סוף סוף הגיעה ובפנים מבוישות פתחה את הנושא שישב על ליבה. זה זמן רב שמבקשת להיפגש, אך בכל פעם דחתה את בואה באמתלה אחרת.
"מה העניין? ממה את מסתתרת?" שאלתי בסקרנות. "אני אמא לא טובה", השיבה בשקט. "נכשלתי באימהות. הילדה שלי לא מוכנה לקבל את המילה שלי. במקום לייצר גבול ברור ושקט, אני נעשית כמו סמרטוט מולה, מחכה שתתרצה ותקבל אותי כאם".
"ואת מוכנה לקבל את המילה שלך? את בטוחה במקום שלך כאם?"
היא חייכה ונאנחה. "אני יותר כמו בת, או ליתר דיוק כמו קבצנית. אני עומדת מול בתי הקטנה ומחכה שהיא תגיד לי שאני טובה וצודקת. כשהיא עושה סימנים של חולשה או של חוסר שביעות רצון, אני מיד מרימה את שולי שמלתי ורצה למלא את צרכיה, בטוחה שכנראה החסרתי ממנה משהו בזמן שניסיתי לסמן את הגבול".
נשמתי עמוק. שמעתי בקולה הדים מהילדות, מהולים בהווה מסוכסך. מבעד לחזות הנשית הבוגרת מסתתרת ילדה המנסה לרצות את אמה. ההדים לחוסר שביעות הרצון של האם עדיין מרעידים את ליבה ומאיימים על קיומה. דמות האם והבת נמזגו לאחת. "כשאת עומדת מול בתך", פניתי אליה, "את משחזרת את החוויה של ילדה המתחננת לפיסת אהבה, כמו שעמדת פעם מול אמך".
עיניה נפתחו בפליאה. "איך עלית על זה? בול פגיעה! עד היום אני שמה את אמי במרכז של הכל, ובמקביל גם את בתי".
"ואיפה את? איפה המרכז שלך?" "אני לא קיימת. אני לא חשובה". דמעות החלו זולגות מעיניה.
"נפלאות דרכי ההשגחה", אמרתי לה. "הבת שלך מפגישה אותך בכל פעם מחדש עם נקודת החולשה הכואבת שלך. אם תבחרי את הפרשנות הנכונה, שתיכן תרוויחו מכך בגדול. את יכולה להמשיך לספר לעצמך שאת כישלון חינוכי, אך את יכולה גם להתחבר לנתיב הצמיחה ששלחו לך מהשמים, ולגדול".
היא קינחה דמעותיה והזדקפה. "חשבתי שאני מגדלת ילדה אחת", אמרה וחייכה, "ומסתבר שאני מגדלת שתים – זו שבחוץ וזו שבפנים".
"בדיוק", אישרתי את דבריה. "כל חיכוך עם הבת שבחוץ הוא הזדמנות גם לגדל את הבת שבפנים, עד שתתגלה האמא המחוברת לעצמה ולשורשיה. הבת שלך משוועת לאם חזקה, שניתן לסמוך על הגבולות שלה ועל הבנת המציאות שלה. כל עוד הילדה שלך גדלה לחשוב שהיא יודעת מה טוב ומה רע והיא המחליטה, היא מאבדת את המשענת לסמוך עליה. חשבי כמה עומס מוטל על כתפיה. ברגע שאת תתחזקי ותכבדי את המילה שלך, גם הבת שלך תירגע ותחזור למידותיה האמיתיות. מצד האמת, היא הבת הקטנה, ואת האם הגדולה שנותנת את הביטחון והתוקף".
"איך אוכל להיות האם הזו הגדולה ברגעים המבהילים מול בתי, כשאני מרגישה חסרת אונים וחסרת ישע?"
"אלו בדיוק הרגעים שבהם את מוזמנת לחבק את עצמך מבפנים ולעטוף את נפשך ברחמי ה'. כשהפחד או החולשה יעלו, מלאי את ליבך באהבה וכוח ובקשי את ישועת ה'. בזכות התפילה שלך יאיר בבית אור חדש. הרצון שלך יתבהר ואת תתחברי לעצמך ולעוצמתך. במקום להיכנס למאבקי כוח שייגמרו, על פי רוב, בתבוסתך, היכנסי פנימה והתחזקי. באופן הזה את תהפכי לא רק לאמא, אלא גם למגדלור. את התוקף והמקום שלך תוכלי להשיג לא בחיל ולא בכוח, אלא בקול דממה דקה".
לאחר כמה ימים הגיעה מחויכת לפגישה. "אינך יכולה לתאר את ההפתעה שחולל השקט", אמרה בשמחה. "במקום להתחנן ולרצות, לאיים ולהצטדק, כמו התכנסתי אל הרחם של רחמי ה' – והתחזקתי. הרגשתי כאילו הפכתי להיות צינור לאור ה' בבית. מהרגע הזה הכל השתנה".
חייכתי בשמחה. "כשאת עלית, כל הבית עלה אתך".
