התשובה של אלול היא בעיקר תשובה בה האדם חוזר לעצמו,

אמצע ארוחת ערב עם הקטנטנים, צלצול. "אהלן אמא, מה העניינים?"

בתקופה הזו, כשהבנים שלנו עוברים מסעות וכל הבלאגן צף, אני

מדי פעם אליה מצמיד לי לאוזן את האוזנייה שלו ואומר:

"אמא אני צריך שבשבוע הקרוב תתפללי עליי". אני רואה את

פורים מתקרב, ואני מרגישה בתוכי את ההתרגשות. בוכה בתפילת שחרית

כבר זמן רב שאני יודעת מה אני רוצה להוריד על

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פחות ופחות כותבת ביומן.

הרגע הזה של ההמתקה. איך זה קרה? אני לא יודעת

דוד הנסיך כבר כמה זמן ללא כיפה. זה התחיל שבת

מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש

חול המועד סוכות כואב לי. מרגישה את זה בגוף. לא

אתמול כשנכנסתי לחדר של יפעת, ראיתי ערמות של שוקולדים. זרקתי

ערב אחרי יום עם אליה בבית, אני מותשת, מרוקנת ובעיקר

דוד עם תווי פנים שמשתנות לו, נעשות יותר חדות, עם

יום שבת שבת פרשת שלח לך. בסעודת שבת אנחנו מוצאים

מנסה להיזכר איך הכל התחיל. אולי בשבת בר המצווה של

זהו. לכל שבת יש מוצאי שבת, ומוצאי שבת קודש –

עמדנו כבר בעבר בכמה טורים על כך שעיקר עבודת השביעית

בפרשתנו אנו למדים על העונש החמור של עם ישראל אם

טוב, בפרשה הזו לא צריך לעבוד קשה כדי להתחבר לשמיטה…

תמיהה רבתי מעורר שמה של השבת בה אנחנו נמצאים –

והנה, לאחר שתים וחצי פרשיות ארוכות, בהן התורה פירטה לנו