקית. היא לא תלויה במעשה כזה או אחר אלא בקשר העצמוּתי שבין יהודי לה'. לכן גם אין שום דרך לפורר או לנתק את הקשר הזה. זאת גם הייתה התשובה של ידידי הרב אהרן לאותו יהודי:

"לפי שאלתך, עשית כל שביכולתך כדי לשלול את יהדותך: מבחינה מעשית, אינך שומר על המסורת היהודית; מבחינת אמונה, אתה אתאיסט; מבחינת חיי משפחה, התחתנת עם גויה ולכן ילדיך לא יהיו יהודים; ואפילו לגבי הקבורה, אתה נחוש לא להיקבר בבית עלמין יהודי.

"ניתן היה לחשוב שכל זה יהיה מספיק כדי לאשר את אי-יהדותך. אך לא! משום מה, אתה עדיין אינך שבע רצון: אתה עדיין מרגיש יהודי! כל כך מרגיש יהודי, שאתה חש שאתה זקוק למתן היתר רשמי להיות לא-יהודי! וכך, בהיותך אתאיסט, למי אתה פונה כדי לפתור את בעייתך? לרופא? לפסיכיאטר? לעורך טקס הנישואין שלך? לא ולא… אתה פונה לרב! למעשה, נראה לי שלהיות יהודי הוא הגורם הדומיננטי ביותר באישיותך, שאפילו משפיע על המקום בו הנך רוצה להיקבר! (מה פתאום שלאתאיסט יהיה אכפת היכן הוא ייקבר?)

"ידידי", חתם הרב אהרן את מכתבו, "יהדות אינה אמונה, רגש, שכנוע עצמי או אורח חיים. היא מצב קיומי. היא עובדה קיימת. אנחנו יכולים לחגוג אותה או להילחם בה, אך היא תמיד תהיה שם. אז מדוע שלא נחגוג אותה?"

כרבים אחרים, קראתי בהתפעלות את סיפורו של יאיר אנסבכר, לוחם ביחידה ללוחמה בטרור, שיצא בשמחת תורה בבוקר מביתו לתפילת שחרית, אבל מיד נשמעה אזעקה ומרגע זה כל התוכניות שלו השתנו. הוא עלה לרכבו ומיהר לזירות הקרב בדרום הארץ, שם השתתף בחיסול מחבלים והציל חיי יהודים רבים.

הוא סיפר: "הגענו לקיבוץ ניר יצחק וראינו דברים קשים. סבי ז"ל, ניצול השואה, סיפר לי שבשואה היה עושה מלאכות שיהודי ירא שמיים צריך לעשות. וכך אני מוצא את עצמי עוצם עיניים ליהודים שנרצחו, כשברקע מתחוללים קרבות.

"סיימנו לפנות את המקום מהמחבלים והגענו לבתי התושבים. צעקנו להם שאנחנו חיילים יהודיים שבאנו להצילם, אבל הם לא האמינו. רק אחרי שהצלחנו לשכנע אותם בזהותנו הם פתחו את הדלת, ואז נפלנו זה על צווארי זה בהתרגשות ובכי, כאחים ממש. יצאתי משם עם רצון אחד: לחבק כל יהודי בעולם! מעכשיו, מי שידבר איתי על פילוג בין יהודים – אענה לו: לא מעניין אותי".

אלה מילות המפתח: "לא מעניין אותי". אין הכוונה שאין הבדלים בין יהודי ליהודי, אבל זה לא מעניין. אם נודע לי שילדי הקטן ניצל מסכנת נפשות ואני מחבק אותו באהבה ובהתרגשות, ובה-בעת אדם אחר ניגש ולוחש על אוזני שאחד העובדים שלי הגיע באיחור למשרד ועלי לכעוס עליו – אני לא מתכחש לעובדה הזו, אבל כרגע היא פשוט לא מעניינת אותי.

הפירוד יוצר היסח הדעת מכל מה שנוגע למעמקי הלב והנשמה של היהודי. אבל כשכל הרדידות השטחית והשכבות החיצוניות מתקלפות, מתגלה שבעומק המציאות כל עם ישראל הוא נשמה אחת אלוקית, שרק מלובשת בגופים שונים.

כך כותב אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה: "הנשמה הוא בב׳ בחינות – יעקב וישראל… ובחינה זו [של "ישראל", שהוא חלק אלוקה ממעל], הוא אחד יחיד ומיוחד עם השי״ת בלי שום פירוד בשום אופן. ובחינה זו יש בכל אחד ואחת מישראל אפילו קל שבקלים!"

בימים כתיקונם – כפי שמכנים אותם – אנחנו חיים בקומת מחשבה נמוכה, המלאה שיפוטיות, אגואיזם ופירוד. אבל בימי משבר ומלחמה נמסות הקליפות החיצוניות כדונג מפני אש, ומתפרצת האנרגיה הכי עמוקה בנשמתנו. או-אז אני חש כיצד כל יהודי באשר הוא הנו עצם מעצמיי, בשר מבשרי.

אסור לשכוח את הרגעים האלה של התגלות האמת. אנחנו יודעים שהיצר הרע נעזר בתחבולות שונות להנמיך את רוחנו ולהעמיד פנים כאילו חילוקי הדעות הם האמת לאשורה, ולכן כדאי גם בזמני מנוחה לזכור את ההתעוררות של ימי המלחמה. אמנם "אין דעותיהן שוות", אבל מתחת לכל שוכנת העצמיות המשותפת לכלל ישראל.

לגילוי העצמיות של כלל ישראל יש תוצאות נפלאות. רואים היום, הן בארץ ישראל הן בתפוצות, התעוררות גדולה לדברים שבקדושה שלא ראינו בשנים האחרונות. כבר לא צריך להטיף ליהדות או לשכנע, כי היהדות השוכנת בעצם מהותו של יהודי עולה ומתגלה מאליה. כשהאהבה בוערת, כולם רוצים לאחוז בעוגן הנצחי של כלל ישראל ומחפשים כל דבר שיכול לחבר אותם. לא צריך היום לעסוק ב'קירוב רחוקים' במובן הרגיל של מושג זה, כי אין היום – והאמת היא שאף פעם לא היו – רחוקים. היו יהודים רדומים, "אני ישנה", אבל "לבי ער", כולם התעוררו עתה בעקבות המצב.

יש כיום הזדמנות היסטורית לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. רואים במוחש כיצד יהודים מכל השכבות והמגזרים רוצים להתחבר לשורשיהם. הם מחפשים להתאחד עם כנסת ישראל. בתוך ים של דמעות ונהרות דם, הם מבינים כיצד דוקא "אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

"קול דודי דופק פתחי לי". אחינו הפועלים בארגוני הקירוב ופוגשים בשגרת חייהם את כל שכבות העם, מספרים כי הם נוכחים לראות כמה עת זו כשרה לבקר יהודים מכל גווני הקשת, להתחבר עמהם במצבם ולהציע להם בדברים היוצאים מן הלב התחזקות בתורה ומצוות. בבתי האבלים, הפצועים והנעדרים, במשפחות החיילים, ובכלל בקרב כל אחינו בארץ ישראל כולה, יש צימאון גדול לדברי חיזוק, עידוד ושמחה הבאים מעמקי הנשמה.

הבעל שם טוב אומר כי המילה "צרה" היא כאותיות "צהר". בעזרת ה', מתוך הצרה הגדולה שניחתה עלינו ייפתח גם צוהר, הזדמנות נפלאה להחדרת רוח אמונה ואהבה בעמנו הנצחי. ונזכה לראות תכף ומיד בנחמת ציון, "הקיצו ורננו שוכני עפר", "ושמחת עולם על ראשם".