בפרקים הקודמים למדנו על שני עולמות שונים מאוד, שתלויים זה בזה וקשורים זה בזה: עולם המעשה ועולם הכוונה. ראינו שמצד המעשה כולנו שווים – הצדיק, הבינוני והרשע. אם יש לך יד, אתה יכול להניח תפילין. אם יש לך פה, אתה יכול לדבר בדברי תורה. זה כל מה שאתה צריך.
ראינו גם שכדי להיות יצור חי, וכדי לקיים מצוות חיות ומאירות, צריך להכניס פנימה מוח ולב, שירוממו אותן אל־על. יש לנו שתי כנפיים, אחת אהבה ואחת יראה. אדמו"ר הזקן מדגיש כאן כי כמו שהעוף לא יכול לוותר על אחת מכנפיו, גם אנו זקוקים תמיד לשתיהן. היראה קודמת לאהבה, והנוכחות שלה בנפש קריטית לא רק כשאנחנו מנסים להימנע מעבירות ("סור מרע") אלא גם כשאנחנו מדברים על תנופה של עשייה חיובית ("ועשה טוב"). במילים ברורות: יראה היא הבסיס לתמונת עולם נכונה. בלי יראה אנחנו בכלל לא על המפה, לא חיים את הסיפור הנכון, ואין סיכוי שנגיע למקום הנכון.

כשמרחבים אדירים נפרשים
בהמשך לכך, מגיע אדמו"ר הזקן ופותח לנו את העיניים. כמו מורה דרך שלוקח אותנו מהעמק במעלה ההר, צעד אחר צעד עד לכיבוש הפסגה, כך עד לפרק הזה נבנו בנו יסודות תפיסת העולם ועבודת הנפש במתינות, בדקדקנות, מבלי להחסיר אף פרט. וכמו הרגע הזה, כשמגיעים לפסגה וברגע אחד נפרשים לרגלינו מרחבים אדירים, כך הגיע הזמן גם עבורנו לפתוח את העיניים ולראות מהי באמת התמונה הגדולה של עבודת ה' – What it is all about.
תמונה גדולה – בשונה מתמונה קטנה. כי הסיפור שלנו בעולם־הזה לא מתחיל בנו ולא נגמר בנו. בפרק ל"ב למדנו שכל ישראל הם נשמה אחת, אלא שיש לנשמה הזו הרבה גופים. משמעות הדבר היא שאנחנו חטיבה אחת, מהות אחת, ואת כל מה שאנחנו עוברים אנחנו עוברים ביחד. אם ניקח את זה ללב, אם נבין עד כמה הזהות הפרטית שלנו היא ביטוי מיוחד ועצמאי של מהות עצומה ונשגבה, יתחולל בנו שינוי דרמטי: המודעות הפרטית תתרכך, תתגמש, תתרחב. קווי הגבול שתוחמים אותנו כאישיות פרטית יתמוססו בפני החוויה המשותפת לנו ולכל יהודי אחר על פני הגלובוס – שאנחנו חלק מהשכינה הקדושה, ניצוץ א־לוהי שמחפש חיבור אל אחיו ואל מקורו.

נשמת ההוויה כולה
כשמביאים את התוכן הזה אל עולם הכוונה שמאחורי קיום המצוות, לימוד התורה או התפילה – עולים לרמה אחרת לגמרי. אם ברמה הפרטית אנחנו מתעסקים בצורכי הנפש הפרטית שלנו, הרי שהתמונה הגדולה מחדשת בנו מניע שונה: "לשם ייחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתיה (ולא כפועלים עצמאיים, אלא) בשם כל ישראל". המשאלה הזו גדולה הרבה יותר מאתנו. כאשר אנו הוגים בה, אנו לא חושבים על עצמנו. אנחנו צמאים לאור ה', אבל לא זה העניין. נשמתנו מתגעגעת, נכספת ומייחלת להיות דבוקה אל ריבונו של עולם, אבל לא זה הסיפור. עם ה"לשם ייחוד" הזה אנחנו כוללים את עצמנו במשאלת הלב הכללית, הגדולה, שמאחדת את הנשמה הפרטית שלנו עם נשמת ההוויה, כנסת ישראל, השכינה הקדושה.
מה זה בעצם "שכינה"? אדמו"ר הזקן מסביר: "רוח פיו יתברך… ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן". השכינה היא בעצם א־לוהות, אבל א־לוהות כפי שהיא יורדת לעולם־הזה. שכינה היא האופן שבו א־לוהים השקיע את עצמו כביכול בתוך המיזם הזה של בריאת העולמות, על כל החלומות והתקוות והסיכונים והסיבוכים שכרוכים בו. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את השכינה כאחת מצמד מילים – גלות השכינה, וזה אומר הרבה. בעצם קיומו של המושג הזה, שכינה, הקב"ה נתן לכל אחד מאתנו את האפשרות להכריע כביכול אם השכינה תשלים את תפקידה, תממש את ייעודה ותתחבר עם הרצון והתכלית שמעליה (קודשא־בריך־הוא) – או ח"ו תרד, תתרחק משורשה, תיפול לגלות בעולם חיצוני ותיקבר תחת קליפות זרות ורעות.
האם יש לנו מה שצריך כדי לעזור לשכינה? כדי לרצות בטובתה? האם אנו מסוגלים בכלל להעתיק את נקודת המבט והעניין שלנו מהאינטרס האנוכי הצר אל ההתרחשות העצומה הזו? במילה אחת – כן. ביותר מילים – פשוט תלמדו את הפרק הזה. אסור להחמיץ.