ערב אחד ביקש ממני עורך של כתב עת, שאשלח תמונת פנים כדי שתתנוסס לצד סיפורי במדור הסיפורים. ניסיתי להתחמק מגזירתו, אבל הוא הבהיר לי שזהו תנאי הכרחי כדי לכתוב אצלם. ועוד אמר: "אני מבקש שזו תהיה תמונה מוצלחת שבה אתה נראה מחייך בטבעיות".
זה כבר נשמע לי מוגזם, גם לכפות עלי לפרסם את תמונתי וגם לדרוש ממני לחייך בטבעיות?! אבל בגילי המתקדם ידעתי היטב שיש דברים רבים בחיים שאדם חייב לעשות בניגוד לרצונו, כמו שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
"אני צריך את התמונה למחר בערב", חתם העורך את שיחתנו.
למחרת, בשעת בוקר מאוחרת, שמתי את פעמיי לרחוב יפו כדי למצוא חנות צילום.
באחת הסמטאות בנחלאות פנה אלי יהודי שהכרתי וביקש שאצטרף לסיומה של סעודת "שבע ברכות" של קרובו כדי להשלים מניין. הוא הבטיח לי שמדובר ברבע שעה בלבד.
נכנסתי פנימה, לחצתי את יד החתן שלא הכרתי, נטלתי ידיים ובירכתי "המוציא" על זוג לחמניות קטנטנות.
בעודי סועד חשבתי על צילום הפספורט הצפוי לי, עניין זעיר אנפין שפתאום הטריד אותי. אמנם אני מחייך לעתים לא רחוקות, אבל איך אחייך בטבעיות לנוכח צלם משועמם באיזו חנות צילום אקראית?! העוויתי את פניי בחיוך מלאכותי, ניסיתי לחשוב מחשבות מצחיקות, להיזכר באיזו בדיחה מוצלחת ונכנסתי לדכדוך. העולם נראה לי באותו רגע משמים. מחשבתי הלכה והסתבכה ומצאתי את עצמי מתלבט בעניין כה מגוחך. ואז תפסתי את עצמי: איזו שטות! שוב נלכדת בעלמא דשקרא…
חיוך רחב עלה על שפתיי. כמעט פרצתי בצחוק לנוכח מחשבות ההבל הללו.
לפתע ראיתי מולי כוונת של מצלמה משוכללת.
"תסדר את הזקן!", קרא הצלם, צעיר נמרץ כבן עשרים, שאינו שומר לעת עתה תורה ומצוות. נעתרתי לבקשתו בחיוך גובר.
קולה המכני של המצלמה נשמע בכל רחבי האולם ואחריה הופיע ברק קטנטן.
"צילמתי אותך תמונת פספורט", אמר הצלם, "לא יכולתי להפסיד חיוך כזה…"
"אפשר לראות?", ביקשתי.
הוא הראה לי את הצילום המוצלח ביותר שהיה לי בימי חיי. נראיתי מבוגר וגם צעיר, רציני וגם שובב, עמוק וגם קליל. כל ההפכים שאני מתייגע לחבר בקרבי במשך שנים, התחברו באותו רגע חולף לנצח נצחים.
ביקשתי ממנו שישלח לי את התמונה בדוא"ל עוד היום, ולאחר מכן גיליתי לו לאיזו השגחה מופלאה היה שותף זה עתה, כדי לעורר בו ובי את האמונה. לאחר ברכת המזון ו"שבע ברכות", שבהן כובדתי לברך "אשר יצר את האדם בצלמו", יצאתי לרחוב במצב רוח מרומם וניסיתי להבין מדוע הקדוש ברוך הוא זיכה אותי לתמונת חינם כזאת.
לפנות ערב נחתה תמונתי במלוא הדרה בתיבת הדוא"ל שלי. כאשר ראיתי את פניי המאירות בחיוך, נזכרתי במחשבה שהתלוותה אליהן, והבנתי מיד מדוע זכיתי באור ההשגחה: הצלחתי להיחלץ לרגע קט מתהום רצינותי ולצחוק על עצמי. כאשר אדם חש שהוא במשקל נוצה, רוח ההשגחה מנשבת בו ומוליכה אותו בנתיבי הפלא.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן