מתוך דברים שנשא בכנס "מאמנים לחיים", חלק ראשון מתוך שניים

מצב הזוגיות היום דומה לאנורקסיה חמורה – מגפה מערכתית של אנורקסיה לזוגיות. אני מדבר הן על תקופת טרום החתונה, והן על שלום הבית אצל זוגות נשואים. הבעיה מופיעה בכל הציבורים, ברמה גבוהה או גבוהה יותר.

מדוע בחרתי לדמות את הצרה הזו לאנורקסיה? אנורקסיה היא מחלה קשה, לעתים קטלנית (!), שבה החולים מאבדים את התיאבון, לא חפצים לאכול והולכים ומרזים.

איך זה קורה לאנשים? לאנורקטיים ישנה טענה צודקת כלפינו 'האוכלים'. לדבריהם האוכל הוא הדבר הכי מאוס וגועלי שאנחנו מתעסקים בו במשך היום. כשחושבים על אוכל בצורה כזאת, אין צורך לדמיין איך הוא נראה לאחר הלעיסה… אפילו קודם, העיסוק שלנו במזון הוא מוזר. באיזה שהוא מקום יש לנו דחייה מסוימת כלפיו. רוב האנשים (ובוודאי הנשים…) יימנעו מלאכול אוכל שהיה בצלחת של אדם אחר, אף אם לא נגע בו. מדוע? האנורקטיים צודקים. יש משהו מאוס באכילה ואוכל.

למה לאכול?

מדוע אם כן איננו אנורקטיים? זאת שאלה טובה והתשובה היא שהקדוש ברוך הוא ברא בכולנו מנגנון טבעי, חזק, תקיף ומנצח שמתגבר על הבחילה הטבעית שיש לנו מהעיסוק המאוס בעניין המזון – וזה הרעב. אנחנו פשוט רעבים! ובגלל שאנחנו רעבים, האהבה מקלקלת את השורה ומוחקת את הדחייה הטבעית. ככה זה עובד. ומי שאין לו תאבון, בקלות חש דחייה מאוכל.

למה אנשים מאבדים את התיאבון? מה גורם לאנורקסיה? זה יכול להגיע בכל מיני הקשרים – דיכאון, חוסר ערך עצמי, בעיה בתדמית האישית, במראה, בתפיסת המקום בעולם, ועוד כהנה וכהנה דברים שמהווים רקע, ומה שקורה בפועל זה דבר מרתק: מנגנון הרעב נחלש מאוד, ואילו הדחייה מהאוכל מתגברת. במצב שנוצר – האדם פשוט לא מסוגל לאכול!

רעבים לאהבה

ובחזרה לזוגיות – כולנו יכולים להבחין שהזוגיות תובעת מהאדם משהו שהוא יותר מכל מערכות היחסים שיש בעולם, גם מן המורכבות והקשות שבהן. ההתגייסות הנדרשת כדי להסתדר טוב עם בן/בת הזוג היא עצומה, עלינו לצלוח עלבונות כבדים מהמוכר לנו ביחסים אחרים, הדברים נוגעים לנו במעמקי המעמקים שלנו, היכולת לבוא ולבקש סליחה, ללכת לקראת, לדעת להרפות מהעמדה שלי, ההצלחה לראות את הדברים מזווית אחרת – כל אדם נשוי מבין בדיוק על מה אני מדבר.

אז הרווקות כמו האנורקסיה באה ואומרת לנו – הי חבר'ה לאן אתם הולכים? זה אמבוש! אתם יודעים איזה מאמצים זה דורש?! והם צודקים לגמרי, זאת האמת לאמיתתה. אז למה באמת אנחנו הולכים לזה? והתשובה היא, גם כאן – כי יש לנו תיאבון בריא וטבעי, יש לנו צורך בזוגיות, ברוך ה'. הצורך הזה גובר על כל משאבת הכוחות שהזוגיות דורשת מאתנו.

הקשבה עצמית מרובה

שורש המגפה הזו, לפי דעתי, נעוץ בכך שאנחנו נמצאים בדור שהפרטיות, האגו והאינדיבידואליות תופסים מקום מאוד חריף בתקשורת, בתרבות ובאידיאולוגיה. התרבות הזאת משפיעה המון על כל מי שמתבגר בתוכה, חלקם במודע וחלקם ללא. היום כל אדם מאוד מאוד קשוב לעצמו, ולכן הוא עלול להתקשות יותר ויותר לעסוק בזולתו, להשקיע בו, להציב אותו כמקום גבוה מאוד שעליו נדרש ממני לשלם מחירים. קשה לי ללכת לקראת הזולת, אפשר לקרוא לזה 'שנאת האחר' אם תרצו…

האנורקסיה הזו גורמת כמה דברים: היא מייצרת קושי גדול לפני הנישואין. המון בנים ובנות נפגשים ברוך ה', אך מפני שהם מאוד מאוד קשובים לכל קו דק של אפיון האישיות, והצביון המאוד מאוד בהיר ומאוד מאוד מפוקס 'מי אני' – רבים מגיעים במהירות להסברים משכנעים עד כמה הצד השני שונה ממני מהותית בכל כך הרבה דברים. והם צודקים! תמיד זה כך. אפשר לבוא לכל זוג שנשוי באושר ולהסביר להם באותות ומופתים שהם לא מתאימים בכלל, כל אחד הוא הרי עולם ומלואו! כל מגשר יודע על כמה הרי חושך צריך לעבור כדי להפגיש שני אנשים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר להכניס אותם לשותפות כל כך עמוקה לכל החיים.

המבנה הנפשי הזה יוצר גם מכה קשה לזוגות נשואים, עד כדי גירושין או נישואין אומללים.

בשורה טובה!

לאנורקסיה הזו יש בשורה טובה מאוד עבורנו. הזוגיות הישנה, שהתבססה בעיקר על פלא, הולכת ומתפוררת ומאפשרת לזוגיות חדשה לצמוח. עדיין יש מקומות וקהילות שהקשר בין איש לאשתו נוצר פחות מבחירה ויותר כ"מצוות אנשים מלומדה”, כפי שהיה קיים במשך דורות רבים, ולמרבה הפליאה זה עבד. זו בעצם אהבה שמבססת את הקשר בין בני הזוג על קשר טבעי הדומה לקשר עם ההורים ועם הילדים והאחים. במקומות שנוהגים כך יש היום הרבה פחות בעיות כי האנורקסיה לא יכולה לפרוח במקום שהכל עובד טבעי ללא בחירה. התרבות של הפרט היא המדמנה שעליה כל האנורקסיה פורחת ומתגברת.

אלא, שבמעמקיה של המודעות והפרטיות אנחנו בעצם מקבלים הבטחה נפלאה – כי אנחנו רוצים זוגיות בוחרת, ערה, חופשית ואוהבת לאורך כל הדרך שאיננה חיה וממשיכה בגלל הכרח. הקשר עם ההורים יכול לדעת עליות ומורדות, מריבות והשלמות, אך הוא איננו נתון לשינויים. לעולם. מערכת יחסים זו נמצאת בתוך הכרח גמור, ללא גירושין או היפרדות מהותית. גם בן שחלילה מסוכסך עם הוריו – מחויב לשבת עליהם שבעה, ואילו בני זוג גרושים לא מחויבים כלל באבלות זה על זה, על פי התורה הקשר בין איש לאשה אינו מגיע רק מתוך הכרח. היה פעם סיפור על כמה בנות שהיה הכרח בבחירת בני זוגן – בנות צלפחד. הן היו חייבות לבחור מישהו מתוך השבט, אך ראשית התורה מדגישה שלמרות ההגבלה הזאת "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים" – זה חיוב מהתורה! הנישואין צריכים להיות טובים לי, ואם לאו – ניתן לפרק את החבילה. למה? כי הנישואין יימשכו רק אם טוב בהם לשני הצדדים.

פעם נישואין היו חובה חברתית פשוטה, אי אפשר היה לא להתחתן, זה היה נחשב משהו זר ומוקצה כמעט. להתגרש גם כן היה שוד ושבר. לא שלא היו דברים כאלה, אבל אלו היו יחידים, כמו שמצורעים היו יחידים. היום בחברות רבות, מי שלא מתגרש פעמיים שלוש שואל את עצמו 'מה קורה איתי, משהו לא בסדר'. ספריות שלמות מלאות מבעיות אלו, ורבים מתפרנסים מהם… אבל הבשורה הטובה היא שהמציאות הזאת מלמדת אותנו, בדרך לא קלה, זוגיות ערה, בוחרת, חופשית ואותנטית.

מצווה מספר 1

כבר אמר הלל, ואחריו רבי עקיבא כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא עיקר כל התורה כולה. האר"י הקדוש מוסיף, שעיקר המצווה היא בין איש לאשתו. לפי זה 'שלום עושים עם אויבים' היא תפיסה מבולבלת. ולהפך – ככל שהמעגל קרוב יותר הוא יותר חשוב ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, ובת הזוג קודמת לכל אחד. לפני ההורים, לפני האחים, לפני כולם. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אין קרבה יותר עמוקה מזו, ולכן העיסוק בתחום זה הוא עיקר מה שהתורה דורשת מאיתנו. קיום מצוות בלי כוונה הוא אמנם גם טוב, אך הכוונה מאוד מועילה, כל מי שעוסק בלחתן רווקים או בהשבחת הזוגיות – צריך להגיד 'לשם יחוד'. כעסים או העלבות בתוך הבית הם מכאיבים ואסורים מהתורה, ואילו האהבה היא חובה, אנו מצווים בה!

לשון הטוב

חלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", על פי פסק הרמב"ם, הוא "שיספר בשבחו". אנחנו מדברים הרבה על לשון הרע, אבל יש גם לשון הטוב. הזוהר הקדוש אומר דבר נפלא: אם לאדם היה לשון הטוב להגיד על מישהו והוא לא אמר, זה יותר גרוע ממי שאמר לשון הרע. זה מה שקרוי בעברית היום 'לפרגן'. לא מצאנו ולא שמענו שמישהו בא להתלונן על עודף שבחים ופרגון מבן או בת זוגו, אי אפשר להגזים, פרגנו חופשי עוד עוד. ותזכרו את הלל הזקן ורבי עקיבא – כל פרגון זה מצוות עשה מדאורייתא.

בעיית המובן מאליו

דברי הרמח"ל המפורסמים בראשית מסילת ישרים מתארים בעייה שהיום מוכרת מאוד לפסיכולוגים: יש משהו שאני מכיר, אני יודע אותו, הוא ברור לי לגמרי, ומשום מה אני מתעלם ממנו.

כל פעולות האדם נחלקות לשני סוגים: פעולות רצוניות בחיריות ופעולות אוטומטיות. כשאדם יושב לאכול מרק לארוחת ערב, ולוקח כף מרק ומקרב אותה אל הפה, כל אלו פעולות רצוניות, הוא היה יכול שלא לקחת את הכף, לא לקרב אותה וכו'. עד הבליעה הכל בחירי, אבל מרגע שזה עבר את בית הבליעה האדם עושה עוד פעולות רבות שהן אינן בחיריות אלא אוטומטיות. עד כאן פשוט, כי כשמדובר על אכילת מרק, כל ילד מבין מה אוטומטי ומה בחירי. אבל בעניינים הנפשיים אנחנו מייחסים בטעות להרבה פעולות בחיריות תכונות אוטומטיות ואז אנחנו טוענים כלפי עצמנו, בלא מודע, שהמצב כלל לא תלוי בבחירה שלנו.

לא דולק לי

לדוגמה: רבים מעריכים מאוד מישהו שמאוד מאוד אוהב את ה' יתברך, הם מביטים כיצד הוא בוער באש של אהבת ה', ואולי מקנאים בו, אבל סבורים שאין להם מה לעשות בקשר לזה, באמת אשריו שהוא זכה, ואבוי לי שאני לא.

השאלה היא האם יש צעדים שאני יכול לעשות כדי שאני אהיה לפיד בוער באהבת ה'? שאלה גדולה. והתשובה פשוטה: כשהתורה מצווה "ואהבת את ה' אלוקיך", היא סוברת בפירוש שיש מה לעשות. אהבת ה' איננה תהליך אוטומטי! מדוע טועים בזה? כי כאשר אנחנו חשים אהבה עזה פתאום – החוויה היא כל כך חזקה וגדולה מאיתנו, היא לא באה ישירות מהחלטתנו, ולכן ניסיון החיים שלנו טועה בהבנת מצוות האהבה, היראה והדבקות. כולם יודעים שאלו מצוות הכי חשובות, אך שוגים לסווג אותן בתחום של האוטומט. אם אצלי לא דולקת אש האהבה, אז חבל.

עד כאן לגבי אהבת ה'. באהבה לבן או בת הזוג – המצב חריף לאין ערוך. למה? כי במקום שרגילים לבסס קשר על פגישות ותחושת ביטחון בקשר, מחכים שיגיע 'קליק', ומגיע 'קליק' והוא לא מגיע בהזמנה מדויקת, וגם נעלם בפתאומיות. זה מתאים למה שחושבים על אהבה, שהיא אוטומטית, באה והולכת ואין לנו מה לעשות. אם ניקח זוג שעומד להתחתן מחר, הם מאוהבים עד קצות האצבעות, ונציע להם עסקה פשוטה: אנחנו מבקשים חמש דקות שתשנאו אחד את השני. אתם מקבלים אחר כך מליון דולר. יצליחו? אין שום סיכוי! זאת דוגמה לטעות הנפוצה שמתייחסת לאהבה כמערכת אוטומטית. הנה לזוג הזה אין שליטה על הרגשות והתחושות שלו. אז אם אני נשוי שנה, או חודש, או יומיים, ופתאום זה עבר לי… אין מה לעשות. אני יכול אולי להתנהג יפה, להיות בעל מידות טובות, אבל אני לא יכול להתאהב, זה לא יעבוד. ככה נדמה לאנשים.

חייבים להדליק

אך כשם שאמרה התורה "ואהבת את ה' אלוקיך" היא גם אמרה "ואהבת לרעך כמוך", בשתי אהבות אלו יש צעדים שאתה יכול לעשות, ועל כן אנו מצווים ומחויבים לעשותם. משפט אחד של הבעל שם טוב מסכם את זה בבהירות מופלאה "עיקר המצווה לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את האהבה". בידך לבחור על מה לחשוב! אם תתקע את המחשבה, תהיה נטוע שם עמוק, האהבה תיוולד. בים האהבה יש גלים, היא גועשת ובלתי צפויה, אך אם תתקע את מחשבתך מובטח לך שהים יתחיל להכות את גליו לכיוון הנכון.

זה עובד?

יש טכניקה חביבה של טיפול זוגי שבה מושיבים את שני בני הזוג והמטפל אומר להם: אני זבוב על הקיר, בשבילכם אינני כאן בחדר. דברו אחד עם השני, תסתכלו אחד על השני בעיניים וכל אחד יספר לשני את הפרט הבא: 'מתי החלטתי שאני רוצה שאתה תהיה בן הזוג שלי, באיזו סיטואציה זה היה'. הפלא הוא שרוב האנשים לא יודעים מתי בני הזוג שלהם החליט. בהמשך מבקשים לספר 'איזה מחשבות עברו לך בראש באותה שעה'? ובנוסף, 'מה היו הרגשות שלך אז'? את כל זה תספר לבן הזוג. פעמים רבות בפגישה כזאת יש פתאום חשמל בחדר, כאן ועכשיו הם כאילו החליטו להתחתן, זאת התחושה. למה? כי הוא התחיל לתקוע את מחשבתו בדברים שבהחלט מעוררים אהבה. הוא נזכר באותם רגעים, באותן מחשבות, ובעיקר באותם רגשות של אהבה.

עשיתי את התרגיל הזה לזוג שהיו אצלי פעם לאחר שהחליטו להתגרש, ואכן בסוף התגרשו, אבל באותם רגעים הם הוצפו ברגשות אהבה ושניהם זלגו דמעות. האהבה התעוררה, כי אפילו במקרה קיצון של גירושין, אנחנו כן שולטים על האהבה ויכולים לעורר אותה. כל שכן בזוגיות בריאה.

כמובן שכזאת התעוררות היא רק התחלת דרך, ולא פיתרון לבעיות, אך זה מוכיח עד כמה שגויה התחושה הקשה שאומרת לנו כל פעם, ובעיקר כשאנחנו נעלבים – 'אין לך מה לעשות'. במצבים קשים כאלו (וכל מי שעבר עלבון בתוך הבית יודע עד כמה הכאב אז צורב…) עיקר המצווה היא לתקוע מחשבתו בדברים שמעוררים את האהבה. זה העיקרון, ובהמשך ניתן בעזרת ה' כלים איך מעוררים את האהבה.