את דמות הענק שנגלית לנו בפרשיות אלו, קשה לתאר. הנער יוסף היה מנוכר בעיני אחיו מגיל צעיר כל־כך, עד שממש החרימו אותו "ולא יכלו דברו לשלום", ולבסוף אפילו מכרוהו. גם לאחר מכן, כעבד בארץ זרה, אשת אדוניו מתעללת בו והוא נזרק לכלא המצרי. בתוך כל הניסיונות האלו, שהיו ירידה אחר ירידה והסתרה בתוך הסתרה, יוסף לא מאבד לרגע את היכולת לראות את אלוקיו מסתתר מאחורי ובתוך הדברים. היכולת המופלאה הזו חקוקה הייתה בו גם מחינוכו בבית אביו יעקב, וגם במהותו, אותה ראה יעקב ואשר בזכותה נתן לו את כתונת הפסים, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" – שהיה דומה לזקניו.
דומה לזקניו
בספר "אור החמה" מובא מדרש המספר כי בשל חטאו, לא יכול היה אדם הראשון להעניק שבעים משנותיו לדוד המלך כאשר הבטיח. והאבות, שראו גם הם ברוח הקודש, כי עתידה נשמה יקרה זו של דוד לחיות שלוש שעות בלבד, החליטו לתת משנותיהם לדוד.
אברהם נתן חמש שנים, יעקב הוסיף עשרים ושמונה שנים ויוסף נתן שלושים ושבע שנים, שהיו שנותיו של יצחק לפני העקדה – סך הכל עולה שבעים שנה. יעקב ראה כי יוסף ממשיך את דרך אבותיו, דומה לזקניו, ומשום כך כיבדו כל־כך.
גם כשאחי יוסף מגיעים, וחלומות יוסף מתגשמים למול עיניו, הוא לרגע לא "נתקל באנשים שמולו" אלא רואה כל הזמן את המֵעֶבר. כשהוא מתוודע אל אחיו ואומר להם: "גשו נא אלי… ויאמר אני יוסף אחיכם… עיניכם הרואות" – יוסף הפסיק להסתיר את עצמו, הסתרה בה התמחה עוד מימיו בבית אביו, והוארו עיניהם להכיר בגודל קדושתו של יוסף הצדיק. "ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו" – באותו הרגע אף אחד מהם לא היה בדרגת איש ליד מעלתו של יוסף. ו"נבהלו מפניו" – מפני גודל קדושתו, וזאת לאחר ששהה בתוך עולם הקליפות עשרים ושתיים שנה.
לא אתם שלחתם
יוסף חי את מציאות ה' בכל אירועי חייו, הוא לא נתקע בחיצוניות המציאות, אלא מבין שכולם סביבו שליחים. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה. וכל אשר קרהו מכוון היה, ולטובה גמורה.
ההסתרה מסתיימת ברגע בו האדם מתקן את אשר היה אמור לפעול. כאשר אחי יוסף הגיעו למצב שבו הודו: "מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עון עבדיך", הם אמרו שה' הוא עושה המעשים ופועל כל הקורות אותם. הם הפסיקו להתמודד מול שליט מצרי עוין ופגשו בהוויה האלוקית. משם קצרה הדרך להסרת ההסתרה, "ולא יכול יוסף להתאפק". ההסתר התנפץ מאליו כאשר הושגה התכלית.
חושך
בימים אלו, בהם החושך מתגבר, מגיעה הפרשה הכל־כך מרגשת הזו ונותנת כוח לראות אור, מאירה בנו את היכולת הזו, הטבועה בנו מאבותינו, לא "להיתקע" באירועים ובאנשים, אלא לדעת לראות מעבר, להפנים כי הכל מאיתו יתברך ולטובה גמורה. שנזכה כל אחד בתיקונו, בלימודו ובחייו, להסיר עוד ועוד הסתרות והעלמים, ולראות איך הכל הוא בעצם אור גדול.