הרבה אנשים קיימים בעולם, אבל רק מעט מהם חיים… בשביל לחיות במלוא המובן אנחנו צריכים להיות בעלי חזון ולשאת בליבנו איזשהו חלום. אלא שבעוד אדם בעל חזון זוכה כמעט אוטומטית להערכה מהסביבה, היחס לבעל חלום המכריז "I Have a Dream" הוא לפעמים מעורר השראה והערצה ולפעמים זלזול ולפעמים שניהם…
מה אם כן צריך להיות היחס שלנו לחלומות שלנו ושל הסביבה? לקרב או לרחק אותם? האם החלום מעודד עשייה ברוכה בדרך להגשמתו או שמא הוא מוביל אותנו לשגות בחלומות ולאיבוד קשר עין עם המציאות?
הקנאה של קורח הובילה אותו לערער על משה רבנו ומנהיגותו, ולטעון כי לקח לעצמו שררה שלא כדין וגם חטא בפרוטקציה כשמינה דווקא את אהרן אחיו לכהונה גדולה. "כי כל העדה כולם קדושים", אמר בחלקלקות לשונו, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"? במה אתם טובים מאיתנו, האם במעמד הר סיני לא נכחנו כולנו? גם אנחנו רוצים כהונה!
משה שומע את הדברים בצער ומבקש לכבות את אש המחלוקת. הוא מציע כי למחרת יקטירו קורח ואנשיו קטורת ולצידם גם אהרן אחיו, "והיה האיש אשר יבחר ה' – הוא הקדוש", ומוסיף משה רבנו עוד ארבע מילים ואומר: "רב לכם בני לוי". יש לכם "רב" בהיותכם לויים המשרתים את ה' הן בשירה וזמרה על הדוכן והן במשא המשכן בעת המסעות. הסתפקו בזה.
אתם יודעים, אחד מגורמי הסבל השכיחים אצל בני האדם, הוא הניסיון להיות משהו שאינו הם. 'למה אני לא כמוהו?' 'למה לי אין אישה כמו שלו?' 'למה לי אין משרה נחשבת כמו שלה?' ועוד ועוד. הלך רוח שכזה הוא מדכא והרסני, ואילו השאיפה שלנו צריכה להיות מקסום האישיות הייחודית שלנו ומיצוי ההישגים והכישורים שלנו. כשאדם מנסה לאמץ לעצמו זהות ואישיות זרות, הוא נידון לכישלון ואי-נחת. כישלון – משום שקרוב לוודאי שניסיונו לא יצליח, ואי-נחת – משום שגם אם יצליח טכנית, זה לא נחמד לדעת שה'אני' האותנטי שלי הוא כזה שיש לברוח ממנו…
נכון, "קנאת סופרים תרבה חכמה"; אמת, החכם לומד מניסיונם של אחרים, אבל הלימוד הוא כיצד לגלות את הכוחות שלי! אם אני מנסה להיות כמו חברי וגם הוא מנסה להיות כמוני – הרי שאני לא באמת אני וגם הוא איננו הוא, כפתגמו הנוקב של הרבי מקוצק…
חשוב לחדד שהאמירה "תהיה נאמן למי שאתה" שהפכה אופנתית בדור שלנו, נלקחת הרבה פעמים למקום שגוי כאומרת: אל תנסה לשנות את עצמך, אל תדחה את התאוות שלך, לך אחרי הלב שלך… וכך האמירה הזו הופכת להצדקה של כל גחמה, נמוכה ככל שתהיה. "זה מי שאני", יאמרו לך אנשים בגלגול עיניים.
מיותר לומר – או בעצם ממש לא מיותר – שזו פרשנות מוטעית מיסודה לנאמנות הנכונה לעצמנו. להיות נאמן לעצמי, אין פירושו שעליי להישאר בדיוק כפי שאני כיום לעד. לא ולא! רק בהמה איננה בעלת יכולת לגדול רוחנית, לצמוח ערכית ולהשתפר. ה' העניק לנו את מתנת השכל ואת חופש הבחירה כדי שנתעלה ממדרגת הבהמה ותאוותיה ונגיע למדרגת 'אדם'. אלא ששאיפתנו צריכה להיות להגיע אל המירב והטוב ביותר שלנו, בהתאם לאופי והיכולת שלנו, ולא להיות טרודים מכך שאיננו כמו החברים שלנו.
זו 'הבשורה' שבישר משה לקורח ועדתו באומרו להם: "רב לכם". אתם מבקשים לעצמכם כהונה? "רב לכם". דעו לכם כי בדיוק במדרגה שלכם כלויים – שם נמצאת גם השליחות שתביא למימוש הפוטנציאל שלכם. אל תחפשו לעצמכם מדרגות של אחרים. השלמות שלכם לא תושג באמצעות זה שתהיו כהנים. יש לכם, כפי שאתם – "רב". זו ממש לא הייתה תוכחה – זו הייתה בשורה! זהו מסר משנה חיים.
משה לא נוזף, הוא מבקש: התחילו להיות מי שאתם. ראו את הטוב שיש בכם, כפי שאתם! וכן, גם בהתמודדות שלכם, גם בקנאה שהתעוררה בלב שלכם על כהונת אהרן, יש תועלת וכוונה רצויה – לו רק תשכילו לנתב אותה להתעלות רוחנית השייכת אליכם, ולא כזו החומדת לקחת את מקומו של מישהו אחר.
מי שחי בהרגשה שמצבו 'מעונן' או מקסימום 'מעונן חלקית', והמוטו שלו הוא "לו הייתי רוטשילד"… זהו אדם אומלל. אין דבר יותר בהיר מההרגשה של הגשמת הייעוד שלנו במקום בו אנחנו נמצאים ועם הכישורים שקיבלנו משמים. "אכן יש ה' במקום הזה", אומר יעקב אבינו כשהוא מתעורר מחלומו. במקום הזה ובזמן הזה – יש אלוקים.
הבדיחה מספרת שבהלוויית הברון רוטשילד נצפה אדם לא מוכר הבוכה בדמעות שליש אחרי מיטתו. "למה אתה בוכה כל כך?", התעניין מישהו שחיפש דרך לנחם אותו על האבדן, "אתה קרוב משפחה שלו?" "לא", השיב הבוכה, "על זה בדיוק אני בוכה – על כך שאיני קרוב משפחה שלו"…
אנשים כאלה הם בעלי מבט החוצה, הרואים תמיד מה שיש לאחרים ומה שאין להם. עלינו אם כן למקד את מבטנו פנימה ולזכור – "רב לכם". תלמד מהשני – אבל כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך.
ברבות מקהילות ישראל נהוג לומר בתפילת ליל שבת, לפני העמידה: "ושמרו בני ישראל את השבת…". אבל בעל התניא, על אף שהכניס את הפסוקים הללו לסידור התפילה שחיבר, הנהיג שלא לומר אותם מחשש הפסק.
בהזדמנות מסוימת שאל אותו על כך ידידו, הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: מדוע לא תאמרו "ושמרו"? הרי בשעה שהמתפללים אומרים זאת בתפילת השבת נעשה 'יריד' גדול בשמיים! אמר לו בעל התניא: לא בכל יריד צריך להיות…
הסיפור הקצר הזה – בהשאלה לענייננו – הוא בעל מסר חשוב. בעל התניא מסכים עם התיאור העובדתי לפיו מתחולל 'יריד' גדול בשמיים כשיהודים אומרים בעולם הזה "ושמרו". הוא מכיר במעלתו הגדולה, ויחד עם זאת הוא טוען: לא בכל יריד צריך להיות. יש דברים שהם טובים ונכונים, אבל הם אינם המקום שלי. הם לא שייכים לתיקון שלי ולייעוד שלי.
עם זאת, מעניין שה'חידושי הרי"ם' ו'הפרי צדיק' הולכים בכיוון מעט שונה ומוצאים שמץ של פגם, לפי ערכו ומדרגתו הנעלית של משה רבנו, באמירה שלו לקורח ועדתו – "רב לכם".
לדבריהם, כשקורח אמר "כי כל העדה כולם קדושים", הייתה זו אמירה בעלת בסיס אמיתי. הוא ראה ברוח קודשו שכך אכן יהיה המצב לעתיד לבוא – "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". באותם ימים, בבחינה מסוימת, אכן יהיה מקום לשאלה: "מדוע תתנשאו?". אבל חטאו של קורח היה שהוא לקח את המצב העתידי והשליך אותו על ההווה. החזון של קורח נהדר, אבל הקדים את זמנו. זה חזון אחרית הימים!
מובא בספרים ש"צדיק כתמר יפרח" – סופי תיבות 'קרח'. למה נרמז קורח בפסוק העוסק בצדיק? כי החזון שלו היה של קדושה – שה' ייתן שפע אלוקי לכולם, בלי הבדלי מעמדות. בעומק האירועים ובפנימיותו של קורח – היה מקום לטענתו. הייתה מאחוריה אמת, אבל לא לרגע ההוא. "צדיק כתמר יפרח" – סופי תיבות קרח; כלומר, החזון של קורח שייך לסוף, לעתיד לבוא, אבל אנחנו עדיין לא שם.
ואכן המדרש אומר ש"אילו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים, ולעתיד לבוא תחזור להם, שנאמר 'ואתם כהני ה'". כלומר, הייתה איזושהי היתכנות לדבר, ולעתיד לבוא חזונו של קורח שביקש גם כהונה אכן יתממש, אבל משה רבנו אומר לו "רב לכם". קצת אצה לך הדרך, לאט לך.
עם זאת, ברמה עדינה מאוד, משה רבנו שגה בתגובתו. הוא היה צריך לקחת את אותה תשוקה של קורח, לייקר אותה ולנתב אותה לאפיקים נכונים ורלוונטיים לזמן בו עמדו. גם אם ידע משה שזה בגדר חזון אחרית הימים, אפשר היה לאמץ אותו בשתי ידיים ולהכווין אותו למה שכן שייך ואפשרי. מדבריו נשמע שהוא לא העריך מספיק את עצם התשוקה שלו.
היחס הזה חזר אליו, למשה, מידה כנגד מידה. כשעמד מול גבולותיה של הארץ בשנה הארבעים, רגע לפני הכניסה אליה, הוא חפץ בכל מאודו לזכות ולהיכנס לארץ. הוא אמנם ידע שזה יקרה לעתיד לבוא, אבל רצה לדחוק את הקץ ולהיכנס כבר עכשיו. אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה!". הרי אתה, משה, אמרת לקורח ועדתו "רב לכם", דחית על הסף את התשוקה של קורח שרצה להקדים את זמנו, קברת את החלום שלו – חכה אפוא גם אתה עד שיגיע הזמן. "רב לך".
ב"רב לך" שאמר הקב"ה למשה, הוא כמו ביקש להעמיד אותו על הדרך הנכונה בגישה לחלומות. אין לנו שום עניין בניפוץ חלומות וביטולם; צריך רק לחבר את החלום למציאות או לעשות טרנספורמציה של החלום לחזון, ולמזג ביניהם.
החלום עלול להיות תלוש מהמציאות, ללא צעדים מעשיים שיובילו להגשמתו. יש לחבר את החלום לחזון, לתת לו שם ופנים ולבנות תכנית סדורה להגשמתו. וגם: שלא כמו חלום שאם איננו קורה בדיוק כפי שרצינו הוא כישלון מבחינתנו – החזון הרבה יותר גמיש. אדם עם חלום להפוך למרצה דגול המלמד תורה להמונים, שיגלה כי לא ניחן בכישרון רטורי ובכריזמה הדרושים לכך – יאבד הכל ויחוש מפח נפש. לעומת זאת, אדם בעל חזון השואף לקרב יהודים אל אמונתם שיגלה כי לא הוא המתאים לדבר עמם, יפעל באופן אחר למען הגשמת חזונו או ידאג לדרבן מישהו אחר ומתאים ממנו לעשות זאת.
כך גם בחיינו אנו: אל לנו לקבור את החלומות שלנו או של יקירינו, לזלזל בהם או להמעיט בערכם. החלום הוא חשוב ועלינו לעודד אותו. אם לילד יש חלום – נעודד אותו להמשיך לחלום ובגדול. נסייע לו להתמודד נכונה עם חשש מכישלון ואכזבה, ונוודא שהם לא ישתקו אותו ויגרמו לו לגנוז את חלומותיו. ויחד עם זאת עלינו להיות שם כמתווכים, לעזור לחלום לקרום עור וגידים על ידי חיבורו 'לחזון'. אחרת, הוא יישאר כחלום רחוק.
מישהו שאל פעם את הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל האם עשה בחייו שגיאות. "בהחלט עשיתי", השיב הרב, "אבל פחות משאני מצטער על השגיאות שלי, אני מצטער על דברים שרציתי לעשות ונמנעתי מחשש לשגות…"
לרבים מאיתנו היה או ישנו חלום. חלום לקריירה, להיות בקי בש"ס, לנישואין מאושרים, לקשר טוב ועמוק עם הורינו, עם ילדינו ועוד. אבל לפעמים נכנסת בנו המחשבה – תפסיק לחלום. תוותר. תיהנה מכוס קפה ומהיום יום, וזהו. כמה העולם הפסיד מאנשים שאיבדו את חלומותיהם. כמה חבל. גם אם זה לא יצא כמו שרצינו, את האש צריך להחזיק ולכוון למקום נכונים.
הווייז הוא המורה הטוב ביותר ליכולת לחשב מסלול מחדש. טעית? לא נורא. תעשה פרסה או תחכה לצומת הבא. קח את האש למקום אחר. מה שעוזר לווייז להתכוונן מחדש, זה החיבור שלו למעלה. וכך גם אצלנו: החיבור לה' יתברך יעזור לנו לשנות מסלול. גם אם חווינו השפלה, נחלנו אכזבה, קיבלנו מכה ואנחנו מרגישים בפוסט טראומה – הקב"ה שם ומבקש מאיתנו לא לאפשר למציאות לנפץ את החלום ולגזול את החזון. המציאות יכולה ללמד אותך, לדייק את השאיפות והחלומות, אבל לא להרוג אותם.
לחיים, לחיים ולברכה! בשבוע הבא יחול יום ההילולא של הרבי זצ"ל. מי כמו הרבי ידע להפוך חלום לחזון ולהגשים אותו במציאות. לאחר השואה ותהפוכות הדור ההוא, כשהיהדות נלחמה על חייה מלחמת מגן, הרבי הכריז על התקפה וקרא: "ופרצת". הרבי, בעיני רוחו, ראה את בני הקיבוצים קוראים "שמע ישראל" ואת השלוחים ברחבי העולם מקריאים את שם ה' בפה כל עבור ושב. מי כמוהו שעשה הכל להפוך את הגאולה למציאות מוחשית וקרובה. יהי רצון שנזכה כבר לגאולה שלמה, ויתקיים בנו הכתוב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לחיים!
