העובדה שנולדתי להורים דתיים, בבית דתי ואפילו בישוב דתי, עובדת פחות טוב לצורכי הרייטינג והמכירות.
באמת רוב השנים התכחשתי לעובדות הללו. זה לא נחשב הרואי או אמיץ במיוחד: להיוולד דתייה וגם לגדול ככה. אז מה חידשתי בעולם? לפעמים כשאנשים שואלים על עברי אני מוצאת את עצמי אפילו קצת מתנצלת שנולדתי דתייה. לא מרשים, הא?
אם הייתי גדלה בבית חילוני למהדרין, מטיילת בהודו, מסתובבת עם שיער קצוץ ומעשנת עם חברים בלילות, אולי היו מסתכלים עליי אחרת היום. אבל מה לעשות שאת תנועת הנפש של התשובה והתיקון מצאתי בלי לזרוק מעליי את כל הלבושים והמנהגים? ככה, פשוט מבפנים. בלי תפאורה ותלבושות.
אולי אם הייתי יודעת שזה יהיה מקדם מכירות טוב הייתי שוקלת לעשות סיבוב יותר מרשים בעולם, אבל בזמן אמת לא היו לי שיקולי שיווק ויחצנות, תודה לא־ל. ובדיעבד אני מגלה שתהליכים פנימיים ועמוקים לרוב הם בלתי מתייחצנים מעצם טבעם המהותי.
אז זה המצב: נולדתי בבית דתי, ואבא שלי הוא אפילו רב. אבל אני חוזרת בתשובה.
משלב מסוים בחיי התחלתי לבחור, והבחירות המתמידות הן בעצם השתייכות לתנועה של תיקון: תיקון הנפש, תיקון המידות, תיקון המנהגים, תיקון המחשבות.
תנועה אינסופית שמשפיעה על המקום בו נפשי מונחת, ועל המעשים שלי.
•
מיומנה של אמנית חוזרת בתשובה:
רוב הזמן אני מתעסקת בפער בין הרצוי למצוי. בודקת את עצמי כל הזמן היכן אני עומדת מול האידיאל הגדול והשלם. מסתבר שרוב הרגשות שלי נובעים מאותו חלל ריק: ייאוש, תקווה, עצבות, שמחה, תסכול, הודיה, כעס, ציפייה… כל המגוון הזה צומח מתוך המרחב האינסופי שבין התקוות והשאיפות לבין המציאות הקיימת ואני בתוכה.
עצם קיומה של מערכת יחסים בין המקום שלי כעת לבין המקום שאני שואפת אליו מעצים ומתבסס על כוחות משמעותיים בנפש:
א. אמונה. כשאנו מציבים יעד וחותרים לקראתו אנו עובדים על בסיס הנחה שקיימת תנועה, שמתאפשרת צמיחה והתקדמות. אנחנו מאמינים שאם נצא לדרך נגיע למקומות חדשים, לגילויים שלא היו במקום הקודם.
ב. תפילה. יש פער בין המציאות שלעיתים קרובות היא שבורה, ולעיתים משתקפת בה השלמות העליונה. אל החלל הזה נכנסת התפילה, הפילול והייחול לגילוי של טוב מוחלט. יש לנו אמונה שישנו טוב כזה, ואנו מבקשים ומתחננים שוב ושוב שהוא יתגלה אלינו.
ג. תשובה. החלטות, בחירות ומעשים שמקרבים אותנו אל מקום מתוקן יותר, שלם יותר.
התפילה והתשובה, שצומחים מתוך קרקע האמונה, שתיהן מבקשות להצטרף לתנועה הכללית של הקיום. תנועה של תיקון והתקרבות לטוב. תפילה היא הבעת הרצון, ותשובה היא המעשים, מעשה התיקון עצמו.
האמונה, התפילה והתשובה הם כלים לצמצום הפער, לחיבור בין הקצוות התמידיים של עולם שלם ומתוקן לבין המציאות השבורה, בין שמיים לארץ.
יסוד האמונה כל כך מושרש בקיומנו, גם למי שלא מצהיר על עצמו כאדם מאמין. הרי קמת בבוקר ונסעת לעבודה? האמנת שתגיע. עבדת כדי להתפרנס? האמנת שתהיה ברכה בעסקיך. הקמת בית והולדת ילדים? האמנת שיהיה לך המשך. לקחת את התרופה שהרופא רשם לך בלי להבין דבר וחצי דבר מה היא מכילה? האמנת לו שהוא חפץ בטובתך ובבריאותך.
כל עשייה, יצירה, ובניין מושתתים על יסוד האמונה. אדרבה, רק כאשר דברים לא הולכים כצפוי – אז אנחנו המומים ומתפלאים. איך קרה השבר הזה? והרי ציפינו שיהיה בניין לעד.
ומאמונה לאמנות: מעיין האמונה מוליד בנו יצירה וחיים, וכל יצירה היא מעשה אמנות. הרבה מיצירות האמנות בציבור הכללי עוסקות בפער המכאיב בין הרצוי למצוי. אבל במקום להגביה את נקודת המבט – האמנות הכללית נשארת בנקודת הפער האינסופי. להצליח ליצור אמנות שמשרתת את הקודש ולא נופלת לקיטש מתקתק משמע לדבר בשפה שמודעת לכאב ולחיסרון אבל מכוונת לתיקון, שואפת לגעת בטוב המוחלט.