כל הקשרים בעולם יש בהם מעין בבואה של הקשר בין ה' ובין בני אדם. כל הקשרים בעם ישראל משקפים באופנים שונים את הקשר בין ה' ובין עמו. לכן כחלק מההכנות למסעות ישראל במדבר, מסע שמשכלל את הקשר עם ה', הפרשה שלנו עוסקת בנושאים הקשורים לערעור, תיקון ושדרוג של קשרים – חטאת ווידוי, סוטה, נזיר.

הזוהר הקדוש על פרשתנו נוגע ישר בלב העניין, בשדרוג קשר בעקבות החמצה – תשובה, והבעל שם טוב חושף את הלב של הלב הזה:

בזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא דף קכב, א): "פקודא דא הוא מצות תשובה… וכל מאן דקיים פיקודא חד כדקא יאות כאילו מקיים רמ"ח פיקודין דעשה, דלית פיקודא דלאו איהו כלילא מכלהו רמ"ח", עכ"ל. [= מצוה זו היא מצות תשובה… וכל מי שמקיים מצוה אחת בשלמות, כאילו מקיים את כל רמ"ח מצוות העשה, שאין מצוה שאינה כלולה מכל הרמ"ח]. והוא על פי החקירה שכתבו הראשונים, שראוי לידע סוד אחדותו יתברך שמו, כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות, הרי אני תופס כולו, וכן שמעתי ממורי, והבן…

מצות התשובה מגלה משהו על כל המערכת של תורה ומצוות. היה אפשר לחשוב שחיי היהדות מתחילים ברגע שמקיימים מצוות, ועד אז מי שלא מקיים מצוות הוא פשוט בחוץ. כשייכנס לתמונה, נתחיל להתייחס אליו. אבל הזוהר כאן מבהיר שהתשובה יוצרת גשר, או המוני גשרונים זעירים, בין החלקים השטחיים של האדם ובין החלקים הכמוסים שלו. החלקים השטחיים אינם רדודים או בזויים. הם פשוט החלקים שנראים על פני השטח. אדם מסוגל לחיות כל ימיו כאילו הם מקבץ של פעולות מנותקות. הוא קם, אוכל, הולך לעבודה, חוזר, ישן. עוד פעולה ועוד פעולה. ללא מהות המאחדת בין כל הפעולות האלה. גם את המצוות אפשר לקיים כך, באופן שהן מנותקות זו מזו. התשובה העמוקה היא חשיפת הזיקה בין כל הפעולות האלה לרובד העומק של החיים שלי. שיש לחיי סיפור מאחד. שיש לחיי גם תשתית שמאחדת בין אישיותי הפרטית ובין הסיפור הכללי של העולם כולו.

ה', כידוע, אינו נראה. העובדה שהחיים שלי אינם אוסף אקראי של פעולות, אף הוא אינו נראה ואינו גלוי. לכן אדם שחי את חייו בלי זיקה לתורה ומצוות, חי מבחינתו במרחב הנראה לעיניים באופן בלעדי. התשובה שוזרת את כל הרובד הגלוי הזה של חייו לכל האינסוף שאינו ידוע לו. לכן בהקשר זה של תשובה, הזוהר מדבר גם על כלל המצוות. כי באמת, בכל המצוות שאדם מקיים, הוא מצוות את חייו לאלוקות. למה שינענע לולב? הרובד הגלוי של חייו אינו זקוק ללולב. למה שאישה תכסה את ראשה? על פני השטח אין סיבה. אלא האדם מעיד בעצם קיום המצוה שלחייו יש זיקה לבורא הנעלם, ולמערכת התורה והמצוות שהבורא עיצב. לכן בכל מצוה שאדם מקיים במלאות, באמונה שלמה במערכת כולה ובבורא שהנדס אותה, הוא בעצם מצהיר על נאמנותו לכל המצוות, ועל בחירתו לשזור את כל חלקי חייו באינסוף הכולל, הנעלם והמאחד.

…והנה מאחר שהתורה והמצוות נאצלו מעצמותו יתברך שמו, שהוא אחדות האמיתי, אם כן כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה, שהוא הדבקות בו, ותפס במצוה זה חלק האחדות, אם כן כולו בידו, כאילו קיים כל המצוות, שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול, וזהו שכתב בזוהר דמקיים מצוה אחת על מתכונתו סגי [=מספיק].

מה הסיפור?

ר' לייבלע אייגר, נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר, הגיע לבית המדרש של קוצק כדי לתהות על עולם החסידות. הוא הגיע בערב יום כיפור, ועקב מן הצד על המתרחש שם. אחרי תפילת ליל יום כיפור מושקעת, הוא עשה את מה שהוא הכיר שעושים בליל יום כיפור – הוא ישב ולמד בבית מדרש. הוא היה שם לבד, מלבד שני חסידים שהחליט לזרז את תהליך הכניסה של ר' לייבלע לשערי החסידות. הם נעמדו לידו, ואחד פתח בקבוק יין והתחיל למזוג לתוך גביע קידוש. ר' לייבלע ניסה להמשיך ללמוד אבל היה קשה לו לא לפזול לכיוון שלהם.

"קדימה, הגרון שלי יבש לגמרי, קידוש!" אמר אחד החסידים.

ר' לייבלע כבר לא התאפק. "מה אתם עושים?!" צעק.

"מה אנחנו עושים? חה! קידוש! רוצים לשתות."

"אבל, אבל," ר' לייבלע מחה בבהלה, "זה איסור תורה לשתות!"

"זה. איסור. תורה." ענה החסיד. "אז מה? קדימה, ברוך א-"

ר' לייבלע ניסה שוב בקול סדוק. "אבל זה נפסק להלכה! זה כתוב בשולחן ערוך!"

"עוד פעם אתה? זה כתוב. בשולחן ערוך. מה זה משנה? ברוך, אתה, א-"

ר' לייבלע כמעט בכה. "אבל לא משנה לכם מה שה' אומר? זה ה' רצה! לא אכפת לכם מה'?!"

"אהההה… זה רצון ה'…" החסיד הניח את הגביע וחייך חיוך חמים. "זה הסיפור…".

בלב של כל המצוות, יש אכפתיות. אכפתיות ודבקות במה שה' רוצה. יש הרבה מאוד הסברים על כל המצוות, איך הן משפיעות על הנפש ועל הגוף. אבל יש גם קו מאחד בין כולם – ה' ציווה, ואני רוצה לקיים את מה שהוא רוצה, גם כי עלי לציית לו, גם כי הוא הבורא ויודע מה טוב לי, אך גם – כי אכפת לי ממנו. בכל מערכת יחסים שיש בה ציפיות ועזרה הדדית – בקשר בין בני זוג, או בין חברים, או בין הורים לילדים – יש בקשר הרבה תחומים שונים, יש המון עשייה משותפת, ובכל אזור יש הבנות וכללים לא כתובים שכל צד בקשר מודע אליהם. מתי מתאים לדבר על משהו רגיש, איך כל צד אוהב שפונים אליו אחרי שעבר זמן שלא התראו, וגם למי לא מפריע לפנות את מסננת הפסולת של הכיור. כל אלה הם ביטויים של לב הקשר. אך את הכל עושים כי יש אכפתיות.

האכפתיות ההדדית מאחדת את כל המחוות השונות ואת כל הביטויים השונים. לכן אפשר לקיים מצוה אחת, בלב שלם ומלא באכפתיות, ובכך להיות מחובר לכל המצוות. זה נקרא לאחוז בעיקר של הקשר. לפעול מתוך אכפתיות לה' זה בעצם גם להתחבר לאכפתיות של בורא עולם שבנה את עולמו בחסד וברחמים, הנוכחים בעומק כל המציאות כמו מי תהום. 'נעשה!' צעקו עם ישראל בתחתית חורב. ה', אנחנו איתך, ליבנו איתך! כל שאר המצוות הן איברים שמקבלים דם מהדבקות הפנימית הזאת, ולכן גם כל העולם המתין ליום השישי הזה.