אמצע ארוחת ערב עם הקטנטנים, צלצול. "אהלן אמא, מה העניינים?"

בתקופה הזו, כשהבנים שלנו עוברים מסעות וכל הבלאגן צף, אני

מדי פעם אליה מצמיד לי לאוזן את האוזנייה שלו ואומר:

"אמא אני צריך שבשבוע הקרוב תתפללי עליי". אני רואה את

פורים מתקרב, ואני מרגישה בתוכי את ההתרגשות. בוכה בתפילת שחרית

כבר זמן רב שאני יודעת מה אני רוצה להוריד על

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פחות ופחות כותבת ביומן.

הרגע הזה של ההמתקה. איך זה קרה? אני לא יודעת

דוד הנסיך כבר כמה זמן ללא כיפה. זה התחיל שבת

כשפגשתי את אודיה שרעבי מיד בנימין, מאמנת אישית, לא יכולתי

מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש

חול המועד סוכות כואב לי. מרגישה את זה בגוף. לא

אתמול כשנכנסתי לחדר של יפעת, ראיתי ערמות של שוקולדים. זרקתי

ערב אחרי יום עם אליה בבית, אני מותשת, מרוקנת ובעיקר

"דתיי הרצף" – היכרות ומאפיינים בישראל של ימינו הולכת ומתרחבת

שלום חברים. בלוח 'היום יום' הנפלא של הרבי מלובביץ', בתאריך

דוד עם תווי פנים שמשתנות לו, נעשות יותר חדות, עם

יום שבת שבת פרשת שלח לך. בסעודת שבת אנחנו מוצאים

מנסה להיזכר איך הכל התחיל. אולי בשבת בר המצווה של

נר ראשון לחנך את עצמנו לאהוב את הילדים אומרים שפעם

זֶה סִפּוּר עַל נַעַר שֶׁפָּגַשְׁתִּי לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים, בַּלַּיְלָה לְיַד

אופיר אחימאיר הוא הוגה מעמיק ואיש חינוך מקורי, ממייסדי החינוך

יואו, איך אני אוהבת מסיבות סידור. הילדים הקטנים האלה, המתרגשים,

"ביום שישי בבוקר, ערב שבת זכור, קיבלתי טלפון בהול ממחנך

הוא לא ידע למה לצפות. עומד בטרמינל, באזור קבלת הנוסעים.

"הרב, אפשר בבקשה לצאת להתאוורר בירושלים"? להתאוורר? זה מה שהם

שמעון אהוב שלי! 120 יום בלעדיך… וכל יום כואב ושורט

התיקים של הילדודס מוכנים ליד הדלת, על כל אחד מהם

הפעם הראשונה בה פגשתי את רפאל קלינמן, היה בחורשת יער