את הצער העמוק של משה אפשר לשמוע היטב במנגינה הנוגה של איכה. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
משה רבינו נושא את כובד המשא שהעם מכביד עליו. אפשר לדמיין את גבו הכפוף, שהולך ונכפף עוד יותר, מכובד ומצער.
ומהו אותו כובד שכל כך קשה למשה לשאתו, מבאר רש"י שאלו המחשבות שהעם חושב עליו: "הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות".
זהו, אם כן, המשא על גב משה. עם ישראל מסתכל עליו במבט שמעקם את המציאות. הכל מתפרש הפוך, אין הסתכלות פשוטה וישרה. הפרשנות מכופפת את המציאות, ויחד איתה מכופפת את גבו של משה, ומכבידה עליו את המשא.
גם הנפש שלנו מכירה כיפוף כזה. כשעוברות בתוכנו מחשבות מעוקמות, הן מעקמות לנו גם את הנפש, ומכופפות אותנו מבפנים.
רבי נחמן מדמה את התחושה הכפופה של הנפש לאות נ' הכפופה. נ' שפופה, נשפלת, מתקפלת אל עצמה בבכי מר של קינות.
לעומתה יש ן' פשוטה, שבפשטות שלה היתה יכולה להביא ריפוי לכפיפות של ה־נ'. הבכי הפנימי שאדם מקונן על עצמו ועל חייו, היה יכול לקבל זקיפות קומה והבראה אם היה מוכן לקבל את הפשטות שמציעה האות ן'.
כשהמרגלים בוכים ומקוננים על מצבם, הם מתארים את מה שעובר בליבם: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ". משפט שנשמע מזעזע. שמעקם ומכופף את הקשר האוהב של רבש"ע אלינו. יתכן וזו תחושה העוברת לא רק בליבם של המרגלים. אולי גם אנו, אם נקשיב היטב פנימה נוכל לשמוע קול דומה לזה…
וכמה ריפוי היינו יכולים לקבל אם היתה מופיעה בתוכנו בהירות ופשטות של ן' פשוטה. כמה שמחה היתה נכנסת לחיינו, במקום הבכייה של חינם, שדורות על גבי דורות עוברת עד אלינו.
אבל ה־ן' הפשוטה נעדרת מחיינו, היא, אמנם, יכולה היתה להביא איתה תיקון, אבל המילה 'תיקון' נחסרה, ונשאר רק 'תיקו'. מציאות לא פשוטה, בלי הכרעה, בלי בהירות פנימית. וכך נשארנו עם עקמימותה של ה־נ', עם הבכי והקינות שהיא מביאה, בלי יכולת לגעת בבהירות הפשוטה שבחיים, ובתיקון שהיא מביאה.
וכשעם ישראל מקבל עליו בכיה לדורות, הוא מקבל תיקון לבכי. זה כבר לא הבכי הקשה של מרירות ואשמה, שבכו המרגלים והעם. זהו בכי אחר, רך יותר, עמוק יותר. בכי פשוט של געגוע, שבוכה על מה שמכופף בחיינו, על מה שמכופף את נפשנו. שמתגעגע לפשטות ולבהירות, שמרגיש את החיסרון, ונותן לו מקום. שמבטא את צערו לפני ריבונו.
וככל שאדם מרכך את ליבו לפני בוראו, הוא בא לפניו כמו ילד קטן, שבוכה בכי רך של געגוע. בכי הנמשך מאותו בכי שהתחיל שנים ארוכות לפניו, אך כעת הוא מופיע בלבוש מתוקן, רגיש יותר, עדין יותר. לא נלחם נגד אביו שבשמים, אלא יחד איתו מתגעגע.
