בתפילת שמונה עשרה, בברכת 'עבודה', אנו מבקשים: "רְצֵה ה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן". נשאלת השאלה: מה פשר הבקשה שיקבל הקב"ה את "אִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל"? הרי בית המקדש חרב, וכיצד ניתן לבקש היום שהקב"ה יקבל ברצון את אותם קרבנות כאשר אין ביכולתנו להקריבם?

רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (אורח חיים, סימן ק"כ), ורבי יוסף קארו בספרו 'בית יוסף', מסבירים מציאות רוחנית עמוקה ונוגעת ללב: גם כיום ישנם קרבנות העולים השמימה כדי לכפר על עם ישראל. בהיעדר בית מקדש ומזבח, המלאך מיכאל, השר הגדול, מקריב במזבח של מעלה נשמות של צדיקים מישראל ככפרה על הדור.

אילו נשמות מתאימות לייעוד נשגב זה? מהותו של הקרבן היא ליצור חיבור בין שמיים לארץ. לפיכך, הנשמות הראויות לאותה "התנדבות" המכפרת על עם ישראל, הן נשמות של מחברים; נשמות היודעות בעצם הווייתן לחבר בין שמיים לארץ.

לאהד הייתה נשמה שכזו.

אהד היה איש של חיבורים. ארשת של צחוק האירה תמיד את פניו, ויחד עם זאת שילבה בתוכה רצינות ואחריות. הוא ידע למזג תמימות נקייה וטהורה עם ציניות עוקצנית ודקה, ושתיהן דרו בו בכפיפה אחת ללא כל סתירה. הוא היה הדבק של החבורה; סביבו התקבצו הן אלו שחיפשו אווירה קלילה ומשוחררת, והן אלו שחיפשו כובד ראש ורצינות. באישיותו הייחודית, כל אלה מצאו נקודת חיבור.

הוא למד בהתמדה, מתוך סקרנות טבעית וצימאון כנה להבין. בכל נושא שלמד, חיפש תמיד את נקודת העומק הפנימית שתאפשר לו חיבור אמיתי והזדהות. רצונו להעמיק ולרדת לשורשם של דברים לא גרע כהוא זה מבקיאותו ומהידע הרחב שצבר בתחומים רבים. הידע העצום שניחן בו ומעמדו החברתי המרכזי מעולם לא באו על חשבון אף אחד. בענווה גדולה ובאצילות שקטה, הוא ידע להעניק מקום לכל אדם. מידותיו התרומיות נסכו עליו חן מיוחד, והפכו אותו לאהוב וליקר בעיני כולם.

לפני כשנתיים, בהשראת דבריו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, כתב אהד את הדברים הבאים:

"אור לא יכול להתקיים ללא מסירות נפש. מישהו או משהו צריך לתת את עצמו כדי שלאחרים יהיה אור; האש נדלקת ומאירה על ידי שהשמן 'מקריב' את עצמו והופך לחומר בעירה. גם ברוחניות – כאשר מוסרים את הנפש ישנה הארה רוחנית. משה רבנו מסר את הנפש שלו על מנת לשמור על בני ישראל, כפי שכתוב בפרשת כי תשא: 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'. ובעקבות מסירות הנפש שלו, זכה משה שאור המשכן יהיה בזכותו – 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ' – אליך, בזכותך ('פרי צדיק' לחנוכה)".

כמה ראויים דברים אלו לנשמתו הגדולה. האור הגדול שהפיץ אהד בחייו, ראוי הוא לעלות ולהאיר כדי לכפר על עם ישראל. יהי רצון שנשמתו הזכה שנלקחה מאיתנו תעמוד לזכותם של כלל ישראל, ותתקבל ברצון לפני ריבונו של עולם.

בתפילת שמונה עשרה, בברכת 'עבודה', אנו מבקשים: "רְצֵה ה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן". נשאלת השאלה: מה פשר הבקשה שיקבל הקב"ה את "אִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל"? הרי בית המקדש חרב, וכיצד ניתן לבקש היום שהקב"ה יקבל ברצון את אותם קרבנות כאשר אין ביכולתנו להקריבם?

רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (אורח חיים, סימן ק"כ), ורבי יוסף קארו בספרו 'בית יוסף', מסבירים מציאות רוחנית עמוקה ונוגעת ללב: גם כיום ישנם קרבנות העולים השמימה כדי לכפר על עם ישראל. בהיעדר בית מקדש ומזבח, המלאך מיכאל, השר הגדול, מקריב במזבח של מעלה נשמות של צדיקים מישראל ככפרה על הדור.

אילו נשמות מתאימות לייעוד נשגב זה? מהותו של הקרבן היא ליצור חיבור בין שמיים לארץ. לפיכך, הנשמות הראויות לאותה "התנדבות" המכפרת על עם ישראל, הן נשמות של מחברים; נשמות היודעות בעצם הווייתן לחבר בין שמיים לארץ.

לאהד הייתה נשמה שכזו.

אהד היה איש של חיבורים. ארשת של צחוק האירה תמיד את פניו, ויחד עם זאת שילבה בתוכה רצינות ואחריות. הוא ידע למזג תמימות נקייה וטהורה עם ציניות עוקצנית ודקה, ושתיהן דרו בו בכפיפה אחת ללא כל סתירה. הוא היה הדבק של החבורה; סביבו התקבצו הן אלו שחיפשו אווירה קלילה ומשוחררת, והן אלו שחיפשו כובד ראש ורצינות. באישיותו הייחודית, כל אלה מצאו נקודת חיבור.

הוא למד בהתמדה, מתוך סקרנות טבעית וצימאון כנה להבין. בכל נושא שלמד, חיפש תמיד את נקודת העומק הפנימית שתאפשר לו חיבור אמיתי והזדהות. רצונו להעמיק ולרדת לשורשם של דברים לא גרע כהוא זה מבקיאותו ומהידע הרחב שצבר בתחומים רבים. הידע העצום שניחן בו ומעמדו החברתי המרכזי מעולם לא באו על חשבון אף אחד. בענווה גדולה ובאצילות שקטה, הוא ידע להעניק מקום לכל אדם. מידותיו התרומיות נסכו עליו חן מיוחד, והפכו אותו לאהוב וליקר בעיני כולם.

לפני כשנתיים, בהשראת דבריו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, כתב אהד את הדברים הבאים:

"אור לא יכול להתקיים ללא מסירות נפש. מישהו או משהו צריך לתת את עצמו כדי שלאחרים יהיה אור; האש נדלקת ומאירה על ידי שהשמן 'מקריב' את עצמו והופך לחומר בעירה. גם ברוחניות – כאשר מוסרים את הנפש ישנה הארה רוחנית. משה רבנו מסר את הנפש שלו על מנת לשמור על בני ישראל, כפי שכתוב בפרשת כי תשא: 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'. ובעקבות מסירות הנפש שלו, זכה משה שאור המשכן יהיה בזכותו – 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ' – אליך, בזכותך ('פרי צדיק' לחנוכה)".

כמה ראויים דברים אלו לנשמתו הגדולה. האור הגדול שהפיץ אהד בחייו, ראוי הוא לעלות ולהאיר כדי לכפר על עם ישראל. יהי רצון שנשמתו הזכה שנלקחה מאיתנו תעמוד לזכותם של כלל ישראל, ותתקבל ברצון לפני ריבונו של עולם.