כל חייל יודע, כל צלף יגיד לכם, כלל ראשון: אם ברצונך שהנשק שלך יפגע במטרה, נקה אותו היטב! (אפילו אני זוכר מהטירונות הקצרה לפני הלהקה הצבאית איך פרקתי את העוזי שלי…). החפץ חיים אמר זאת כמשל לתפילה. אתה רוצה שהיא תעלה? תִשָמע? תפגע במטרה? אתה צריך פה נקי! פה טהור! חיובי. תבריק אותו.
זכינו, לומדי הדף היומי, לסיים השבוע מסכת פסחים. אני חוזר למשנה הראשונה: "אורל ארבעה עשר בודקים את החמץ". למה "אור" ולא "ליל ארבעה עשר?" עונה הגמרא: כדי שהמסכת תפתח במילה חיובית. אוֹר! תתרגל לדבר חיובי.
שמעתי על אדם שביקר בתערוכת מיצגים אומנותיים. והנה סולם גבוה באמצע החדר ובדיוק מעליו בתקרה נקודה שחורה. טיפס ועלה בסולם עד שראה שכתובה על התקרה בקטן רק מילה אחת: כן. בירר על האמנית.. ומפה לשם בסוף הם התחתנו. אחרי שנים הוא סיפר, שאם היה כתוב שם "לא", הוא כנראה היה עוזב את החדר .
ובכן, למה המסכת פותחת בסוגיא של לשון נקיה? אולי יש כאן רמז למהות של פסח.
הרי האריז"ל אומר שפסח הוא פה-סח. הפה מדבר. בחג הזה מנקים את הבית, את החדר ואת הארון, אבל חשוב לא לשכוח לנקות את הכלי המדבר – הפה, להכשיר אותו לתפקידו העיקרי: התפילה.
זוכרים איך הגלות התחילה? עם דיבה רעה. עם האחים שלא יכלו דבּרו לשלום. ועל מה שמח פרעה כשברחנו? כשהוא חשב ש"סגר עליהם המִדבר!" – נסגר עליהם כוח המדבֵר. כוח התפילה והאמונה. העולם שואל: מה יתרון יש לאדם המתפלל על זה שאינו מתפלל? יש עשיר המתפלל ויש שאינו מתפלל; חולה שהתפלל והבריא ויש בריא שלא התפלל. עונה ר' שלמה'לה במשל: שני אנשים אוכלים כריך. אחד רכש אותו במכולת ליד הקופה. טרי, עטוף בצלופן, גבינה צהובה, מלפפון וחביתה. והשני לעומתו, קם בבוקר מוקדם. אפה עם אשתו כמה לחמניות בתנור החם, חתך ירקות טריים, פרס את הגבינה, הוסיף כמה תבלינים, טיגן את החביתה עם בצל ועטף בנייר פרגמנט. וכשלא הבחין, כתבה לו אשתו פתק "יום נעים" והצמידה לכריך.
שניהם אוכלים ושניהם נהנים, אבל הטעם של השני עמוק ועשיר לאין שיעור משל הקונה במכולת. כך גם המתפלל ושאינו מתפלל. החיים של המתפלל מלאים בעומק וחוויה, זר לא יכיר ולא ישער. הדברים שבאים אליו במהלך השבוע, הם תפילותיו. הוא ביקש אותם, הוא ציפה להם וקיווה שיבואו. כשהם נשלחים אליו הוא לא שואל אותם מי הם, הוא מריח בהם את ריח תפילותיו. צמוד אליהם נמצא פתק קטן מהבורא: "יום נעים".
