שלום וברכה ידידיי היקרים! אתם יודעים ש'יקר' מתפרש גם במשמעות של 'נדיר', כמו 'יקר ערך'. לומר למישהו 'ידידי היקר!' זו ממש מחמאה. אמנם ישנה מחמאה שנועדה לרצות מישהו, ויש מחמאה שנועדה ליישב את ההדורים, אבל יש מחמאה אמיתית שעניינה לעורר את אור הנשמה שבזולת. מחמאה כזאת היא כשאדם מאיר בחברו נקודה טובה שהיא אמיתית, ואז הפנים שלו שמחות והנשמה שלו עולה ומאירה. לומר לחבר שהוא יקר, זו מחמאה מהסוג הזה.
באמת, לא רק לחבר צריך להאיר את פנימיות הנשמה. גם לעצמנו צריך להזכיר את הנקודה הטובה שבנו! צריך גם לזכור שאם אין מי שיאמר לי מחמאה כזאת, מילים טובות ומחיות כאלה, אז גם אני יכול לעשות את זה בעצמי. הרעיון הוא בעצם להוקיר את הטוב האלוקי שבנו. בן אדם צריך למצוא את הטוב שבו, ולהודות על זה לה'. להודות ממש, ולעשות על זה שיחת הודאה.

מחזירים הכל
התורה מספרת על אברהם אבינו שהיה "זקן בא בימים". הרבה צדיקים, ובמיוחד רבי נחמן, הדגישו את העניין של "בא בימים", שזה מסר חשוב: צריך לבוא עם כל יום ויום, כלומר שכל יום הוא בעל ערך. אנחנו הרבה פעמים מאחלים "אריכות ימים ושנים" ביחד, אבל צריך לדעת שאלו שני איחולים נפרדים. יש מצב של אריכות שנים, אבל היום יום של הבן אדם הוא קצר. אין ביום שלו שום דבר, שום עשייה בעלת ערך או משמעות. לעומת זאת אריכות ימים זה משהו אחר. כשנעשה משהו משמעותי ובעל ערך ביום הזה, אז היום הוא ארוך. לאברהם אבינו הייתה הנקודה הזו, כל יום היה חגיגה בשבילו! כל יום כשהוא קם בבוקר הוא אמר לעצמו: יום הולדת שמח! עכשיו אני מתחיל חיים חדשים! ככה מלמדים חז"ל, שכל יום ויום הוא חדש כבראשית. אם עובדים על התודעה הזאת, שכל יום הוא ראשית, אז המשמעות היא שאני לא נותן לעבר להפריע. ממילא, כשאני מסתכל על כל דבר שאני פוגש, אני רואה אותו בעיניים של ילד, מלא סקרנות רעננה, מביט בו בעניין רב, ונותן אמון מלא בטוב שעוד יכול להתרחש ביום שלפניי.
רבי נחמן גם מדגיש שכל יום בתחילתו הוא צר, אבל אחר כך הוא רחב. היום דומה לשופר שיש לו פייה צרה, שזאת ההתחלה שלו, והסיום שלו הוא הצד הרחב. בהתחלה של כל יום יש משהו צר, אבל אחר כך, לאט לאט הוא מתרחב. שיא ההתרחבות של היום זה הרגע בו אנחנו מחזירים הכל לקדוש ברוך הוא, בקריאת שמע שעל המיטה.
לפני כמה שנים, עוד בתחילת הפעילות שלנו בהודו, ישבתי עם הרבה אורחים בסוכה, וישב איתנו נזיר טיבטי. הוא היה נחשב נזיר מאוד מכובד, קראו לו "גשה דווה". 'גשה' זה תואר כבוד שלהם. האורחים שהיו, ביקשו שנדבר על הארעיות שבחיים. אני בחרתי לספר על איך יהודי הולך לישון. דיברתי על העניין של קריאת שמע, ואמירת "הריני מוחל". אותו נזיר אמר שגם אצל הטיבטים לפני שהולכים לישון, הנזירים אומרים בשם שלושת האבנים היקרות: "אני מוחל לכל העולם". לשלושת האבנים היקרות האלה אין שום קשר לריבונו של עולם, אולי יש בזה עניין של תיקון המידות, אבל לא קשר עם הקדוש ברוך הוא. הסברתי להם, שיהודי לפני השינה חושב על מצבו בשינה כאל מיני־מוות, במובן משמח. כלומר, אני מסיים את כל מה שהיה ביום הזה: "ריבונו של עולם הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי, בין בכל אשר לי". הרעיון הוא שאנחנו עושים הכנה של נקיות, משחררים הכל ומנקים הכל, מתוודים ומכינים את עצמנו, כך שיום המחר יוכל להיות בהתחדשות גמורה.

דרך חור המנעול
שמעתי פעם סיפור בשם הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד באנטוורפן. הוא סיפר שר' מנדל פוטרפס, שהיה אחד המשפיעים הגדולים בחב"ד, הגיע בהתחלה ארצה בלי אשתו. הוא לא רצה לישון לבד, אז בכל לילה הלכו בחורים לישון אצלו. פעם אחת, הרב שבתי ועוד בחור הלכו לישון אצלו. הוא כיבד אותם בכוס תה וסיפר להם סיפור חסידי. בסוגריים נעיר שאצל חסידים עשו עניין גדול מסיפור חסידי לפני השינה. אז מי שילדיו, אשתו/בעלה קשובים, זו מעלה גדולה. אם לא, אפשר גם כמו בהגדה של פסח, שאם אין מי שישאל "מה נשתנה" אז בן אדם יכול לשאול את עצמו… לספר לעצמך סיפור חסידי.
בחזרה לסיפור: ר' מנדל נתן לבחורים כוס תה וסיפר סיפור חסידי, ובסביבות השעה אחת עשרה אמר להם: "נו, עכשיו הזמן לקרוא קריאת שמע", כמו שאצל חסידים לא נוהגים לומר 'ללכת לישון' אלא אומרים 'לקרוא קריאת שמע על המיטה'. סיפר הרב סלבטיצקי שר' מנדל ישן בחדר אחד והם בחדר שני, ודלת הפרידה ביניהם. בשתיים בלילה התעורר הרב שבתי למשמע קול בכי. הוא הציץ בחור המנעול שבדלת, וראה את ר' מנדל יושב על מיטתו עם הסידור ביד, נשען על ידו ובוכה. הוא ניסה להקשיב על מה הוא בוכה, ושמע שהוא אוחז בקריאת שמע על המיטה. כל פעם הוא אומר "הריני מוחל" ובוכה… ככה כמה פעמים, רק מתחיל את "הריני מוחל" ולא מתקדם הלאה. הוא העיר את החבר שלו: "בוא, בוא תראה איך חסיד אומר קריאת שמע על המיטה". החבר קפץ, ויחד בשקט הם הביטו בו. הם שאלו את עצמם, על מה כבר הוא יכול לבכות ב"הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי"? מילא אם פגעתי במישהו אז יש על מה לבכות, אבל כשאומרים 'אני סולח למישהו' על מה יש לבכות?

מי אני ומה אני
אחרי תקופה הגיע חג השבועות, ור' מנדל התוועד ואמר הרבה 'לחיים'. אצל חסידים זה שם קוד, 'אמר הרבה לחיים' הכוונה 'שתה משקה', רק שאצל חסידים לא אומרים 'שתה' אלא 'אמר לחיים'. כידוע, בהתוועדות יש עניין לשתות, וזה חלילה לא לפגם; יש שתייה הגורמת לבן אדם להתרחק מהטוב ולהיות גס רוח, אבל צריך לדעת שדווקא בהתוועדות, כל השתייה ואמירת הלחיים מבטלות את הנפש הבהמית ומקרבות את הלבבות. זה המקום שבו אמירת לחיים מעלה את כל עניין השתייה לקדושה! כל מי שחלילה השתמש בזה להפך הטוב ורוצה תיקון לנשמתו, כמנהג תיקוני האריז"ל, יבוא להתוועדות חסידית, יאמר הרבה לחיים וזה מתקן את כל השתייה שהייתה בחייו. ושוב בחזרה לסיפור: ר' מנדל אמר הרבה 'לחיים' וגם אותו בחור שהיה עם הרב סלבטיצקי אמר הרבה 'לחיים', ובמהלך ההתוועדות אותו בחור פנה לר' מנדל ושאל אותו: "מה צריך לכוון כאשר אומרים 'הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי'?" אז ר' מנדל הסתכל עליו בפליאה ואמר לו: "תראה, בפשטות אם מישהו פגע בך ואתה שומר טינה, תמחל לו". הבחור לא ויתר ואמר: "אם כך, למה בוכים כאשר אומרים מילים אלה?" אז ר' מנדל הסתכל עליו ואמר לו: "אהה, אתה הבטת איפה שלא צריך להביט…" הוא מיד הבין שהם ראו אותו שהוא בכה. אחרי רגע אמר ר' מנדל: "בכל זאת, אם שאלת אני אגיד לך. אם אני מרגיש שאני צריך למחול למישהו, סימן שאני עדיין מציאות". 'מציאות' במובן של אגו, של ישות. שאני מישהו שצריך למחול. שעוד יש בי "אני ואפסי עוד". והוסיף ר' מנדל: "על זה בא חשבון הנפש, מי אני ומה אני שאני צריך למחול למישהו! לאיזו גאווה הגעתי, שאני צריך להיות כבר במדרגה שאני צריך להגיד 'הריני מוחל'!"
צריך לדעת שכדי להגיע לביטול כזה, צריך הכנה. פעם ניסח את זה איזה פסיכולוג אמריקאי, ג'ק הנדלר, הוא אמר: "עליך להיות מישהו, לפני שתוכל להיות אף אחד". אתה צריך קודם שתהיה לך איזה תחושת עצמי בריאה, לקבל אהבה וחום ולגדול נכון, ורק אז תעבוד על השלב של הביטול. הסיפור הזה של 'הריני מוחל' הולך איתי הרבה. הוא ממש מחיה אותי, כך שכל לילה לפני השינה אני שואל את עצמי מי זה 'הריני' שהולך למחול.
להתראות ידידיי היקרים!