האדמו"ר הזקן, ואחריו גם כל האדמו"רים של חב"ד, היו נוהגים לשיר בדבקות ובהתלהבות ניגון מסוים בתפילות של ראש השנה. הניגון הזה נקרא אצל החסידים 'ניגון דבקות – ראש השנה'. מקורו של הניגון הוא עוד מהבעל שם טוב הקדוש, למרות שהוא גם נחשב כאחד מעשרת הניגונים המיוחדים של האדמו"ר הזקן. ושמעתי פעם הסבר ששילב את הדברים – אצל הבעל שם טוב היה היסוד וההתחלה של הניגון בקצרה, והאדמו"ר הזקן הרחיב אותו.
בכל אופן, לניגון הזה יש גם סיפור. הרבי הריי"צ סיפר, שפעם אחת בליל ראש השנה, הבעל שם טוב אמר לתלמידיו כך: "אבינו שבשמים רוצה לשמוע שבחים על הילדים שלו". אחד מהתלמידים הנאמנים שהיו שם, היה צדיק בשם ר' קהת, שהיה שייך לחבורת הצדיקים הנסתרים של הבעל שם טוב. אותו ר' קהת קם וסיפר, ששמע פעם שיחה של שני בעלי עגלה. אחד מהם שאל את השני, מה פירוש הפסוק בתהילים "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום". היהודי ששאל גם ענה, שסוס ופרד חושבים שנתנו להם מתג ורסן בפה, כדי שהם לא ישכחו איך לועסים… אתם מבינים איך חושב הסוס? אחרי ששמים לו רסן בפה, הוא מנסה שוב לאכול, אבל שום דבר לא נכנס לו לבטן. הוא חושב שדואגים לו שלא ישכח איך לועסים, אז שמים לו רסן בפה לתזכורת. היהודי בעל העגלה אמר לחברו – אתה אל תהיה "כפרד אין הבין".
כשר' קהת סיים לספר את הסיפור, הבעל שם טוב נפל על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, ובדבקות עצומה שר את ניגון הדבקות של ראש השנה.
חסידים אמרו, שהתוכן הפנימי של הניגון הוא כמו אדם שבוכה על אוהב נאמן שלו שנעלם ואיננו. עוד אמרו, שזהו משל על מה שכתוב במאמרי חסידות, שבליל ראש השנה יש הסתלקות של המלכות. בתפילה של ליל ראש השנה, כשמנגנים בדבקות ובוכים, מבקשים את הגילוי של מלכות ה'.
מה בעצם הסיפור הזה בא לומר? במבט ראשון, לא כל כך ברור מה הקשר בין השיחה של העגלונים, לבין השבחים שהבעל שם טוב רצה לספר על עם ישראל.
כדי להבין מה קרה כאן, צריך ללמוד את הפירוש הפשוט של הפרק בתהילים, עליו הם דיברו. כל המזמור מדבר על העניין של הייסורים ששולחים לאדם, כדי שיחזור בתשובה. דוד המלך אומר כך: "כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם". כלומר, כיוון שהיהודי החריש ולא התוודה על העוונות שלו, לכן העצמות שלו כבר בלו מרוב ייסורים. הייסורים כל כך קשים, עד שהוא שואג וצועק כל היום – "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה". הייסורים השביתו את כל הלחלוחית שלו, והוא נעשה חרב ויבש – בגלל שהוא לא התוודה על העוונות.
לאחר מכן הוא ממשיך אל התיקון: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'". אחרי התשובה, הוא ממשיך להתפלל שלא יבואו עליו ייסורים: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה", והקב"ה שומר עליו מהייסורים.
אחרי כל הדיבורים הללו, דוד המלך פונה אלינו ומאיר לנו את הדרך: "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי". דוד המלך נותן לנו עצה ששווה זהב: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ". הכוונה היא, שלא נהיה כמו הסוס והפרד שצריכים לשים להם מתג ורסן כדי שלא יזיקו לבני אדם. העצה היא למעשה לא לחכות לייסורים – המתג והרסן, אלא לדאוג שהם יהיו בבחינת "בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ".
כששני העגלונים הפשוטים הללו דיברו על כך שיהודי לא מחפש תירוצים למה שמו לו מתג ורסן, אלא יודע שהייסורים נועדו כדי לשמור עליו ולדרוש ממנו לתקן משהו, הם גרמו ללימוד זכות גדול.
לאחרונה ראיתי שיש עוד פסוק בתהילים שרש"י מפרש בדרך דומה. במזמור "תפילה למשה" כתוב: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם". רש"י שם מסביר שהכוונה היא, שהקב"ה מביא ייסורים על האדם עד דכדוכה של נפש, והייסורים באים ואומרים לאדם "שובו בני אדם", כלומר, תעשו תשובה! ה' מבקש מאיתנו שלא נהיה כמו הסוס שלא מבין, אלא נבין את האמת. כששומעים את הקריאה לשוב, ויודעים את התכלית של הייסורים, אז לא יהיה צורך בהם, והם לא יגיעו. כשהיהודי יודע בעצמו שאסור להיות כמו סוס, זהו שבח של עם ישראל.
מהסיפור הזה נולד ניגון הדבקות של הבעל שם טוב לראש השנה. אבל נשארה לברר כאן עוד נקודה אחת, והיא השאלה – למה דווקא הסיפור הזה שייך לראש השנה?
כנראה מהסוף של הסיפור אפשר לקבל את התשובה. הנוסח של סוף הסיפור הוא, שהניגון והבכי של הבעל שם טוב היו כמו געגועים לאוהב נאמן שהלך לו. כנראה זהו משל על התהליך שכתוב בספרים לגבי ראש השנה, שבו יש הסתלקות של המלכות. דרך הניגון הזה גילו לנו דבר נפלא – המלכות של הקב"ה היא עבורנו כמו אוהב נאמן. כשיהודי שומע שהמלכות של הקב"ה מסתלקת, זהו משבר בעיניו, כמו שידיד נאמן עזב אותו והלך למרחקים. כשמסתכלים ככה על המלכות של הקב"ה, כל היחס לקבלת עול משתנה.
יש יהודים שמחפשים בראש השנה השגות גדולות ברוחניות. אם הם לא זוכים למדרגה, אז הם מתייאשים וחושבים שהקב"ה הוציא אותם מהרשימה של עבדי ה'. צריך לדעת שהאמת היא הפוכה. להיות עני ברוחניות – זאת מעלה ולא חיסרון. חסידים חינכו להיות כעבד לפני אדונו. אף פעם לא חינכו אצל חסידים להיות בעלי מדרגה ומשפיעים! אחד הצדיקים אמר פעם שהוא נענש משמים להיות רבי ומשפיע לחסידים בגלל נדנוד עבירה שהיה לו. הוא סבר שבגלל פעם אחת שהוא הלך בחול המועד בנעליים לא מכובדות, נגזר עליו שבגלל ביזוי המועד הוא לא יוכל להיות נסתר כמו שהוא רצה אלא יצטרך להתגלות.
אנחנו צריכים להיות בבחינת "אם כעבדים". לא רק לא לחפש השגות, אלא גם להתפלל לקב"ה שיקבל אותנו להיות עבדים שלו. צריך להסכים להיות אפילו עבד כזה שחוטב עצים ולא מרגיש שום לחלוחית בעבודה. הרי אם הקב"ה היה מצווה אותנו רק לחטוב עצים, היינו עושים את זה בחשק ושמחה, מעצם העובדה שכך אנחנו מקבלים את המלכות של הקב"ה!
לחיים.
אספר לכם דוגמה לחביבות שיש בקבלת עול נכונה. לפני הרבה שנים, כשהיינו אברכים צעירים, היה אז ספר הדרכה להורים צעירים. כל האברכים באותם ימים, ממש לא עשו צעד בחינוך בלי ללמוד את הספר הזה. יש בספר הזה הדרכה לכל מיני בעיות שיש עם גידול ילדים – פתאום קורה ככה, ופתאום הילד מתנהג אחרת – וממילא צריך ללמוד מה עושים בכל מצב. הדפיסו אז את הספר הזה בכל מיני שפות, במיליוני עותקים.
בספר הזה היה כתוב על טעות נפוצה שהורים צעירים נוהגים לעשות. לא מעט זוגות באים לילד ואומרים לו: 'ילדי החביב, מה אתה רוצה לאכול? הנה, שמנו לך כמה סוגים של אוכל. אתה רוצה אולי כזה? ואולי כזה?' בדרך כלל, במצבים כאלה הילד דווקא מתרגז! ההורים המומים, מפני שהם הציעו את המבחר כדי להועיל לילד. ההורה משוכנע שאם הוא ייתן לילד אפשרות בחירה דמוקרטית לבחור לבד את האוכל, הוא ישמח. המחבר של הספר הזה כתב בחריפות, שהורה כזה הורס את הנפש של הילד! ילד מחכה ורוצה שיגידו לו: "תאכל את זה! שמתי לך צלחת, ומה שיש בה תאכל!"
גם אם הילד לפעמים מתנגד, הוא עדיין מחכה שההורים שלו יאמרו לו דעה מוצקה. הקב"ה יצר את הנפש של הילד כך, שהוא יצפה לפקודות ולאמירה של דעות מוצקות. החביבות והשמחה של הילד נובעות מזה שהנפש לו טבעית ופשוטה ומוכנה לקבלת עול.
למעשה, גם המצב הטבעי של נפש האדם בכלל – לא רק של ילדים – הוא מצב של שמחה בקבלת עול. כך ברא אותנו הקב"ה. כמובן שאדם לא רוצה זיופים, ורק העול האמיתי – קבלת עול מלכות שמים – שהוא השורש שעבורו נבראה התכונה של קבלת העול, הוא עול שמקבלים בחביבות. לכן, כשיהודי שומע על כך שבכניסת היום של ראש השנה המלכות של הקב"ה מסתלקת, הוא בוכה על ההסתרה הזאת כמו מי שאיבד אוהב נאמן.
כשיהודי מתייחס בחביבות לקבלת העול של הקב"ה, הוא כבר לא יהיה מוטרד מהשאלה אם הוא מרגיש משהו בפנים או שהכל עובר לידו מבחוץ. אדרבה, אם הוא מרגיש אטום וחסר רגש, ובכל זאת מתפלל ומבקש את מלכות ה' בגלל שצריך קבלת עול, אז החביבות של העול שהוא מקבל עליו גדולה יותר. התענוג מקבלת עול מלכות שמים מפורש בפרשייה שהיא עצם קבלת עול מלכות שמים – הפרשה הראשונה של קריאת שמע. מיד אחרי הפסוק הראשון של 'שמע ישראל', אנחנו אומרים: "ואהבת את ה' אלוקיך". גם בפרשייה השנייה, שהיא קבלת עול מצוות, כתוב "אשר אנכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו". רואים בפירוש שקבלת העול נעשית באהבה. אנחנו אוהבים את העול של ה', והוא מביא חיות ושמחה.
ראיתי פעם שרבי יהונתן אייבשיץ מסביר פשט מעניין בפסוק "יראת ה' לחיים". הוא אומר, שאפשר לראות בצורה מוחשית איך שהקב"ה הכניס יראת שמים בטבע של הבריאה. איך באמת רואים דבר כזה? רבי יהונתן מביא דוגמה מכך שאדם שעומד לפני משפט של בשר ודם, נעשה חולה מאימת הדין. לכאורה, היה צריך להיות קל וחומר – שהצדיקים, היראים מהקב"ה באמת, יפחדו מהמשפט שלו הרבה יותר ממה שסתם אדם ירא משופט בשר ודם, וממילא הם היו צריכים ממש להיות חולים! אז למה הם לא נעשים חולים?
רבי יהונתן אומר, שבאמת אדם נעשה חולה לא מאימת המשפט, אלא בגלל שמשפט בשר ודם מעוות את הטבע של האדם. הנפש מתקוממת על כך שבני אדם מחליטים ושופטים אם האדם עשה דברים טובים או לא. כל מערכת המשפט היא יציאה מסדר הבריאה הטבעי של האדם, ולכן הוא מפחד ונעשה חולה. לעומת זאת, פחד מהקב"ה הוא טבעי לאדם, ולכן הוא מביא בריאות ולא חולי. הקב"ה יצר את הטבע שיראת שמים תהיה דבר מענג. זאת נקודה שצריך לאמץ – להרגיש תענוג מהיראה, ולא תענוג של דבקות. יש אנשים שמחפשים מדרגות של דבקות, ומתמלאים מחשבות וסברות לא נכונות. ממילא הם גם מתייאשים כשלא מצליח להם להיות במדרגה שהם חמדו לעצמם.
המשפיע שלנו, ר' שלמה חיים קסלמן, סיפר פעם על שני חסידים שבאו לאדמו"ר הזקן והתאוננו בפניו, שלמרות שהם מתפללים באריכות, הם רק עושים את עצמם ולא מרגישים דבקות באמת. הרבי ענה להם על פי המשנה, שאדם שעושה את עצמו צולע למרות שהוא בריא, לא ימות עד שייעשה צולע. כך גם לגבי חיגר וסומא. על פי זה, אמר אדמו"ר הזקן, שחסידים שעושים את עצמם כאילו הם מתפללים באהבה ויראה, בסופו של דבר יזכו לזה! בוודאי כך גם בקבלת עול. אם אדם יקבל על עצמו גם כשהוא לא מרגיש שזה אמיתי, בסוף תהיה לו קבלת עול.
כשהייתי אברך צעיר, נכנסתי ליחידות לרבי ושטחתי את ליבי לפניו שאני לא מוכשר לקבלת עול. אחרי שפירטתי את הקושי, הרבי אמר לי כך: "תלמד בספרי מוסר, ויותר טוב – בספרי חסידות, על המעלה של קבלת עול. תשנן בעל פה, ותחזור על הלימוד הזה בזמנים הפנויים ובלכתך בדרך. אז תזכה לקבלת עול!"
עוד אמר לי הרבי, שיש שאלות שלא צריך לשאול דווקא אצלו 'מעבר לים'. ר' שלמה חיים חינך אותנו, שכשנכנסים לרבי צריך לשאול שאלות ברוחניות ועבודת ה'. הכנתי הרבה שאלות לרבי, ועל אחד הדברים הוא אמר שהייתי צריך לשאול את המשפיע בארץ ישראל. באמת שאלתי אחר כך את ר' שלמה חיים על מה שהייתי צריך, אבל לגבי השאלה של קבלת עול שאלתי מאוחר יותר את ר' מנדל פוטרפס, באיזה ספרי חסידות ללמוד על קבלת עול. הוא הפנה אותי לספר 'המשך תרס"ו', של הרבי הרש"ב, שם יש מאמר ארוך שמדבר על שני מושגים: 'עבד פשוט' ו'עבד נאמן'. עבד פשוט הוא עבד שעובד רק מתוך יראה, ואין לו שום עונג ושמחה בעבודה. לעומתו, עבד נאמן קשור לאדוניו בכל ליבו ונפשו, ועבודתו נעשית בזריזות, בתענוג ובמסירות.
שמעתי פעם שיחה של חסיד זקן בשם רבי גרשון חן ע"ה עם יבדל"א ר' זלמן גופין. אותו ר' גרשון היה בלובביץ' כשהרבי הרש"ב אמר את המאמרים של המשך תרס"ו. ר' זלמן גופין בתור אברך צעיר היה מתפלל הרבה בשיכון חב"ד בירושלים, ופעם הוא שאל את ר' גרשון שהיה שם מה הנקודה העיקרית של ספר המאמרים תרס"ו. הוא הרי שמע באוזניו את המאמרים מהרבי, אז מסתמא הוא יודע. התשובה שלו הייתה – עבד נאמן ועבד פשוט. גם ר' יואל כהן ע"ה סבר ככה. בכל אופן, במאמר הזה יש אריכות על המעלה שיש בעבודת "אם כעבדים".
שמעתי פעם מר' אברהם הירש כהן, שהיה מזקני החסידים בדור הקודם, נקודה חשובה מאוד. הוא אמר, שמה שמחפשים בספרים הקדושים, זה מה שמוצאים. כאשר שניים לומדים את אותה גמרא – אחד הוא למדן והשני בעל הלכה – בעל ההלכה מוצא את החלק של ההלכה, ואילו הלמדן רואה את הלומד'ס. יכול להיות גם שלישי שאוהב פשט, והוא ימצא חידושים אחרים.
בכל אופן, אם נחפש קבלת עול אמיתית, אז נזכה לה. כל הדמיונות שאין לנו השגות, ולכן אולי ה' בכלל לא רוצה חלילה בעבודתנו, יתבררו כטעות. אם מישהו מרגיש שהוא לא ברשימה של עובדי ה', זה רק בגלל שהוא חיפש לבדוק אם שמו אותו ברשימה הדמיונית הזאת. צריך להחליט שאנחנו עבדי ה' בכל מצב, ופתאום נראה את עצמנו ברשימה. צריך לחפש קבלת עול, ואותה גם נמצא בעזרת ה'.
פעם שאלתי את הרבי על דבר שהיה קשה לי בעבודת ה'. באותה נקודה, הרבי אמר לי להתנהג כך שלפחות בעיני בני אדם מסביב זה ייראה טוב. אחר כך, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. הרבי אמר אז שצריכים לרתום את היצר הרע לעבודת ה'. הפחד מביזיונות שייך באופן עקרוני לקליפה, אבל אפשר לקחת אותו לצד הקדושה. יהודי חושב על כך שאם יידעו מה שבליבו הוא יתבזה, וכך הוא נזהר מלהיכשל בעברות, בצורה שאנשים ירגישו בזה. למרות שההקפדה שלו על המצוות היא חיצונית, היא עוזרת להשתנות בסופו של דבר. לחיים! שנזכה לקבל עול מלכות שמים בחיות ושמחה!
