הקדוש ברוך הוא יורד להביא תורה לעם ישראל, ומוצא אותם ישנים, כך מספר המדרש. לא סתם ישנים, אלא ממש שינה ערבה ומתוקה שאפילו פרעוש לא עוקץ אותם.
עם ישראל ישן כמו תינוק, וגם אנחנו לפעמים יכולים להיות באיזשהו סוג של שינה, מצב בחיים שנוח לנו לישון את חיינו ולהיות חסרי ערנות לרצונות שבאמת חשובים לנו.
המדרש ממשיך לתאר איך הקב"ה מביא קולות וברקים, כמו חצוצרות בקול גדול, כדי להעיר את העם. וגם זה מוכר לנו, המצבים בחיים שברעש גדול פתאום מעוררים אותנו בעל כורחנו, כדי שנסתכל על האמת, ועל התכלית.
כנגד התיאור הזה מופיע תיאורו של דוד המלך. כשדוד המלך ישן, כינור היה תלוי למעלה ממיטתו. כיוון שהגיע חצות ליל, רוח צפונית באה ונשבה בו, הכינור היה מנגן מאליו, ודוד היה עומד ועוסק בתורה.
דוד מביא לנו רכות של ניגון, את דוד מעיר כינור. לא קולות וברקים ותרועת חצוצרות. דוד מרכך לנו את הקימה מהשינה. הוא מלמד אותנו שאפשר להתעורר לחיים של חיבור לאמת ולתורה, דרך משב רוח צפונית, שהיא דרך רכה ועדינה יותר.
רוח צפונית זו רוח המביאה איתה לחלוחית של חיים, בניגוד לרוח דרומית היבשה. רבי נחמן מבאר שהרוח הצפונית הייתה הרוח הצפונה בליבו של דוד. הרוח בחוץ הייתה ביטוי לרוח פנימית שנשבה מתוך ליבו, והביאה לחלוחית לחייו.
מנין זכה דוד המלך לרוח הנושבת מצפונות ליבו? מספר רבי נחמן שדוד המלך היה מפנה זמן מיוחד המיועד כל כולו אל ליבו. הוא היה נותן לעצמו להרגיש את השתוקקות ליבו לקרבת ה'. דוד המלך השקיע בכך את זמנו, נתן מקולו, ביטא במילותיו, ובכך הכניס רוח חיים אל ליבו. אותה רוח היא זו שעוררה אותו, היא זו שהחייתה אותו, והשיבה לו את נפשו.
כל אדם המאפשר לעצמו להרגיש את ליבו החסר והמתגעגע למשהו אמיתי יותר, קרוב יותר, חי יותר, יכול להתחבר אל רוחו הצפונה בליבו, ואל הרוח הצפונית שפעמה בדוד.
אלא שיש רוח שיכולה לתעתע בנו. יש רוח הנראית בתחילה מלאת חיים, אבל בעצם היא רוח סערה. רוח חזקה וגדולה שלבסוף נעלמת, ומשאירה אותנו עם הרגשה חלולה וריקה. מי שמקשיב פנימה אל ליבו, יוכל לזהות איזו רוח מחיה אותו באמת, ואיזו רוח עלולה להעיף אותו מעצמו.
דוד המלך מתעורר מרוח חיים היוצרת ניגון פנימי, המחובר לתורה שהוא לומד.
דוד המלך קם בחשיכה, כי מרגיש שתחילת היום מתנוצצת כבר בלילה, ובכך הוא הופך את החושך לאור, והתורה שלומד נהיית תורת אור.
והאור מתחבר לניגון, ושניהם מתחברים לתורה, תורה של ניגון ושל אור. תורה שאולי אין בה מילים סדורות, אך יש בה ניגון, שאותו הלב מבין, הלב המתגעגע, שיכול להבין תורה הצומחת מתוך ניגון.
