שלום חברים! יום העצמאות מעורר אותנו לחשוב קצת יותר על המילה 'עצמאות', ולנסות להשיב אותה אל הלב.
מהשורש של המילה 'עצמאות' אפשר ליצור את המילה 'עצמיות' וגם את המילה 'עוצמה'. כשאדם לומד לחיות את העצמיות שלו, הוא מלא עוצמה, וממילא הוא גם חווה עצמאות אמיתית. שלוש המילים הללו מזינות זו את זו. היכולת לחיות את אותה מהות פנימית אוטנטית, שהיא מעבר לכל תדמית חיצונית, מפגישה אותנו עם העוצמה שלנו. מצד שני, כשבן אדם לא בקשר עם העצמיות שלו, סביר להניח שזאת הסיבה לכך שהוא במצב של חולשה ולא עם תוקף של עוצמה. כשמציינים את העצמאות משעבוד חיצוני פותחים שער ומבוא לתהליך שבסופו פוגשים את העצמיות ואת העוצמה.
כדי להגיע למשולש שבו יש עצמיות, עוצמה ועצמאות, אפשר לצאת לדרך על ידי כל אחד מהחלקים, אבל העיקר הוא לשאוף למטרה, שבה בסופו של דבר משלימים את המשולש הזה, ובלי לוותר על אף אחד מהחלקים שלו.
כמה שאתה רוצה
ישנו סיפור על יהודי אחד שיצא מארץ ישראל למסחר יחד עם שותף בארצות הגולה הרחוקות. במהלך המסע, היהודי חלה בפתאומיות, וכשעמד להיפטר מן העולם, הוא רצה שחלקו בכסף של השותפות – כאלף זהובים – יגיע לאשתו ולא ייעלם בדרך. לצער הלב, לפעמים גם אנשים אמינים עלולים מול פיתויים כספיים לשנות את עורם, ולכן היהודי חשש שהשותף ייקח את כל הכסף לעצמו.
כדי לנסות לעקוף את הבעיה, הוא כתב לשותף מעין כתב צוואה שבו הוא מסמיך אותו לתת לאשתו "כמה שהוא רוצה". לאחר זמן קצר היהודי אכן נפטר לבית עולמו, והשותף חזר לבדו לארץ. הוא הגיע לבית האלמנה לביקור ניחומים, ובסופו הוא הראה לה את כתב הצוואה, ומתוך אלף הזהובים שהגיעו לה מהנכסים של בעלה בשותפות, הוא נתן לה בסך הכל 50.
מובן שהאלמנה התאכזבה מאוד, אבל לא היה לה מה לעשות מול כתב היד של בעלה שבאמת מסמיך את שותפו לתת לה כמה שהוא רוצה. במר ליבה, הלכה האשה לר' שמואל מסלנט, רבה האגדי של ירושלים. אולי לא בטוח שמבחינה היסטורית ר' שמואל סלנטר היה גיבור הסיפור, אבל כבר נהגו ישראל קדושים להסמיך את כל הסיפורים שמתארים פיקחות לר' שמואל מסלנט…
בכל אופן, ר' שמואל קרא את כתב הצוואה בתשומת לב, וחזר וקרא אותו כמה פעמים, כשהוא מנסה להבין למה באמת התכוון המנוח. היה נראה לא הגיוני בעליל שהבעל לא ישאיר לאשתו כמעט כלום מכספי הירושה, או שיסמוך על שיקול דעתו של השותף בלבד. אחרי מחשבה מאומצת, אורו עיניו של ר' שמואל והוא הציג בפני המתדיינים את פסק הדין. לשותף הוא אמר שייקח לעצמו את חמישים הזהובים שרצה לתת לאישה, ואילו את התשע מאות וחמישים הנותרים שהוא רצה לשמור לעצמו, יתן לאלמנה!
השותף נזעק ואמר שהפסק לא ייתכן, והוא נוגד את הצוואה. ר' שמואל הסביר לו, שכאשר הנפטר כתב "תן לאשתי כמה שתרצה", הוא התכוון לומר שכגובה הסכום שהשותף ירצה לתת לעצמו, כך עליו לתת באמת לאשתו של הנפטר.
בשביל הנשמה
חשבתי על הסיפור הזה כמעביר מסר לכל אחד מאתנו על עצמאות ועצמיות. התרגיל של השותף לקחת לעצמו יותר ממה שמגיע לו, מופיע אצלנו בדמות הטענות של הנפש הבהמית. היא באה כביכול בנדיבות, ואומרת לנו: "צריך זמן ללימוד תורה, אבל צריך גם זמן לצרכים הגשמיים. תן זמן לעבודת ה', אבל רק כמה שתרצה!" הקול הראשוני רוצה לתת לאלמנה, ובנמשל – לתורה ולקדושה, רק חמישים זהובים. העצה של ר' שמואל מסלנט (ויחד איתו כל הצדיקים) אומרת, להפוך את הפרופורציות. את המעט שרצית לתת לטובת הקודש – קח לענייני החולין, ואת החלק העיקרי שרצית לתת לנפש הבהמית – תן לעצמיות האמיתית שלך.
כמובן אין הכוונה להלחיץ אף אחד, כך שאם עמידה בפערים שבין תשע מאות וחמישים לבין חמישים נשמעת רחוקה מדי, אפשר מראש ללכת על חצי חצי. ברור שאם האלמנה הייתה מקבלת מלכתחילה חמש מאות זהובים היא הייתה מרוצה ולא פונה לר' שמואל. בכל אופן, צריך להבחין מה אני נותן באמת לעצמי, ואיזו נתינה כבר לא שייכת לעצמיות אמיתית. אם את עיקר תשומת הלב אני נותן לטובת עצמי – כלומר הנשמה, ומשאיר אחר כך לצד הגשמי זמן ראוי לשאר הצרכים, זה בסדר גמור. כמובן, ככל שנקדיש יותר זמן שהיה מיועד לעניינים הישרדותיים, לטובת הנשמה, כך העצמיות האמיתית שלנו תתחזק, וממילא תיתן גם יציבות בענייני החומר.
אחת הדרכים החשובות לחזק את העצמאות והעצמיות של הנשמה, היא הדיבור אודותיה. בספר תהילים, שהוא בעצם פרוטוקול ההתבודדויות של דוד המלך, יש כמה וכמה פסוקים בהם דוד המלך מדבר על ועם הנשמה. בפרק מ"ג ישנו דיבור פנימי של דוד המלך עם הנשמה: "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי? הוֹחִילִי לֵאלֹקִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹקָי". דוד המלך לא רק מלמד אותנו איך לשתף את הקב"ה בכאבים ובשמחות, בדאגות ובהצלחות, אלא גם לשוחח עם הנשמה. לקבל ממנה כוחות, וגם לעודד אותה מול קשיי היום יום, וזמנים של קטנות מוחין. בזמנים של קטנות מוחין, שבהם כל הדעת נעלמת ומסתתרת, דיבורים מיוחדים כאלה אל הנשמה מסוגלים להרים אותנו ולתת לנו אוויר לנשמה. דוד המלך מנחם את נפשו – "יש לך כתובת! יש למי לפנות – הוחילי לאלוקים! את לא צריכה להישאר לבד עם הכאב והדאגה, יש לך את הקב"ה, שהקשר איתו הוא הישועה בעצמה". אם נדע להפוך להיות תלמידיו של דוד המלך, נוכל לממש את הקשר לעצמיות ולעוצמות הנשמתיות שלנו. לא רק בקריאה מתוך הכתוב אלא גם בשיח אישי במילים משלנו, שיאירו אותנו גם בחיי היום-יום
